רע"ב 3410/14 מאמון אבו שמה נ. שירות בתי הסוהר

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.4.2014 (עת"א 27403-03-14, השופט י' עדן ).

2.

המבקש, תושב העיר רמאללה, הורשע בביצוע שורה של עבירות ביטחוניות, שנסבו על שני מקרים של ירי לעבר אדם, סיוע לירי לעבר אדם ויידוי חפץ מבעיר. בגין עבירות אלה נגזרו עליו 15 שנות מאסר החל מיום מעצרו (29.6.2001). ביום 28.6.2011 סיים המבקש לרצות שני שליש מתקופת המאסר שנגזרה עליו. המבקש הגיש בקשה לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). ביום 17.7.2012 דנה ועדת השחרורים הפועלת לפי החוק בבקשתו, ובסיום הדיון דחתה אותה בהסבירה כי הטעם המרכזי להחלטתה הוא המסוכנות הנשקפת מן המבקש, שביצע את העבירות אשר בהן הורשע על רקע אידיאולוגי ולא נטש את תפיסת העולם שעמדה ביסוד ביצוע העבירות.

3.

ביום 23.11.2014 פנה המבקש לקצינת האסירים בבית הסוהר קציעות שבו הוא כלוא בבקשה לאשר לעובד סוציאלי פרטי מטעמו לבקר אותו לצורך עריכת תוכנית שיקום טיפולית בעניינו. ביום 4.2.2014 דחתה קצינת האסירים את הבקשה בנימוק שהמבקש הוא אסיר ביטחוני אשר אינו תושב ישראל, ועל כן אינו זכאי להשתלב בפעילויות שיקום בין כותלי הכלא וכן אינו זכאי גם לפגישה עם עובד סוציאלי פרטי בכלא. ביום 5.2.2014 שב ופנה המבקש למשיב, שירות בתי הסוהר (להלן: השב"ס ), וטען כי החלטתו מנוגדת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעת"א 22925-12-13 בן חי ון נ' מדינת ישראל (12.1.2014) (להלן: עניין

בן חי ון ) שבו הורה בית המשפט המחוזי לשב"ס לאפשר כניסת מטפלים פרטיים לבתי הכלא לצורך הכנת תוכנית שיקום פרטית לאסירים. יצוין כי השב"ס הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעניין בן חי ון , אולם בהמשך מחק את הבקשה (רע"ב 690/14) . ביום 10.3.2014 השיבה רע"ן האסיר והעתירות של השב"ס למבקש בעניין, וציינה כי מדיניות השב"ס היא שתהליך השיקום מיועד לאסירים תושבי ישראל בלבד, וכי אין טעם בהפנייתו להליך שיקום כיוון שהוא עבריין אידיאולוגי וכיוון שלא ניתן יהיה לפקח על הליך השיקום שלו אם ישוחרר ממאסרו בשחרור על תנאי.

4.

ביני לביני, הגיש המבקש את עתירתו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה וקבע כי המבקש לא הביע כל חרטה על מעשיו –

לא בפני ועדת השחרורים ולא בדיון שהתקיים בפניו – ומכאן שאין טעם לערוך לו תוכנית שיקום לצורך דיון חוזר בפני ועדת השחרורים. בית המשפט קמא קבע בהקשר זה כי אין צורך להידרש לדיון בשאלה הכללית שאותה העלה המבקש בדבר זכאותם של אסירים ביטחוניים להליך שיקום, שכן אפילו היה מקום לאפשר לאסירים ביטחוניים להכניס מטפלים פרטיים לביקורים בכלא לצורך עריכת תוכניות שיקום עבורם הרי שבנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש אין בכך טעם שכן "החרטה רחוקה מן העותר [המבקש-ד.ב.א]". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המבקש לא יהיה חייב להציג תוכנית שיקום פרטית על מנת להגיש בקשה לדיון חוזר בעניינו בפני ועדת השחרורים, וציין כי סעיף 19(5) לחוק מאפשר דיון חוזר כאמור כאשר חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטה שלא לשחרר את האסיר.

5.

