רע"ב 10844/08 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ח' מלצר:

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים: ר' יפה-כ"ץ (אב"ד), ו' מרוז, א' ואגו ), מתאריך 15.12.08. בפסק הדין נתקבלה, בדעת רוב, עתירת המשיבה כנגד החלטת ועדת השחרורים של כלא קציעות להורות על שחרורו המוקדם של המבקש, לאחר שריצה שני-שלישים מתקופת המאסר שהוטלה עליו.

העובדות הצריכות לעניין

1.

המבקש, כבן 55, הינו אסיר בכלא קציעות, שם הוא מרצה עונש מאסר ראשון של 38 חודשים שהשית עליו בית המשפט הצבאי בשומרון, בגין הברחת אמצעי לחימה מירדן לרמאללה, יחד עם שותף. המבקש הורשע על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, מכוח הסדר טיעון (הכולל גם הסכמה לעניין העונש) אליו הגיעו הצדדים. העונש שנגזר על שותפו של המבקש היה כמעט כפול מן העונש שהצדדים עתרו יחד להטלתו על המבקש, דבר שהוסבר על-ידי נציג התביעה (והתקבל על דעת בית המשפט) בכך שהשותף הוא שהיה הרוח החיה בהברחת הנשק, בעוד שהמבקש שימש אך כמתווך.

2.

בתאריך 23.10.08 הובא המבקש לדיון בפני ועדת השחרורים של כלא קציעות (להלן: הועדה ) לשם בחינת ניכוי שליש מתקופת המאסר של המבקש. הועדה למדה מן הנתונים שהוצגו לפניה כי למבקש אין הרשעות קודמות, התנהגותו בכלא היא ללא דופי, וכי אין התנגדות של רשויות הכלא לשחררו. כן הביע המבקש בפני הועדה חרטה עמוקה, ואת רצונו לשוב לחיק אשתו ושלושת ילדיו. המבקש ציין עוד כי הוא חולה מאד, הבטיח כי אין לו כוונה לשוב לפעילות עבריינית (אותה הגדיר כמעידה חד-פעמית), ואמר כי בכוונתו להתפרנס מעבודה בספריה השייכת למשפחה.

המשיבה מנגד התנגדה לשחרורו המוקדם של המבקש, והציגה דו"ח שב"כ שבו נטען כי למבקש היה בעבר קשר מסוים עם ארגון החמאס. דברים אלה לא התיישבו, לשיטת הועדה, עם הודעת התובע מזמן משפטו של המבקש, לפיה המבקש: "מעולם לא היה חבר בכל ארגון עוין כלשהו וכמובן שהעבירה לא בוצעה במסגרת ביצוע שירות לארגוני טרור, אלא בוצעה ממניעים כלכליים". הועדה ביקשה איפוא הבהרות מן השב"כ לגבי הסתירה הלכאורית האמורה. כן קבעה הועדה כי בהיעדר תכנית שיקום ממלכתית, טוב יעשה המבקש אם ישקול הכנת תכנית שיקום פרטית, וזאת עד לדיון הבא בעניינו.

3.

בתאריך 20.11.08 קיימה הועדה דיון נוסף בעניינו של המבקש. נציגת המשיבה לא ידעה מראש על קיום הדיון, ולא עלה בידה לקבל את ההבהרה שנתבקשה מן השב"כ, גם לאחר שנערכה הפסקה בדיון. ב"כ המבקש, מצידו, הציג תכנית שיקום שתיערך ברמאללה, לתקופה של שנה, והציע גם כי המבקש יתייצב לביקורת מדי שבוע בתחנת משטרה הסמוכה לביתו, ויפקיד ערובה כספית להבטחת התנהגותו התקינה מחוץ לכותלי בית הכלא.

4.

