רע"ב 5555/14 סלהב נאאל נ. ועדת השחרורים

זו, ועל כן הגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

4.

בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופט י' אברהם בהסכמת השופטת י' שטרית ) קיבל, כאמור, ברוב דעות את עתירת המדינה וביטל את החלטת ועדת השחרורים בקובעו כי המבקש לא ביצע שינוי מהותי בתפיסותיו האידיאולוגיות שיש בו כדי להפחית ממסוכנותו במידה הנדרשת כדי לשחררו על תנאי. ראשית, נקבע כי החומר המודיעיני שהוגש בעניינו של המבקש אינו מלמד על התנהגות תקינה בין כתלי הכלא, שכן אף שהפעם האחרונה בה נשפט המבקש על עבירה משמעתית הייתה לפני עשר שנים, הוא המשיך למלא תפקיד ארגוני משמעותי בין כותלי הכלא בהיותו דובר האסירים. זאת ועוד, עיון בחומר המודיעיני, כך נקבע, מלמד כי משסבר ארגון הפתח שהמבקש כשל בתפקידו ננקטו נגדו סנקציות מטעם הארגון שבשירותו פעל, עד כדי הרחקתו מתפקידים ארגוניים מרכזיים ועל כן, סבר בית המשפט קמא כי עזיבת ארגון הפתח לא נבעה בהכרח משינוי אידיאולוגי. בית המשפט הוסיף וקבע כי קריאת החומר המודיעיני בכללותו מלמדת כי המבקש הוא אסיר מתוחכם המנסה לתמרן את דרכו בכלא לצורך השגת שחרור מוקדם בכל דרך אפשרית. כך למשל ציין בית המשפט קמא כי בחודש ספטמבר 2012 הודיע אמנם המבקש שהוא לא מעוניין להשתתף בשביתות רעב של האסירים – אך מן החומר המודיעיני עולה כי פעולה זו נעשתה מתוך מניע של השגת רווח אישי ולא בהכרח מתוך נטישת האידיאולוגיה. עוד צוין כי דו"חות גורמי הטיפול בכלא מחזקים אף הם את ההתרשמות כי הסרת השיוך הארגוני נעשתה כל כולה להשגת מטרות אישיות, וכן כי עולה מהם שהמבקש אמנם מדבר על חרטה, אך ממזער את חומרת מעשיו ואינו רואה צורך בשינוי אישי. נוסף על כך, נקבע כי הערכת שב"כ מבוססת על ניתוח החומר המודיעיני הפרטני הממוקד בעניינו של המבקש ולא על הערכות גרידא והיא מצביעה על מסוכנות הנשקפת מן המבקש גם כיום. לבסוף ציין בית המשפט קמא כי אידיאולוגיה כה קיצונית אינה ננטשת בניד עפעף, וספק רב אם גם לאחר טיפול ממושך ניתן יהיה לשנותה, אף שאין לכחד שדבר זה אפשרי. השופטת י' שטרית , הוסיפה וציינה כי המבקש טרם יצא לחופשות כך שלא ניתן היה לבחון הלכה למעשה את התנהלותו מחוץ לכלא. מטעמים אלה כולם קבע בית המשפט קמא כי החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה וכי יש לבטלה שאם לא כן ישוחרר לחופשי אסיר המסוכן לציבור.

השופט ב' ארבל , בדעת מיעוט, סבר שהתרשמותה של וועדת השחרורים לפיה המבקש עבר שינוי אידיאולוגי משמעותי מושתתת על אדנים מוצקים הן נוכח דבריו של המבקש והן נוכח מעשיו וכן הוסיף וציין כי הוועדה שקללה בהחלטתה את מכלול הנתונים שניצבו בפניה ועל כן החלטתה סבירה ואין להתערב בה.

טענות הצדדים

5.

המבקש טוען כי בקשת רשות הערעור דנן מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער והיא

- מהו השינוי האידיאולוגי אותו צריך אסיר בטחוני להוכיח, ומהן הדרכים להוכחת שינוי זה. עוד הוא טוען כי העוול החמור שנגרם לו והעובדה כי מדובר למעשה בערעור ראשון על ההחלטה לסרב לשחררו, מצדיקים אף הם מתן רשות ערעור.

