רע"ב 523/10 איימן מערוף נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הוא אסיר בטחוני אשר נדון לשבע וחצי שנות מאסר, לאחר שהודה כי בשנים 2002 עד 2004 ביצע מספר עבירות - ירי לעבר אדם, החזקת אמצעי לחימה וקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה. בקשתו לקיצור שליש מתקופת מאסרו נדחתה, מן הטעם שהוא לא עמד בנטל להראות כי לא נשקפת ממנו סכנה; התנהגותו בכלא לא הייתה תקינה; ותוכנית שיקום שהציג, מטעם הרשות הפלסטינאית, אינה אפקטיבית. לעיני הועדה עמדו אופי העבירות שיוחסו למבקש המעידות על מניעים אידיאולוגים, וחוות דעת של שרות ביטחון כללי לפיה לא שינה המבקש מאורחותיו. ערעור על אותה החלטה נדחה על ידי בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

2.

בבקשה שבפני טען המבקש, כי בהחלטתו של בית משפט קמא נחסמה למעשה הדרך בפני אסירים ביטחוניים לזכות בקיצור תקופת מאסרם, נוכח הדרישות המוגזמות שמעמידה ועדת השחרורים, והימנעות בית-המשפט מהתערבות בהחלטות הועדה. המבקש טען עוד כי חוות הדעת של שרות ביטחון כללי, עליה התבססה ועדת השחרורים, כוללת חזרה על העבירות בהן הורשע ותיאור של המצב הביטחוני הכללי, וכי המידע המודיעיני בעניינו שהוגש לוועדה הוא משנת 2004. עמדת המשיבה היא כי דין הבקשה להידחות, הואיל והיא אינה מעלה סוגיה עקרונית, וגם לגופם של דברים אין להצביע על פגם שנפל בהחלטות הועדה ובית משפט קמא.

3.

דין הבקשה להידחות. השיקולים עליהם נדרשת ועדת השחרורים לתת את דעתה בבואה לבחון בקשה של אסיר לשחרור על תנאי, נקבעו בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ובעיקר בסעיפים 9 ו-10 של החוק. סוגיה זו, בזיקה למי שנדון למאסר בגין עבירות בעלות אופי בטחוני, נדונה בבית משפט זה, בין היתר, ברע"ב 10844/08 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 2009), בו הודגשו מספר תבחינים לבחינת שאלת שחרורו של אסיר, וביניהם חומרת העבירה בה הורשע כמלמדת על הסכנה הגלומה בשחרורו; הסכנה הנשקפת משחרורו של מי שהורשע בעבירה "בטחונית" או "על רקע אידיאולוגי", וסוגיית שיקומו של האסיר. הנה כי כן, אין בבקשה הנוכחית שאלה כללית המצדיקה את קיומו של הליך נוסף בפני בית משפט זה, הואיל והשאלה האחת שהיתה טעונה הכרעה, היא הדרך בה יישמה ועדת השחרורים את הנחיות החוק והפסיקה. סוגיה זו, מטבעה, היא פרטנית, ומשלובנה בוועדת השחרורים ובבית המשפט לעניינים מנהליים, לא ראיתי מקום להורות על בחינתה בשלישית.