בהחלטתה מאותו תאריך, החליטה הועדה להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. הועדה מצאה כי בהיעדר ההבהרה המבוקשת מן השב"כ, יש לראות את המבקש כמי שביצע את העבירות שלא על רקע אידיאולוגי, עניין המפחית מן הסכנה הכרוכה בשחרורו. הועדה לא ראתה להידרש לעבירות נוספות שיוחסו למבקש מלכתחילה, למעט לאלו שבכתב האישום המתוקן בו הודה. הועדה הדגישה גם את התנהגותו ללא דופי של המבקש, ואת הבעת החרטה על מעשיו. לגבי תוכנית השיקום היא ציינה את התוכנית שהוצגה על-ידי ב"כ המבקש, והוסיפה כי גם אם התכנית איננה מפוקחת על-ידי המדינה, לא ניתן לקבוע באופן גורף שדי בקושי זה כדי לשלול את שחרורו של כל אחד ואחד מן התושבים הפלסטינים ביהודה ובשומרון. שחרור המבקש הותנה בתנאים נוספים שנראו לועדה כמספקים, וכוללים הפקדת ערובה כספית, התייצבות שבועית בתחנת המשטרה, קיום תכנית השיקום שהוצגה, והימנעות מביצוע עבירות בתקופת השחרור.

5.

המשיבה הגישה לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע עתירה כנגד החלטת הועדה. המשיבה טענה כי העבירה שביצע המבקש היא עבירה בטחונית חמורה, ופעולות המבקש: "מעידות על אידיאולוגיה קיצונית". המשיבה הפנתה בהקשר זה אף לחוות הדעת של השב"כ, שהוגשה לבית המשפט הנכבד קמא. מחוות דעת זו הסתבר כי המבקש איננו עולה כבעל שיוך ארגוני לגוף טרור כלשהו. יחד עם זאת צוין כי במועד כלשהו המבקש התבקש לסייע בהברחת כספים עבור ארגון חמאס, אך ההברחה לא בוצעה עקב חילוקי דעות בקשר לעמלות. עובדה זו, כך הוסבר, מעידה על כך שבעקרון המבקש לא היסס לסייע לקידום מטרות של ארגון טרור, דבר המגביר את רמת הסיכון הנשקפת ממנו באופן משמעותי. על רקע זה הפנתה המשיבה לפסיקה הנוהגת, לפיה במקרה בו אסיר הורשע בביצוע עבירות חמורות המבוצעות על רקע לאומני-אידיאולוגי , ואין ראיות לזניחת הקו האידיאולוגי שהנחה את האסיר במעשהו, די בכך כדי ליצור חשש כבד למסוכנותו, אשר ישלול את שחרורו המוקדם.

6.

בית המשפט הנכבד קמא קיבל את העתירה, ברוב דעות, כאמור. כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ , מצאה בחוות דעתה המפורטת כי גם אם העבירות שביצע המבקש אינן על רקע אידיאולוגי, הרי שהמדובר בעבירות בטחוניות חמורות, שהעמידו את תושבי המדינה וחייליה בסכנה בכח, ועל כן שגתה הועדה משבחנה אותן כעבירות שבוצעו "על רקע כלכלי פלילי גרידא". כן ניתן דגש לחוות דעת השב"כ ולכתב האישום המקורי שהוגש נגד המבקש, מהם הוסקה זיקה אפשרית מסוימת של המבקש לחמאס. בהקשר זה קבעה כב' השופטת יפה-כ"ץ כי הזיקה הנטענת האמורה לחמאס (הנזכרת בחוות דעת השב"כ) נלמדה מכתב האישום המקורי שהוגש נגד המבקש, ולא הוכרעה אך בשל כריתת הסדר הטיעון בין הצדדים. עם זאת הובהר, שמדובר בראיה מנהלית, אשר הועדה רשאית ואף חייבת לבוחנה. כן נקבע כי ל"תכנית השיקום הפרטית" שהציג המבקש יש לתת משקל מועט ביותר. בסיכום הדברים נמצא כי החלטת הועדה איננה סבירה, לשיטת דעת הרוב, שכן לא התמקדה, כנדרש, בסוגיית מסוכנותו של המבקש ובחוות דעתו של השב"כ (תוך שההבהרות שנתבקשו מן השב"כ כלל לא היו, כאמור, בפני הועדה), ונתנה משקל יתר לתכנית השיקום. לאור הממצאים הנ"ל נקבע כי יש להשיב את העניין לועדה לשם דיון מחודש, על יסוד הקוים שהובאו בפסק הדין.

כב' השופטת ו' מרוז הצטרפה לחוות הדעת האמורה, בקובעה כי חזקה על אדם הסוחר בנשק משך תקופה ארוכה כדי ללמד עליו כי הינו מסוכן לציבור, וכי אין מקום להורות על שחרורו המוקדם.

