רע"ב 9744/17 יובל אייזנקוט נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן-חמו ) בעת"א 57166-07-17 מיום 28.9.2017 בה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת המשיבים לשלול ממנו את חופשותיו לתקופה של 6 חודשים.

1.

המבקש הוא אסיר פלילי המרצה עונש מאסר של שש עשרה שנים בגין עבירת אונס ובעילה אסורה. ביום 7.7.2017 יצא המבקש לחופשה בת 72 שעות בתנאים. אחד מתנאי החופשה היה כי עליו להיות מלווה במהלך כל החופשה באחד משני ערבים צמודים שאושרו על ידי משיב 1 (הערבים שאושרו היו אחיו של המבקש). במהלך החופשה נערכו למבקש שלוש ביקורות. אחת בשעות הערב של יום 7.7.2017 ושתיים נוספות בבוקר יום 8.7.2017. לפי דו"חות המשטרה, בשלושת הביקורים נמצא כי המבקש מפר את תנאי החופשה בכך שנמצא ללא ליווי ערב צמוד. ביום 12.7.2017 החליט מפקד בית הסוהר צלמון (להלן: מפקד בית הסוהר ), לאחר עריכת שימוע למבקש, לשלול ממנו את זכותו לחופשות מן הכלא לתקופה של 6 חודשים. במסגרת השימוע טען המבקש כי אחיינו (בנו של אחד הערבים) היה מעורב בתאונה ולכן אחיו לא נמצא במחיצתו במועד עריכת הביקורת. בהחלטה צוין כי מפקד הכלא ביצע שיחת אימות עם השוטר שביצע את הביקורת וזה אימת את הפרטים לגביה.

2.

המבקש עתר כנגד החלטה זו בטענה כי לא נערכו כלל ביקורים בכתובת בה היה אמור לשהות במהלך החופשה וביקש כי בית המשפט יורה למשטרת ישראל להציג ראיות לביקורות שנערכו. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בציינו כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של מפקד בית הסוהר לבכר את עדותו של השוטר על פני עדותו של המבקש ועמד על כך שכרשות מנהלית הוא איננו כפוף לכללי הראיות הרגילים. לפיכך, העתירה נדחתה.

3.

בבקשה דנא שב וטוען המבקש נגד הראיות ששימשו בסיס להחלטתו של מפקד בית הסוהר לשלול ממנו את זכאותו לחופשות. לשיטתו, היה על בית המשפט לדרוש מן המשיבות "ראיות פורנזיות", כהגדרתו.

4.

דינה של הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור בעתירת אסיר תינתן רק במקרים בהם הבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ראו: רע"ב 9827/17 פלוני נ' שירות בתי הסוהר- מחלקת האסיר – זימונים (26.12.2017); רע"ב 828/17 אלצ'יק נ' מדינת ישראל (20.12.2017); רע"ב 380/18 רמאדין נ' מדינת ישראל (15.1.2018)). למרות טענת המבקש כי בקשתו מעלה שאלות עקרוניות, למעשה, כולה נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. לפיכך, ולו בשל כך, דינה להידחות.

5.

למעלה מן הנדרש אציין כי לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של מפקד בית הסוהר. כפי שנפסק לא אחת, יציאה לחופשה אינה זכות מוקנית לאסיר, אלא טובת הנאה הניתנת על סמך שיקול דעתה של הרשות המוסמכת (ראו למשל: רע"ב 3881/16 פלוני נ' שרות בתי הסוהר (21.10.2015); רע"ב 8766/13 אמיר נ' שירות בתי הסוהר (12.2.2014). למרות זאת, חופשות "עדיין הן מעין 'דרך המלך' לאסיר על פי ציפיות סבירות של אדם – אדם העומד באמות המידה לכך" (רע"ב 5325/07

קדוש נ' שירות בתי הסוהר (9.7.2007)). על כן, בהחלטה על שלילת חופשה יש צורך בשיקול דעת מוקפד, תוך הידרשות לכלל השיקולים הרלוונטיים ולאיזון ביניהם (ראו: רע"ב 944/17 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (16.10.2017); רע"ב 4785/08 רכיד נ' מדינת ישראל (13.8.2008)).

6.

בענייננו, מפקד בית הסוהר קיבל את החלטתו לאחר עריכת שימוע למבקש ושיחת אימות עם שוטר שביצע את אחד מן הביקורים. ההחלטה על שלילת זכותו של המבקש לצאת לחופשה למשך 6 חודשים התקבלה לאחר עריכת איזון בין השיקולים הרלוונטיים השונים והיא סבירה ומאוזנת בנסיבות העניין. עוד אציין, כי שירות בתי הסוהר כרשות מנהלית אינו כפוף לכללי הראיות הרגילים, כי אם ל"כלל הראיה המנהלית", לפיו על הרשות המנהלית להידרש לכל ראיה שאדם סביר היה רואה בה כבעלת ערך הוכחתי (ראו: רע"ב 4210/10 מסראווה נ' שירות בתי הסוהר (29.7.2010)). אשר על כן, אין להלום את טענת המבקש נגד הראיות ששימשו בסיס להחלטה בעניינו.

הבקשה נדחית אפוא.