רע"ב 9720/17 פואד אלשובכי נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (הנשיאה ר' יפה-כ"ץ , סגן הנשיאה י' צלקובניק והשופטת ג' שלו ) בעת"א 14551-10-17 מיום 19.11.2017, בגדרו נדחתה עתירה מנהלית נגד החלטתה של ועדת השחרורים (השופט (בדימ') א' בן-דור

וחברי הוועדה מר י' בכור ומר י' רחמים ) ב-וש"ר 43369-08-16 מיום 25.9.2017, שבה נדחתה בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם ממאסרו.

2.

המבקש הורשע בשורת עבירות חמורות על רקע ביטחוני והושת עליו מאסר בפועל של 17 שנה, שאותו הוא מרצה מאז מעצרו ביום 14.3.2006. בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה על ידי ועדת השחרורים, אשר סברה כי המסוכנות הנשקפת ממנו עומדת בעינה. המבקש, אשר לא השלים עם ההחלטה, עתר נגדה. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה, בקובעו כי לא עלה בידו של המבקש להפריך את ההנחה שמסוכנותו נותרה בעינה ולהראות כי זנח את האידאולוגיה שעמדה בבסיס פעולותיו. בתוך כך דחה בית המשפט קמא את טענת המבקש שלפיה אין בכוחו להציג את ההוכחות הנחוצות לשם הפרכת הנחה זו בהיותו במאסר, בציינו כי המבקש מעולם לא ביקש לשנות את סיווגו או את שיוכו כאסיר ביטחוני, ואף פעל לאורך מאסרו כחלק מקבוצת האסירים הביטחוניים; מעולם לא הצהיר על שינוי עמדותיו; ועודנו נהנה ממשכורת חודשית מטעם הרשות הפלסטינית, שמעמדו הבכיר בה ניצב בלב הרשעתו. בית המשפט קמא הוסיף כי מסוכנותו של המבקש נתמכת בחוות הדעת שהוגשה מטעם השב"כ, אשר הביע את התנגדותו לשחרורו של המבקש בשל מסוכנותו, ולא העיד על שינוי בדרכיו.

3.

בבקשתו טוען המבקש כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור בשל שתי שאלות עקרוניות שאותן הוא מעורר: האחת , יכולתם של אסירים, ובפרט אסירים ביטחוניים, להוכיח שינוי במידת מסוכנותם עקב מאסרם; השנייה , משקלה של חוות דעת "שותקת" מטעם שירות הביטחון הכללי, דהיינו חוות דעת אשר אינה מצביעה על מידע חדש בדבר מסוכנותו של המבקש אלא נסמכת על הערכות קודמות בנושא זה. כמו כן שוטח המבקש בבקשתו את נסיבותיו האישיות הייחודיות, ובהן גילו המבוגר, מצבו הבריאותי הרעוע, והשינויים שחלו ברשות הפלסטינית למן מאסרו.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על פסקי דין הנוגעים לעתירות אסירים תינתן במקרים חריגים, בהם עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, או סוגיה משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו: רע"ב 3515/16 ריכטר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 6 (30.06.2016) (להלן: עניין ריכטר )). עוד נקבע בפסיקת בית משפט זה כי הגישה שלפיה בעתירות אסירים יש להחיל מבחן מקל, יחסית, למתן רשות לערער – איננה חלה במקרים שבהם ביסוד הבקשה ניצבת החלטתה של ועדת השחרורים (ראו: רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל (31.5.2016)).

5.

חרף עמדתו של המבקש, אינני סבור כי עניינו מעורר שאלה משפטית החורגת מנסיבותיו האישיות. כלל מושרש הוא כי אסיר אינו נהנה מזכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר, וכי הנטל מוטל על כתפיו להוכיח כי קיימת הצדקה לשחרור מוקדם וכי הוא עומד בתנאים שנקבעו לשם כך בחוק שחרור על תנאי, התשס"א-2001. לפיכך, על האסיר להראות "כי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור", כלשון סעיף 3 לחוק זה (ראו: עניין ריכטר , פסקה 7).