כב' השופט א' ואגו , מנגד, סבור היה, בדעת מיעוט, כי אף שביקורתם של שופטי הרוב על החלטה הועדה מוצדקת לגופה, אין היא מקימה בסיס להתערבות בהחלטת הועדה, שכן לא ניתן לומר שההחלטה היא בלתי סבירה באופן המחייב את התערבות בית המשפט.

מכאן הבקשה שלפנינו, למתן רשות ערעור על פסק הדין.

הבקשה למתן רשות ערעור

7.

בבקשתו, טוען המבקש כי השאלה המשפטית המתעוררת כאן היא בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינו הפרטי, דבר המצדיק מתן רשות ערעור על פסק הדין. לגוף הדברים טוען המבקש כי בית המשפט הנכבד קמא חרג מסמכותו ומגבולות הביקורת השיפוטית המותרת על החלטות הועדה, ושם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הועדה. המבקש מדגיש את עמדתה העקבית של המדינה – עד לחוות הדעת האחרונה של השב"כ – כי העבירות שביצע לא נעברו על רקע אידיאולוגי, וטוען כי צדקה הועדה בקובעה את היעדר מסוכנותו היחסית אם ישוחרר ובהסתפקותה בתנאי השחרור שהוצבו על ידה.

8.

המשיבה טוענת כי אין ליתן רשות ערעור על פסק הדין, שכן אין הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, או נושא אחר בעל השלכות החורגות מעניינו של המבקש. המשיבה מוסיפה כי יש לדחות את הבקשה אף לגוף הדברים. לשיטתה, המסוכנות הטמונה במבקש והנלמדת מנסיבות העניין היא רבה, ותכנית השיקום שהציע – חסרת אפקטיביות. מכלול השיקולים האמורים הצדיק איפוא, לדעת המשיבה, את ביטול החלטתה של הועדה, אשר לא נתנה את המשקל הראוי לנתונים, שעמדו לנגד עיניה ולא איזנה כיאות בין מכלול השיקולים הרלבנטיים במקרה דנן.

דיון והכרעה

9.

דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות, בכפוף להערות המפורטות בסעיף 10 להלן . טענות המבקש כאן אינן מעוררות בעיה משפטית בעלת חשיבות, או נושא אחר שהשלכתו כללית ולפיכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986) ). מסקנה זו נכונה היא אף אם הערעור המבוקש הוא על החלטת בית המשפט להתערב בהחלטת הועדה לשחרור המבקש , אשר ניתנה ברוב דעות בלבד (השוו: רע"ב 8151/07 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.07)). בפרט אין מקום להתערבותנו מקום שבו בית המשפט הנכבד קמא לא החליט פוזיטיבית לשנות את החלטת הועדה, כי אם החליט להשיב את העניין לדיון מחודש בפניה, שם אמורות אף להיות מוצגות ההבהרות מטעם השב"כ שנדרשו על-ידי הועדה בהחלטתה מתאריך 23.10.08.

עם זאת יש להעיר כי על בתי המשפט לעניינים מינהליים להישמר פן האמירה השגורה, שלפיה הביקורת השיפוטית על החלטות הועדה מוגבלת לבחינת סבירות ההחלטה ולא להחלפת שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו של בית המשפט –

תישאר בגדר רטוריקה בלבד.

10.

הנה כי כן אף שאין מקום למתן רשות ערעור, כמבוקש, נראה לי כי לצורך קיום דיון חוזר אפקטיבי בועדה בעניינו של המבקש, ראוי להביא כאן מספר הבהרות והדגשים (חלקם – שאינם תואמים בהכרח את אלה שבפסק הדין נשוא הבקשה) לגבי עניינים, אשר יש לבדקם במסגרת הדיון החוזר. זאת, כמובן, מבלי לגרוע מן העקרונות הכלליים שב חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: החוק ) והפסיקה הנוהגת

באשר לאמות המידה לבחינת השחרור המוקדם של אסירים. ואלה ההדגשים:

(א)