לטענת המבקש שגה בית המשפט קמא משהחליף את שיקול דעתה של ועדת השחרורים, אשר הגיעה למסקנה מנומקת ומבוססת בדבר השינוי האידיאולוגי שהוא עבר בשיקול דעתו שלו. המבקש מפנה לבג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נ' עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , שב"ס פ"ד נה(2) 838 (2001) (להלן: עניין הוועד הציבורי ) בו הופרכה, לשיטתו, חזקת המסוכנות של אסיר ביטחוני המביע חרטה כנה ומתחיל טיפול סוציאלי, והוא מוסיף ומדגיש כי הוא אף הוכיח במעשים שעבר שינוי אידיאולוגי מרחיק לכת. זאת, בין היתר, בכך שתחילה שינה את השתייכותו הארגונית מחמאס לפתח, ובהמשך, בשנת 2013 הסיר כליל כל השתייכות ארגונית; פרישתו מכל פעילות אידיאולוגית קולקטיבית של האסירים הביטחוניים; המחיר החברתי ששילם בעקבות כך, כפי העולה מן החומר המודיעיני שהוצג בעניינו; וסירובו לשוב לשורות ארגון חמאס כדי להשתחרר במסגרת עסקת חילופי האסירים, כמו יתר השותפים לעבירות שבהן הורשע. המבקש תומך טענותיו אלה בשורת מכתבים ששלח לגורמים בשב"ס ובשב"כ ומדגיש כי שב"ס נענה לבקשתו לשנות את השתייכותו הארגונית, והכיר בו כמי שניתק את קשריו עם ארגון עוין, וכמי שזכאי בשל כך לטיפול סוציאלי, בהתאם לסעיף 4(ב) לפקודת הנציבות מס' 03.02.00 "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים" (15.3.2002) (להלן: נוהל אסירים ביטחוניים ) . לטענת המבקש, תחילת הטיפול הסוציאלי מהווה למעשה הודאה של שב"ס בדבר השינוי האידיאולוגי שעבר, ומשכך קביעת בית המשפט קמא לפיה עליו להראות שינוי אידיאולוגי במהלך קבלת הטיפול הסוציאלי היא שגויה ואינה יכולה לעמוד. אשר לחוות הדעת של שב"כ, טוען המבקש כי היא מבוססת על חומרת העבירות בהן הורשע לפני למעלה מעשרים שנה, בעוד שמסוכנות האסיר הביטחוני לעניין שחרור על תנאי צריכה להיבחן במועד בו הוא עומד בפני הוועדה. הדברים אמורים ביתר שאת, כך לשיטתו, נוכח הסכמת שב"ס להסרת ההשתייכות הארגונית שלו, ונוכח הערכת המסוכנות הפרטית החיובית שהציג. בהקשר זה מציין המבקש כי למרות בקשתו, נציג מטעם שב"כ מעולם לא נפגש עמו ולא התרשם באופן ישיר מאישיותו ומעמדתו. אשר לתוכנית השיקום שנערכה על-ידי מרכז אל-אמל, מדגיש המבקש את האינטרס הציבורי החשוב בקיומן של תוכניות שיקום לאסירים, בפרט כשמדובר באסירים ביטחוניים אשר המדינה אינה מציעה להם אפיקי שיקום. ביחס לחוות הדעת הסוציאליות שהוגשו בענייננו טוען המבקש כי הגורמים הסוציאליים לא הבינו את מצבו וציינו שהוא אינו מגלה אמפתיה כלשהי כלפי האנשים שנפגעו ממעשיו בעוד שבפועל לא היו כל קורבנות מהעבירות שביצע.

6.

המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, וטוען כי חומרת העבירות בהן הורשע המבקש והרקע האידיאולוגי שבבסיסן מקימים חזקת מסוכנות משמעותית אשר לא נסתרה על-ידו. עוד מציין המשיב כי בתחילת שנת 2014 נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש לעניין יציאתו לחופשות והחלטת בית המשפט קמא בעניין זה התבססה על עמדת גורמי הביטחון והמשטרה לפיה יציאתו לחופשה תנוצל לחידוש קשרים עם גורמי טרור ותהווה סכנה לשלום הציבור. אל הדברים הללו, כך נטען, מצטרפת התנגדותו של שב"כ לשחרורו המוקדם של המבקש הנסמכת, בין היתר, על החומר המודיעיני החסוי שהוצג בעניינו וכן על חוות דעתם של גורמי הטיפול בכלא לפיה המבקש אינו מבטא צורך בשינוי אישי ודומה כי הטיפול מהווה עבורו כלי להשגת שחרור מוקדם. לשיטת המשיב, אין די בתחילתו של הליך טיפולי כדי להצביע על שינוי אידיאולוגי של ממש או על העדרו של סיכון אשר יכול להצדיק שחרור מוקדם, ויש לבחון את מידת השינוי שחלה באסיר לאורך זמן באופן אובייקטיבי באמצעות גורמי הטיפול השונים על מנת לוודא שהאסיר שינה את דרכיו באופן ממשי וכי הוא אינו מהווה עוד סכנה לציבור. המשיב טוען כי קבלת פרשנותו של המבקש לפיה כל אסיר ביטחוני אשר הוחלט לשלבו בטיפול פרטני כבר עמד בנטל להוכיח כי אינו מסוכן וניתן לשחררו בשחרור מוקדם, תוביל לאבסורד שכן בעוד שמידת השינוי העצמי שעברו אסירים פליליים תיבחן בהתאם להתקדמותם בהליך הטיפולי, ביחס לאסירים ביטחוניים עצם כניסתם לטיפול תהווה שיקול מכריע לטובת שחרורם המוקדם. עוד מציין המשיב כי לעמדת הרשות לשיקום האסיר המבקש אינו מתאים לגיבוש תכנית לשחרור מוקדם, הואיל וההכרות עמו היא ראשונית בלבד. אשר להערכת המסוכנות הפרטית, טוען המשיב כי זו נכתבה לאחר שהייה של כשש שעות בלבד במחיצת המבקש במסגרת שני מפגשים קצרים, כי היא אינה נותנת כל משקל להיבטים האידיאולוגיים שביסוד העבירות וכי אין בה כל התייחסות לסוגיית הסביבה אליה ישוב המבקש ולקשרים שיש למשפחתו עם ארגון חמאס, דבר המשפיע על המסוכנות הנשקפת ממנו. המשיב מוסיף וטוען כי אין להורות על שחרורו המוקדם של המבקש גם בשים לב להוראת סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור ממאסר ), שכן שחרורו של המבקש תקופה כה ארוכה (כתשע שנים) לפני תום תקופת המאסר שנגזרה עליו יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 22.9.2014 הוחלט שהדיון בבקשת רשות הערעור ידון בפני הרכב. עוד יצוין כי במהלך הדיון שהתקיים בבקשה דנן ניתנה, בהסכמת המשיבים, רשות ערעור והדיון בבקשה התנהל כבערעור על פי הרשות שניתנה.

דיון והכרעה

7.

דין הערעור להידחות.

הערעור שלפנינו מעלה את השאלה מהו נטל ההוכחה המוטל על אסיר בטחוני המבקש להשתחרר שחרור מוקדם? האם ניתן להסתפק לעניין זה בשינוי האידיאולוגי שעבר האסיר ובהליך טיפולי סוציאלי-פרטני שבו החל, כטענת המבקש, או שמא כעמדת המשיב, על מנת להפיג את החשש למסוכנות ועל מנת להצדיק שחרור על תנאי, אין די בתחילתו של הליך טיפולי ונדרש להראות התקדמות של ממש באפיק השיקומי.