6.

בענייננו, גורס המבקש כי אין ביכולתו המעשית להוכיח את היעדר מסוכנותו בעודו מאחורי סורג ובריח, ולסברתו ראויה סוגיה זו לזכות לבירור עקרוני בבית משפט זה. ואולם, עיון בבקשות קודמות אשר הוגשו לבית משפט זה מלמד כי סוגיה זו אינה חדשה עימנו (ראו למשל: רע"ב 3101/17 זלום נ' ועדת השחרורים (22.6.2017) (להלן: עניין זלום ); רע"ב 7174/16 פלוני נ' ועדת השחרורים (20.11.2016)). די בכך אפוא כדי לדחות את הבקשה בהיבט זה. למעלה מן הצורך, אוסיף לגופם של דברים כי אף לא השתכנעתי כי אכן נמנע מהמבקש לנקוט את אחת הדרכים העומדות בפניו, על אף היותו אסיר ביטחוני, על מנת לזכותו בשחרור מוקדם ממאסר (ראו עניין

זלום , פסקה 4 והאסמכתאות המנויות שם), כפי שהדגיש בית המשפט קמא. לבסוף אציין כי בית משפט זה נדרש לאחרונה לקושי העומד בפני אסירים ביטחוניים אשר מבקשים לשנות את סיווגם, והורה כי יש לאפשר להם להציג את עניינם בצורה מסודרת גם בפני בעל תפקיד טיפולי בשירות בתי הסוהר (ראו: רע"ב 5754/15 חטיב נ' שירות בתי הסוהר (2.7.2017)). חזקה על השירות כי הוא יישם הנחיה זו, וכי פתוחה הדרך בפניו של המבקש להוכיח את השינוי הנטען במסוכנותו.

7.

אשר לטענת המבקש בדבר חוות הדעת שנתן השב"כ בעניינו, אכן התרשמתי מעיון בחוות הדעת כי היא אינה מצביעה על אינדיקציות קונקרטיות ועדכניות למסוכנות הנשקפת ממנו, אלא נסמכת על נסיבות העבירה שבגינה הורשע. ואולם, אינני סבור כי יש בעובדה זו כדי לסייע בידו של המבקש. יובהר תחילה, כי אף בסוגיה זו יצאה מלפני בית משפט זה הלכה המורה כיצד יש לנהוג בחוות דעת מסוג זה, כדברי השופטת (כתוארה אז) א' חיות ברע"ב 5555/14 נאאל נ' ועדת השחרורים (8.12.2014):

"השאלה העיקרית אותה צריכה ועדת השחרורים לבחון בדונה בשחרור על תנאי - כמי שתפקידה הינו מניעתי ולא עונשי -

היא שאלת מסוכנות האסיר בהווה [...] על כן, חוות דעת מטעם שב"כ המציגה נתונים קונקרטיים לגבי מסוכנות האסיר, להבדיל מהערכות כלליות הנסמכות בעיקרו של דבר על חומרת העבירה בגינה הורשע האסיר, יש לה משקל ממשי בדיוני הוועדה" (שם, פסקה 10).

עינינו הרואות, אם כן, כי עניינו של המבקש אינו מעורר שאלה עקרונית הטעונה הכרעה בבית משפט זה. יתרה מכך, ולגופם של דברים – ניכר כי הלכה זו יושמה כדבעי על ידי ועדת השחרורים, בציינה כי "הוועדה לא התעלמה מהעובדה שאין היום מידע באשר לפעולותיו של האסיר והתנגדות שב"ס מטעמים כלליים אולם הוועדה כשב"כ בדעה כי האסיר מסוכן ועל כן בקשת השחרור נדחית". אינני סבור כי מסקנתה של הוועדה – אשר לא מצאה עילה להיעתר לבקשה לשחרור מוקדם אף בשים לב להיעדרו של מידע עדכני בדבר מסוכנותו של המבקש – מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית.