רע"ב 380/18הייתם רמאדין נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיא א' אליקים והשופטות ת' נאות פרי ו- ר' בש ) בעת"א 37995-10-17 מיום 2.11.2017 בה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם.

1.

המבקש, יליד שנת 1994, הוא אסיר המרצה עונש מאסר של 18 חודשים החל מיום 29.11.2016 בגין שהייה בישראל בניגוד לחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ועבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת נשק ללא היתר, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בהתאמה.

2.

המבקש הגיש בקשה לשחרור מוקדם ממאסרו וביום 3.10.2017 ניתנה החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) שלא להיעתר לבקשתו. הוועדה ציינה בהחלטתה כי שחרור מוקדם של המבקש עלול לסכן את שלום הציבור וביטחונו. במסגרת זו הוועדה ציינה את דפוס התנהגותו של המבקש, אשר שהה בישראל שלא כדין וניצל את שהייתו לקשור קשר עם אחרים, וביניהם חייל צה"ל, להחזיק רימוני הלם ולסחור בהם, ואת האופן בו הסליק את הרימונים, בתוך ספה במספרה, כנימוקים להחלטתה לדחות את הבקשה. עוד ציינה הוועדה כי העובדה שמדובר במאסרו הראשון של המבקש אינה יכולה להוות נסיבה לקולא בעניינו, וכן כי תכנית השיקום שצורפה לבקשה אין בה כדי לאיין את מסוכנותו.

3.

המבקש עתר נגד ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בציינו כי שיקול הדעת שניתן לוועדת השחרורים הינו שיקול דעת רחב ובית המשפט יתערב בהחלטותיה רק כאשר שוכנע כי נפל פגם מהותי באופן הפעלת שיקול דעתה או כאשר ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות. כן נקבע כי

החלטת הוועדה בעניינו של המבקש נמצאת בתוך מתחם הסבירות ולכן אין מקום להתערב בה. עוד צוין כי המבקש הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין, דבר המבסס את קביעת הוועדה כי מדובר בדפוס התנהגות ולא באירוע חד פעמי. כן צוין כי לא ניתן להתעלם מחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש ונוכח חומרה זו הוא לא הצליח לעמוד בנטל להראות, כי שחרורו המוקדם לא יסכן את שלום הציבור.

מכאן הבקשה לרשות ערעור.

4.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי החלטת ועדת השחרורים הינה סבירה. החלטת הוועדה נגועה, לטענתו, במשוא פנים וחוסר סבירות קיצוני. לשיטתו, הוועדה לא נתנה משקל מספיק לעובדה כי מדובר בעונש המאסר הראשון אותו הוא מרצה ולכך שלא היה מעורב בעבירות משמעת בתקופת מאסרו. הוועדה גם התעלמה מתכניות העבודה ומתכניות השיקום שצורפו לבקשה, ומסקנתה כי הסלקת רימוני ההלם בספה מעידה על תחכום או הכנה, הינה שגויה. החלטת הוועדה גם מפלה בינו לבין שני המעורבים האחרים שהורשעו יחד עמו וזכו לקיצור שליש ממאסרם ולשחרור מוקדם.

5.

כידוע, מתן רשות ערעור בעתירות אסיר על החלטות ועדת השחרורים תינתן במקרים בהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו: רע"ב 9001/17 פלוני נ' מדינת ישראל (10.1.2018); רע"ב 8720/13 שמואל נ' שירות בתי הסוהר (17.3.2014); רע"ב 2128/12 פלוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת לאסירי עולם במקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו (2.4.2012)). לאחר בחינת הבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה נסובה כולה על נסיבותיו הפרטניות של המבקש ואינה מעלה סוגיות עקרוניות. על כן, דינה להידחות.

6.

למעלה מן הצורך, גם לגופן לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא ניתן להתעלם מחומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש. אמנם, על פי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, חומרת העבירות לבדה אין בה כדי למנוע שחרור מוקדם של אסיר. אך חומרת העבירה יכולה לשמש לעיתים אינדיקציה מסוימת לסיכון הגלום באסיר (ראו: רע"ב 10844/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.2.2009)). עבירה של החזקת נשק ללא היתר ובמקרה זה רימוני הלם למטרות סחר היא עבירה חמורה, המגלמת סכנה משמעותית לאזרחי המדינה, ויש בה כדי ללמד על מסוכנותו של המבקש.

7.

לא נעלמו מעיני השיקולים המקלים בעניינו של המבקש, ובהם כי מדובר במאסרו הראשון, כי הציג תכנית להשתלבותו בעבודה לאחר שחרורו ממאסר וכי לא עבר עבירות משמעת בתקופת המאסר. עם זאת, ועדת השחרורים נתנה דעתה לשיקולים אלה בהחלטתה והגיעה לכלל מסקנה כי השיקולים בעד דחיית הבקשה גוברים עליהם. החלטה זו מצויה במתחם הסבירות ואין בסיס אפוא להתערבות בה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.