לטעמי, הדין בסוגיה זו עם המשיב. הליך שיקום אפקטיבי נועד, בין היתר, למנוע את חזרתו של האסיר למעגל הפשיעה ואת הסכנה כי ישוב ויפגע בשלום הציבור. חשיבותו של הליך השיקום גוברת במיוחד מקום שבו קיים חשש לרצידיביזם מצד האסיר (ראו והשוו: ע"פ 2824/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (29.3.2006)). ככל שבאסירים ביטחוניים עסקינן, הרקע לביצוע העבירות הוא על-פי רוב אידיאולוגי ועמדת שב"ס היא כי יש קושי ממשי להעניק טיפול פרטני לאסירים אלה (ראו: ע"פ 4682/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה כ' (9.1.2012) (להלן: עניין פלוני );

רע"ב 3786/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 (18.8.2013) (להלן: עניין היועץ המשפטי לממשלה )). משכך, הונהג הליך דו-שלבי לבחינת בקשות טיפול של אסירים ביטחוניים. בשלב הראשון, אסיר ביטחוני העומד בשני התנאים המנויים בסעיף 4(ב) לנוהל אסירים ביטחוניים דהיינו - חל בו שינוי בולט וממשי והוא ניתק כל מגע עם ארגון עוין וכן ניתנה בעניינו חוות דעת חיובית מטעם שב"כ או גורם בטחוני אחר - יוכל להיפגש לפגישת אבחון עם עובדת סוציאלית. בשלב השני, וככל שייקבע בפגישת האבחון כי יש לאסיר הביטחוני פוטנציאל טיפולי - ישולב האסיר בטיפול פרטני (עניין היועץ המשפטי לממשלה , פסקאות 8-7; רע"ב 3770/14 ח'רובה נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 2 (3.8.2014)). הליך דו-שלבי זה (בלא להביע לגביו עמדה, ולביקורת עליו ראו: עניין פלוני , פסקאות כ-כב), משמיע לנו כי שינוי אידיאולוגי שעובר אסיר ביטחוני מהווה אינדיקציה חשובה לגבי פוטנציאל

השיקום של אותו אסיר. עם זאת ובעניין זה הצדק עם המשיב, על מנת להיווכח שאין נשקפת עוד סכנה לציבור מן האסיר, אין די ב פוטנציאל שיקומי ונדרשת אינדיקציה להתקדמות ממשית באפיק הטיפולי אשר תצביע על מהלך שיקומי שיש בו להפיג את החשש ממסוכנות האסיר, וככל שהעבירות בהן הורשע האסיר חמורות יותר כך תידרש מידת שכנוע גבוהה יותר באשר להירתמותו של האסיר למהלך השיקומי (ראו והשוו: רע"ב 5029/11 אבו עסא נ' שב"ס (25.9.2011); רע"ב 6566/13 דביר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 12 (11.2.2014)). הדגש, אפוא, הוא על התקדמות ממשית בהליך השיקום ולא על פוטנציאל שיקומי גרידא. מטבע הדברים, אין מקום לקבוע מבחנים מדויקים לעניין משך הטיפול הנדרש או אופיו והערכת מסוכנות אסיר שהחל בהליך טיפולי, ראוי לה כי תיבחן בכל מקרה על פי נסיבותיו והדגש הוא על מידת ההתקדמות שעבר האסיר באפיק הטיפולי ולא על משך הזמן בו התמיד בטיפול. עם זאת ברור כי ככל שההליך הטיפולי מצוי בשלב מתקדם יותר כך ניתן להעריך בצורה טובה יותר את מידת הצלחתו ( עניין דביר , פסקה 12).

8.

במקרה דנן ניתן להתרשם כי המבקש אכן עשה כברת-דרך ממשית בכל הנוגע לאידיאולוגיה הקיצונית שבה החזיק בעבר והדבר נלמד לא רק מהצהרותיו אלא גם, ובעיקר, ממעשיו. המבקש עבר מיוזמתו מארגון החמאס אל ארגון הפתח, לאחר מכן עזב את ארגון הפתח ובהמשך אף הוסרה השתייכותו הארגונית כליל. נוסף על כך, בשנים האחרונות סירב המבקש להשתתף בצעדי מחאה קולקטיביים מצד האסירים הביטחוניים והוא אף נכון היה לשלם על כך מחיר חברתי. מטענותיו עולה עוד כי הוא מיאן לחזור לשורותיו של ארגון החמאס ו"לזכות" בשחרור במסגרת עסקת שחרור האסירים, אם כי יוער שבמסגרת זו היה עתיד המבקש להשתחרר לטורקיה ולא לביתו בישראל. כל אלה מעידים על השינוי המשמעותי שעבר המבקש ושב"ס הכיר אף הוא בשינוי זה ועל כן איפשר למבקש להתחיל בהליך טיפול סוציאלי. בהתבסס על כל האמור לעיל, בצדק נקבע אפוא כי יש למבקש פוטנציאל שיקום.

אולם בכך אין די, כאמור. במועד בו נדון עניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים טרם התקבלה אינדיקציה מטעם גורמי הטיפול הסוציאליים באשר להצלחת המהלך השיקומי שבו החל לפני פחות משנה. המבקש מצוי בראשית דרכו של ההליך הטיפולי-שיקומי ובשתי חוות הדעת העדכניות שניתנו בעניינו (מיום 22.4.2014 ומיום 25.6.2014) הביעו הגורמים הטיפוליים בבית הסוהר גלבוע את התרשמותם כי המבקש אינו מגלה תובנה לחומרת מעשיו והשלכותיהם, וכי הוא לא רואה צורך בשינוי אישי ותחת זאת עסוק בדרכים השונות להשגת שחרור מוקדם (ראו מוצג מש/2 מטעם המשיב, נספחים יב'-יג').

9.

בהינתן חוות דעת אלו של הגורמים הטיפוליים, מוקשית בעיניי קביעת הוועדה כי המבקש השיג תוצאות חיוביות בהיבט הטיפולי אשר יש בהן כדי לתרום לשיקומו ולהפיג את מסוכנותו באופן שניתן להורות על שחרורו המוקדם (זאת בשונה מן הנסיבות בעניין הוועד הציבורי , אליו הפנה המבקש, שם תמכו גורמי הטיפול בשחרורו של האסיר. ראו: שם , בעמ' 850-849). לכך מתווספת עמדתה של הרשות לשיקום האסיר לפיה בעת הזו אין מקום להכנת תוכנית שיקום ביחס למבקש משום שההכרות עמו היא ראשונית בלבד (מוצג מש/2 מטעם המשיב, נספח יד'). בית משפט זה עמד לא אחת על המשקל הרב שיש ליתן לעמדת הגופים המקצועיים הרלוונטיים ועל כך שסטייה מחוות דעתם מחייבת נימוקים מיוחדים (ראו והשוו: רע"ב 5929/13 פלוני נ' ועדת השחרורים , פסקה 5 (22.10.2013) והאסמכתאות שם), והדברים יפים גם לענייננו.

אשר להערכת המסוכנות הפרטית שהציג המבקש, יצוין כי אמנם מסקנתה חיובית אך יש לזכור כי היא נערכה על סמך שני מפגשים שארכו שש שעות בסך הכול, ומבלי שמחבריה עמדו בקשר עם המבקש לאורך זמן, מה גם שבית המשפט רשאי להעדיף את עמדת הגורמים המקצועיים בכלא על-פני עמדתם המקצועית של גורמים פרטיים (ראו והשוו: בש"פ 7533/10 ויניוורטר נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (6.12.2010)). לכך יש להוסיף את החששות שהעלה שב"כ הנוגעות לכך שמשפחתו של המבקש מזוהה עם ארגון החמאס ומתגאה בעבירות שביצע. העובדה שאחיו הורשע בעבירות של חברות ופעילות במסגרת ארגון זה ראויה אף היא לתשומת לב ובנסיבות אלה גובר החשש כי מבלי שתושג התקדמות ממשית באפיק הטיפולי, יקשה על המבקש להתמיד בהליך זה מחוץ לכותלי בית הכלא עם שובו לחיק משפחתו.

10.