הבקשה דנן מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש גורס כי עניינו מעורר שאלה כללית הנוגעת לשינוי במדיניותו של השב"ס, שאפשר במשך שנים רבות כניסה של מטפלים פרטיים לצורך עריכת תוכנית שיקום גם לאסירים ביטחוניים, לרבות כאלה שאינם תושבי ישראל. המבקש מוסיף וטוען כי בעקבות פסק הדין בעניין בן חי ון מאפשר השב"ס כניסת מטפלים פרטיים לבתי הכלא לצורך עריכת תוכניות שיקום לאסירים, אך מונע זאת מאסירים ביטחוניים פלסטינים. על בסיס זה טוען המבקש כי מדובר באפליה חמורה פסולה ובלתי סבירה שנוגדת את תכלית החוק שאינו מבחין בין אסירים ביטחוניים לבין אסירים "רגילים" בכל הנוגע לשחרור על תנאי ממאסר. לגופו של עניין, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר מיקד את פסק דינו בסוגיית החרטה שכלל לא עמדה לבחינתו והיא עניין שצריך להיבחן בידי ועדת השחרורים על בסיס חוות דעת של גורם מקצועי.

6.

השב"ס סבור כי דין הבקשה להידחות. בהקשר זה נטען כי סוגית כניסתם של מטפלים פרטיים אל בין כותליהם של בתי הכלא לצורך עריכת תוכניות שיקום לאסירים נמצאת כיום בהליכי הסדרה בקרב הגורמים הרלוונטיים, ובכלל זאת פרקליט המדינה. השב"ס מוסיף וטוען כי אין מקום להידרש לשאלה הכללית שאותה מעלה המבקש, שכן פסק דינו של בית המשפט קמא נעוץ בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ובראשן בהעדר חרטה מצידו. השב"ס טוען עוד כי מאז ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא חל שינוי נסיבות כלשהו בעניינו של המבקש, ומדגיש כי גם כעת המבקש אינו מביע חרטה על מעשיו ולא נטש את הקו האידיאולוגי שהוביל אותו לביצוע העבירות החמורות שבהן הורשע. השב"ס טוען עוד כי אין להקיש מפסק הדין בעניין בן חי ון לעניינו של המבקש, כיוון שזה עסק באסירים פליליים תושבי ישראל, שעניינם שונה מהותית מעניינו של המבקש, אסיר ביטחוני שאינו תושב ישראל. השב"ס מציין בהקשר זה כי אגב הטיפול בבקשה דנן בחן פרקליט המדינה את נסיבותיו הפרטניות של המבקש ומצא כי אין מקום לאפשר כניסת מטפל פרטי לצורך עריכת תוכנית שיקום עבורו.

7.

לאחר שבחנתי את הדברים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. השאלה האם יש לאפשר כניסתם של מטפלים פרטיים לבתי הכלא לצורך עריכת תוכניות שיקום לאסירים בכלל, ולאסירים ביטחוניים בפרט, היא אכן שאלה חשובה, שאיני מביעה בנוגע אליה כל עמדה. יחד עם זאת, המקרה דנן אינו המסגרת הראויה לדון בשאלה זאת. פסק דינו של בית המשפט קמא נעוץ בנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש, אשר לא הביע חרטה על מעשיו – לא בפני ועדת השחרורים, לא בפני בית המשפט המחוזי ואף לא במסגרת הבקשה בה עסקינן. כידוע, כאשר נבחנת אפשרות שחרורו ממאסר של אסיר אשר ביצע עבירות חמורות על רקע אידאולוגי יש לבחון בקפידה את המסוכנות הנשקפת ממנו, ובכלל זאת את השאלה האם הביע חרטה על מעשיו והאם נטש את הקו האידיאולוגי שהנחה אותו בביצוע העבירות (ראו: בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נד(2) 313, 325 (2000); רע"ב 10844/08 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 10(ב) (1.2.2009); רע"ב 6566/13 דביר נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקאות 12-11 (11.2.2014)). בענייננו, כאמור, אין כל אינדיקציה לכך שהמבקש נטש את הדרך האידאולוגית שהובילה אותו לביצוע העבירות שבהן הורשע. בנסיבות אלה, אין מקום לקבוע שההחלטה לא לאפשר כניסת מטפל פרטי לכלא לצורך עריכת תוכנית שיקום עבורו לצורך הגשת בקשה לדיון חוזר היא בלתי סבירה.

8.

מובן כי ככל שיהיה שינוי בנסיבות המתוארות לעיל, ובכלל זאת הבעת חרטה כנה מצידו של המבקש, פתוחה בפניו הדרך לבקש דיון חוזר בעניינו בפני ועדת השחרורים שתדון בה לגופה, ובמידת הצורך לנקוט כל צעד נוסף בהמשך לכך.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית, בכפוף לאמור בפסקה 8 לעיל.