חומרת העבירה בה הורשע המבקש כמלמדת על הסכנה הגלומה בשחרורו המוקדם : כפי שקבע אף בית המשפט הנכבד קמא – עבירה של סחר באמצעי לחימה, שבה הורשע המבקש, מהווה עבירה חמורה, אשר מגלמת בתוכה סכנה משמעותית לאזרחי המדינה. דברים אלה ודאי נכונים הם אם הועבר הנשק ליהודה ולשומרון ויכול היה למצוא דרכו לידי גורמים עוינים, אך נכונים הם גם אם הנשק נמכר בגבולות ישראל. ברם, השאלה איננה עד כמה מסוכנת וחמורה העבירה שבוצעה על ידי האסיר ובגינה נושא הוא בעונשו, אלא מה גדול החשש כי האסיר יבצע, לאחר שחרורו , עבירות המגלמות בתוכן סיכון לאזרחי ישראל. מובן שחומרת העבירה יכולה לעיתים לשמש כאינדיקציה מסוימת לסיכון הגלום באסיר (השוו: בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים , פ"ד טו(3) 2060, 2063 (1961); בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313, 324-323 (2000). הדבר נובע מכך שפעמים אכן קיים חשש כי אדם שביצע עבירה חמורה, יהיה נכון לשוב ולבצעה (ומאפשרות זו לרצידיביזם נלמד הסיכון לשלום הציבור). אולם אין עסקינן בחזקה, וודאי שלא חלוטה (בניגוד לעולה מעמדתה של כב' השופטת ו' מרוז , עמ' 24 לפסק הדין), שאם לא כן – ניתן היה לקבוע מראש רשימת עבירות שמבצעיהן לא יהיו זכאים לעולם לשחרור מוקדם. במיוחד נכונים הדברים שעה שמוכרות עבירות חמורות, אשר נסיבות ביצוען, או נסיבות מבצעיהן, מלמדות דווקא על חד-פעמיות. לפיכך אין כל מניעה עקרונית כי הועדה תמצא, לאחר בחינה זהירה, שגם אסיר שביצע עבירות חמורות ומסוכנות ייראה כמי שתיקן את דרכיו והחשש שמא יחזור ויבצע עבירות מסוכנות – אינו כה רב (כפי שהחליטה הועדה במקרה שלפנינו). זאת, בדיוק כשם שאין מניעה שהועדה תמצא כי אדם שהורשע בביצוע עבירה קלה יחסית עלול, עם שחרורו המוקדם, להיות נכון לבצע עבירות חמורות ולסכן את שלום הציבור.

(ב)

עבירה "בטחונית", או "על רקע אידיאולוגי" : ביצועה של עבירה על רקע אידיאולוגי יכול ללמד תדיר על קו מחשבה מגובש העומד בבסיס פעילותו של האסיר, קו מחשבה זה עלול – כל עוד לא נזנח – להביא את האסיר לביצוע מעשים דומים לאלו שביצע, לאחר שחרורו המוקדם (ראו: עניין

גלאון הנ"ל , בעמ' 324). אמנם, כפי שמציין בית המשפט הנכבד קמא (עמ' 20-19), אין ללמוד בהכרח מכך את היפוכו של הכלל – כי מקום שעבירה בוצעה שלא על רקע אידיאולוגי, אין כל סיכון בשחרורו המוקדם של האסיר. אולם במקרה כזה על הועדה יהיה לאתר סממנים אחרים למסוכנותו של האסיר, שיסודם אינו בלהט אידיאולוגי נטול עכבות לביצוע עבירות, גם במחיר החירות האישית.

עוד יש להתריע על עירוב התחומין בין עבירה "בטחונית" ועבירה "על רקע אידיאולוגי", בו לקתה המשיבה בעתירה שהגישה על החלטת הועדה: העבירה הראשונה היא עבירה שגלום בה סיכון מובנה לבטחון הציבור (כאשר חומרתה יכולה לשמש כאינדיקציה למסוכנות האסיר), והשניה עניינה במניע ש ל העושה (כאשר מניע זה יכול לשמש כאינדיקציה למסוכנות האסיר).

