רע"ב 6440/18 מוני ביטון נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 21.8.2018 (הנשיא א' טל , סגן הנשיא י' שינמן והשופטת ד' מרשק-מרום ) בעת"א 1224-08-18, במסגרתו התקבלה עתירת המשיב נגד החלטת ועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) מיום 29.7.2018 לשחרר את המבקש על תנאי ממאסר בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ).

1.

המבקש מרצה עונש מאסר של 19 שנים בגין הרשעתו בתשעה אישומים של קשירת קשר לביצוע פשע, עשרה אישומים של שוד בנסיבות מחמירות, אישום אחד של אינוס בנסיבות מחמירות, אישום אחד של מעשה סדום בנסיבות מחמירות, אישום אחד של החזקת נשק שלא כדין, אישום אחד של קבלת נשק שלא כדין, ארבעה אישומים של כליאת שווא ואישום אחד של הונאה בכרטיס חיוב. המבקש היה שותף לסדרה של מעשי שוד של בתי בושת בתל אביב, אשר כללו גם מעשי אלימות ועבירות מין קשות כלפי נשים העוסקות בזנות. בגין מעשיו גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב על המבקש 22 שנות מאסר, אשר לאחר מכן הופחתו על ידי בית משפט זה ל-19 שנות מאסר (ע"פ 3548/04). המבקש החל לרצות את מאסרו בתאריך 4.4.2002.

2.

בעניינו של המבקש התקיימו מספר דיונים לפני ועדת השחרורים. ביום 2.11.2016 התקיים דיון ראשון, ובקשתו לשחרור מוקדם נדחתה (להלן: הוועדה הראשונה ). הוועדה ציינה את חומרת נסיבות העבירות בהן הורשע המבקש, וכי על אף ההליך הטיפולי המשמעותי שעבר בין כותלי בית הסוהר, לא נחה דעתה כי לא נשקפת ממנו עוד מסוכנות. בקביעה זו הסתמכה הוועדה, בין היתר, על הערכת המסוכנות מאת המרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות (מב"ן), במסגרתה הוערכה מסוכנותו המינית של המבקש כבינונית. הוועדה לא פסלה את אפשרות שחרורו המוקדם של המבקש, אך התנתה זאת בשילובו תחילה בשיקום קבוצתי.

3.

המבקש עתר נגד החלטה זו, בטענה כי עבר כל הליך טיפולי אפשרי בשירות בתי הסוהר וכי המשך טיפולו צריך להיעשות בקהילה (עת"א 16402-11-16). בדיון שהתקיים בעתירה ביום 3.1.2017 בהמלצת בית המשפט חזר בו המבקש מעתירתו, ונקבע בפסק הדין כי "בעקבות החלטת הועדה נושא העתירה יעשה שב"ס הכל על מנת לשבץ את העותר בתהליך שיקום קבוצתי במידה והוא יתאים לתהליך שכזה, שכן הוא מוכן ומבקש להשתלב בשיקום קבוצתי על מנת להקנות הרגלי עבודה". לאחר עיכוב מסויים, שולב המבקש ביום 22.5.2017 בשיקום קבוצתי, אולם הוא הודח ממנו ביום 29.9.2017 בשל הפרת תנאי חופשה בחודש יולי 2017.

4.

ביום 29.7.2018 התקיים דיון חוזר בבקשת המבקש לשחרור מוקדם, והפעם הוועדה נעתרה לבקשתו. בהחלטתה ציינה הוועדה כי התרשמה שהמבקש מיצה את הסל הטיפולי בנקודת הזמן הנוכחית של מאסרו, וכי המשך שהותו של המבקש בין כתלי בית הסוהר אין בה תועלת של ממש לבד מעצם המשך כליאתו והיות המאסר גורם מרתיע כשלעצמו. בהינתן זאת והעובדה שהוועדה מצאה כי חל שינוי מוחלט בתודעה העבריינית של המבקש, הורתה הוועדה על שחרורו המוקדם.

5.

על החלטה זו הגיש היועמ"ש עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בטענה כי ועדת השחרורים התעלמה מהחלטת הוועדה הראשונה, בפרט באשר לחשיבות שילובו של המבקש בשיקום קבוצתי טרם יישקל שחרורו המוקדם. עוד נטען כי הוועדה שגתה בכך שלא נתנה משקל מספיק לחוות הדעת בעניינו.

6.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה, בקבעו כי החלטת הוועדה חרגה ממתחם הסבירות. נקבע כי הוועדה לא נתנה דעתה במידה מספקת לחוות הדעת אשר קבעה כי נשקפת מן המבקש מסוכנות בינונית, וכי מסוכנות זו אינה מאפשרת את שחרורו בטרם השתלב בכל ההליכים השיקומיים האפשריים בין כתלי בית הסוהר, ביניהם תכנית השיקום הקבוצתית. טעם נוסף להחלטת בית המשפט להפיכת החלטת ועדת השחרורים הייתה הפרת תנאי החופשה של המבקש, בגינה הודח מהליך השיקום הקבוצתי.

7.

מכאן הבקשה שלפנַי. המבקש טוען כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים בקבעו כי הוועדה חרגה ממתחם הסבירות כאשר הורתה על שחרורו. לטענתו, בית המשפט החליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו כאשר קבע כי ההחלטה לשחררו ללא שיקום קבוצתי חורגת ממתחם הסבירות, שעה שאף אחד מגורמי המקצוע לא המליץ על שילובו בשיקום קבוצתי עובר לשחרורו. עוד נטען כי החלטת בית המשפט משמעה כי למבקש לא תיוותר יתרת מאסר מספיקה, לאחר סיום ההליך בשיקום הקבוצתי, לצורך שיקום וטיפול בקהילה. לטענתו בקשתו מעלה סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני והיא ההבחנה בין ביקורת שיפוטית על החלטות ועדת השחרורים לבין החלפת שיקול דעתה.

8.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על עתירות אסיר בעניין החלטות ועדת השחרורים תינתן במשורה, ורק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה כללית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו, למשל: רע"ב 380/18 רמאדין נ' מדינת ישראל (15.1.2018); רע"ב 8538/17 בשיר נ' ועדת השחרורים המיוחדת במושבה ליד כלא מעשיהו (20.12.2017)). כמו כן, אף נקבע בפסיקה לא אחת כי אין די בכך שבית המשפט המחוזי הפך את החלטת ועדת השחרורים על מנת להצדיק מתן רשות לערער (ראו: רע"ב 5716/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.9.2017)). בענייננו, על אף ניסיונו של המבקש לעטות על הבקשה מחלצות עקרוניות, כל כולה נטועה למעשה בנסיבות המקרה הקונקרטי. אעיר כי אף אם היה ניתן להגיע לתוצאה שונה מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט לעניינים מנהליים, זו כאמור אינה אמת המידה למתן רשות ערעור בעתירת אסיר.

דין הבקשה להידחות אפוא.