רע"ב 1349/17 יאסר קעיס נ. ועדת שחרורים

מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עת"א 217-01-17, כב' השופטים

י' אלרון, י' ליפשיץ ו א' וינשטיין ), שדחה את עתירת המבקש על החלטת ועדת השחרורים בבית הסוהר דמון (וש"ר 24610-05-16, כב' השופט מ' ארגמן , חברי הוועדה א' לוסקי ו ר' בילר ונציגת השב"ס א' חלפון ), לפיה הוחלט שלא להורות על שחרור על-תנאי של המבקש.

1.

המבקש נידון ל-30 חודשי מאסר בשל עבירות של כניסה לישראל שלא כדין בשני תאריכים שונים, התפרצות למקום מגורים לשם גניבה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, גניבה והחזקת סכין. לפי עובדות כתב האישום, המבקש נכנס לישראל ללא היתר והתפרץ בארבע לפנות בוקר לדירת מגורים כשהוא מצויד בסכין. המבקש אף נתן מהלומות אגרוף בפניו של בעל הדירה, טרם הסתלק עם רכוש גנוב. הוא נתפס לאחר ארבעה חודשים כאשר נכנס לישראל בשנית שלא כדין.

לקראת תום ריצוי שני שליש ממאסרו, המבקש הגיש בקשה לוועדת השחרורים לשחרור מוקדם מן הכלא, אך הבקשה נדחתה בנימוק כי שחרור המבקש עלול לסכן את שלום הציבור. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי כנגד החלטת ועדת השחרורים, וערכאה קמא קבעה כי עניינו של המבקש ישוב לדיון בפני ועדת השחרורים. בדיון הנוסף מולה, ועדת השחרורים דחתה בשנית את הבקשה. היא ציינה כי הדחייה אינה מסתמכת רק על חומרת העבירות שביצע המבקש, אלא היא נעשית לנוכח הישנות כניסתו הלא-חוקית לישראל, באופן שמעיד על מסוכנותו. לנוכח הדחייה הגיש המבקש עתירה שנייה לבית המשפט המחוזי. ערכאה קמא שקלה מצד אחד את התנהגותו החיובית של המבקש בעת מאסרו ואת תכניתו להשתלב לאחר שחרורו בעבודה בשטחי הרשות הפלסטינית, ומצד שני את הסיכון הנשקף ממנו לנוכח חומרתן היתרה של העבירות שביצע. נפסק על ידי בית המשפט המחוזי כי אין די בנתונים החיוביים ביחס למבקש כדי לאיין את מסוכנותו והעתירה נדחתה.

מכאן הבקשה לרשות ערעור. המבקש טוען כי דחיית בקשתו לשחרור מוקדם מבוססת רק על חומרת העבירות שביצע, וכי הוועדה התעלמה משיקולים ענייניים אחרים, כגון התנהגותו החיובית בכלא. כן נטען כי הוועדה לא בחנה את מסוכנותו העכשיווית של המבקש, אלא אף קביעת המסוכנות נסמכה רק על חומרת העבירות שביצע.

2.לא מצאתי בסיס לטיעונים שהעלה המבקש. כלל ידוע הוא כי על פי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, חומרת העבירות לבדה אינה יכולה למנוע שחרור מוקדם של אסיר. עם זאת, החומרה הגלומה בעבירות ובנסיבות ביצוען מהווה אינדיקציה

לסיכון הנשקף מהקדמת שחרורו של האסיר. בפרט, חומרת העבירות עשויה להצביע על החשש כי האסיר ישוב לדרך הפשיעה (ראו לדוגמה: רע"ב 10844/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.2.2009)). בענייננו, העבירות שהמבקש ביצע, על אופיין ונסיבותיהן, מעידות על חשש לרצידיביזם מצדו באופן שמסכן את הציבור. כך, המבקש נכנס לישראל שלא כדין, וביצע שורה של עבירות חמורות בתוך שטחי המדינה. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף נכנס בשנית לישראל שלא כדין, ורק אז הוא נעצר. מעבר לשהייה בישראל, הוא פרץ לדירה לפנות בוקר ותקף את בעל הדירה במהלך הגניבה. העובדות מלמדות על הסיכון הצפוי משחרורו.

אציין כי לא נעלמו מעיני השיקולים המקלים בעניינו של המבקש, ובפרט העובדה כי מדובר במאסרו הראשון, כי התנהגותו מאחורי סורג ובריח הייתה חיובית, וכי אף הציג תכנית להשתלבותו בעבודה לאחר שחרורו. אף לאלה יש משקל. עם זאת, החלטת הוועדה עומדת במתחם הסבירות. לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית במסקנת הוועדה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, לפיה השיקולים בעד דחיית השחרור גוברים על אלה שתומכים באפשרות זו. לא די בכך שהמבקש טוען שערכאות קמא התעלמו משיקולים רלוונטיים לענייננו רק מפני שעתירתו נדחתה. לא מצאתי, אפוא, בסיס משפטי להתערב.

3. הבקשה נדחית.