אחרונה אעיר לגבי עבירות "ביטחוניות": את מידת הסיכון הגלומה באסיר המרצה מאסר בגין ביצוען של עבירות ביטחוניות (שלא מטעמים אידיאולוגיים), יש לבחון כשם שבוחנים את מידת הסיכון הגלומה בכל אסיר - בעיקר על יסוד חומרתן והחשש כי האסיר יחזור ויבצען. יש לזכור, כי מעטות עד מאד הן העבירות שמבצעיהן נשלחו למאסר, ושאין בשחרורם המוקדם של המורשעים בהן כדי ליצור חשש כלשהו לסכנה לציבור; ובכל זאת תדיר תמצא הועדה – בדין – הצדקה לשחרורו המוקדם של האסיר. בכל מקרה, סיווגו של אסיר כעבריין "בטחוני" אינו מונע ממנו אוטומטית את הזכות לשחרור מוקדם (ראו: עע"א 3244/90 אל סורי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 30.10.90)). מובן, כי כאשר מדובר בעבירה בטחונית, יש לתת משקל רב יותר לחוות דעת הגורמים המקצועיים (דוגמת השב"כ) לגבי מסוכנות האסיר (ראו: סעיף 9(7) לחוק ורע"ב 9677/06 עווידה נ' ועדת השחרורים , בפסקה 8 (לא פורסם, 12.2.07)), ובפרט אם חוות דעת זו מציגה נתונים מוחשיים לגבי מסוכנות האסיר (להבדיל מהערכות כלליות ובלתי מגובות, או התנגדות עקרונית לשחרור אסירים בטחוניים ככאלה).

(ג)

הזדקקות לכתב האישום המקורי

ובחינת ראיות מינהליות : בית המשפט הנכבד קמא דן בשאלה האם יכולה הועדה להזדקק למידע שנמחק מכתב האישום המקורי, שהוגש נגד המבקש, וזאת בקשר עם הזיקה הנטענת שבין המבקש לבין החמאס והסכנה הגלומה במבקש. ברם, עיון בכתב האישום המקורי מגלה כי אין בו נתונים מהותיים נוספים על אלה שנכללו בכתב האישום המתוקן היכולים ככאלה ללמד על הסכנה שבמעשי המבקש, ובפרט אין בו כל אזכור מפורש לזיקה שבין המבקש לחמאס (קשר שכנראה ממילא לא קרם עור וגידים, אף לשיטת השב"כ). לפיכך בנסיבות הענין פטורים אנו מלדון בשאלת היקף השימוש המותר בכתב האישום המקורי. טענת השב"כ בחוות דעתו המדברת בקשר הנ"ל מקורה – כפי הנראה – בחקירת המבקש בשב"כ. משקלה הוא כשל ראיה מנהלית, אותה רשאית הועדה – כגוף סטטוטורי מעין שיפוטי – לשקול לצורך גיבוש עמדתה (השוו: רע"ב 10031/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נט(5) 305 (2005)). מכאן, שככל שיש בידי המשיבה להוסיף הבהרות, או ראיות בעניין הזיקה הנטענת – פתוחה בפניה הדרך לעשות כן בפני הועדה.

(ד)

סוגית השיקום : לשיטת בית המשפט הנכבד קמא, אין לתת משקל יותר מזניח לתכנית השיקום שהוצעה על ידי המבקש. אין בידי להסכים עם קביעה זו באופן כה גורף. אף שתכנית השיקום ברשות הפלסטינית איננה ניתנת, כמובן, לפיקוח רציף של המדינה, הרי שאין משמעות הדבר שניתן להתעלם כליל מעצם קיומה, ובפרט כאשר המדינה איננה מציעה לאסיר מסוגו של המבקש תכנית שיקום כלשהי, בין אם בזמן המאסר ובין אם לאחריו. המשיבה יכולה לפיכך להציג בפני הועדה את השגותיה על תכנית שיקום מוצעת שכזו, דבר שלא נעשה עד כה, ואולם אין לבטל מיניה וביה את משקלה של זו. הועדה תוכל איפוא לבחון במקרה כזה האם תכנית השיקום, במגבלותיה, כמו יתר התנאים לשחרור, נחזים ככאלו שדי בהם כדי להגביל את מידת הסכנה לציבור הנובע משחרורו המוקדם של האסיר.

סוף דבר

11.

לאור כל האמור לעיל, ולו תישמע דעתי – תידחה הבקשה למתן רשות ערעור. למען הסר ספק יודגש, כי חרף ביטול החלטתה של הועדה בידי בית המשפט הנכבד קמא והחזרת הדיון לועדה – פתוחה עתה בפני הועדה הדרך להגיע לכל תוצאה שתיראה לה באותו דיון חוזר, הכל כטוב בעיניה (בכפוף למגבלות הדין ולהבהרות שפורטו בסעיף 10 שלעיל).

ש ו פ ט

הנשיאה ד' ביניש:

אני מסכימה.

ה נ ש י א ה

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ח' מלצר.