חוות הדעת הביטחונית הגלויה שהוגשה מטעם שב"כ, נסמכת ברובה על חומרת העבירות שבגינן הורשע המבקש. חומרת העבירות ונסיבות ביצוען אכן נושאות משקל בהחלטת ועדת השחרורים ויש בהן כדי להצביע על המסוכנות הנשקפת מן האסיר, בפרט בעבירות ביטחוניות המבוצעות על רקע אידיאולוגי (סעיף 9(1) לחוק שחרור ממאסר; בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313, 324-323 (2000)). עם זאת יש לזכור כי השאלה העיקרית אותה צריכה ועדת השחרורים לבחון בדונה בשחרור על תנאי - כמי שתפקידה הינו מניעתי ולא עונשי -

היא שאלת מסוכנות האסיר בהווה (רע"ב 1948/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה , פסקה 5

(17.3.1996); רע"ב 10844/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (1.2.2009) (להלן: עניין פלוני 2009 )). על כן, חוות דעת מטעם שב"כ המציגה נתונים קונקרטיים לגבי מסוכנות האסיר, להבדיל מהערכות כלליות הנסמכות בעיקרו של דבר על חומרת העבירה בגינה הורשע האסיר, יש לה משקל ממשי בדיוני הוועדה (ראו והשוו: עניין פלוני 2009 , פסקה 10; רע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' סמיר , פסקה 14 (13.9.2006) (להלן: עניין סמיר )). במקרה דנן נסמך חלק הארי של חוות הדעת הבטחונית, כאמור, על חומרת העבירות שביצע המבקש והיא אינה כוללת התייחסות משמעותית לנתונים קונקרטיים עדכניים בדבר פעילות שלילית מצדו, למעט אינדיקציות מסוימות שפורטו בחלק החסוי של חוות הדעת, לפיהן התנהלותו של המבקש בכל הנוגע לנקיטת צעדי מחאה בכלא נעשתה מתוך מטרה לקדם את שחרורו המוקדם וכי הוא לא נטש לחלוטין את דרכו הקודמת.

מטעמים אלו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא, ככל שהיא נסמכת על דו"חות גורמי הטיפול בכלא ועל המשקל הבלתי מספק שניתן להם בהחלטת ועדת השחרורים. זאת בפרט, בשים לב לחששות הקונקרטיים שהועלו על-ידי שב"כ בכל הנוגע לסביבה אליה צפוי המבקש להשתחרר וההשפעה שעשויה להיות לכך על הליך שיקומו.

11.

סיכומם של דברים - התרשמתי כי המבקש עבר כברת דרך ממשית המצביעה על פוטנציאל שיקומי. אולם, אין לשכוח כי המבקש הורשע בביצוע עבירות בטחוניות חמורות ביותר וכי הוא עודנו בראשית דרכו הטיפולית. על כן יש לבחון את התקדמותו בהליך הטיפול לאורך פרק זמן ממושך יותר מזה שחלף עד קבלת החלטתה של הוועדה בחודש יולי 2014.

בהינתן נסיבות העניין כולן אציע, אפוא, כי אם בתוך פרק זמן של שנה מהיום תתקבל חוות דעת חיובית מטעם גורמי הטיפול ממנה יעלה כי המבקש משתף פעולה עמם, וככל שלא יעבור עבירות משמעת בין כתלי הכלא ולא יתגלה חומר מודיעיני שלילי עדכני בעניינו, ניתן יהיה לשוב ולשקול בחיוב את שחרורו המוקדם על בסיס תוכנית שיקומית מתאימה. זאת, בהתחשב בפרק הזמן המשמעותי שריצה המבקש עד כה, בשינוי האידיאולוגי שעבר וכן בשים לב לכך ששינוי אידיאולוגי שעובר אסיר ביטחוני אינו שכיח במחוזותינו והוא ראוי לעידוד.

אשר על כן, אציע לדחות את הערעור בכפוף לאמור בפסקה 11 לעיל.

ש ו פ ט ת

השופט י' עמית :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ברק-ארז :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.