רע"ב 7174/16 פלוני נ. וועדת השחרורים במקום מושבה

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (השופטים י' עדן , ג' שלו ו- ג' לוין ), אשר דחה את עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם.

2.המבקש הורשע בשנת 2004 בשורת עבירות ביטחוניות בבית המשפט הצבאי בשומרון, ובכללן מעורבות בהתארגנות לביצוע פיגועי התאבדות, והושתו עליו 18 שנות מאסר בפועל. עניינו של המבקש הובא לפני ועדת השחרורים ביום 1.3.2106. לאחר שמיעת המבקש, ביקשה הוועדה לדחות את הדיון בעניינו, על מנת שיומצאו לה דוחות שב"כ ומודיעין בית הסוהר בעניינו. הוועדה נתנה את החלטתה בדיון שהתקיים לאחר שהומצאו הדוחות הנ"ל, במסגרתה קבעה כי המבקש לא נמצא ראוי לשחרור מוקדם. זאת, על רקע העבירות החמורות שבהן הורשע, עבירות שהיו יכולות לגבות את חייהם של תושבי ישראל רבים ושנעשו על רקע אידיאולוגי; וכן, כי הרושם העולה ממכלול החומר שהונח לפני הוועדה הוא כי המבקש לא זנח את האידיאולוגיה לפעולה נגד בטחון המדינה.

3.נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה מינהלית בה טען כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, וזאת משום שהוא ממלא אחר התנאים לשחרור על-תנאי ממאסר, הוא ראוי לשחרור, ואינו מסכן את הציבור; המבקש ביקש בעתירתו לערער את התשתית העובדתית שעל סמכה קבעה הוועדה כי הוא עודנו אוחז באידיאולוגיה המלמדת על מסוכנותו. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, בקבעו כי שעה שהעבירות שבוצעו הן חמורות ביותר ומצביעות על קו אידיאולוגי קיצוני, הרי שהנטל הראייתי מוטל על המבקש לשכנע כי נטש קו אידיאולוגי זה. המבקש לא עמד בנטל זה, ולא הציג לפני הוועדה כל נתון שיש בו כדי להביא למסקנה בדבר שינוי ממשי בקו האידיאולוגי שאחז בו בעת ביצוע העבירות.

4.על פסק הדין הוגשה בקשת רשות הערעור דנא. בפיו של המבקש טענות, שלעמדתו הן טענות עקרוניות ומצדיקות מתן רשות ערעור, הנוגעות ליכולותיהם של אסירים ביטחוניים להוכיח לפני ועדת השחרורים את העדר מסוכנותם. לפי הנטען, מסוכנותם של אסירים אלו נבחנת רק על סמך השאלה אם האסיר הרים את נטל ההוכחה המונח על כתפיו והוכיח כי זנח את הקו האידיאולוגי שהנחה אותו בעת ביצוע העבירה. ברם, לאסירים אלו אין דרך מעשית להוכיח זאת, הן בשל כך שהם אינם זוכים לטיפול ושיקום בבתי הסוהר, הן בשל האופן שבו מפרשות ועדות השחרורים את המידע המונח לפניהן על אודות האסיר. מכיוון שלפי ההלכה הפסוקה אין חובה שיהיה מידע שלילי מתקופת מאסרו של האסיר כדי להצביע על מסוכנותו, אין די בהבעת חרטה כדי להעיד על שינוי בתפיסת עולמו, ודי בהעדר אינדיקציה ברורה לפיה זנח את האידיאולוגיה שהנחתה אותו כדי לעורר חשש למסוכנותו – הרי שהלכה למעשה לאסיר הביטחוני אין אפשרות להוכיח כי אינו מסוכן עוד. באשר לעניינו של המבקש, נטען כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים שקבע כי המבקש עודנו מסוכן לציבור, וזאת משום שלפי האמת זנח את התפיסה האידיאולוגית בה החזיק בעבר, הוא זה אשר הסגיר את עצמו מרצונו למשטרה לאחר ביצוע העבירות, הוא אינו משתייך עוד לארגון המוגדר כארגון עוין, ואין כל אינדיקציה לפעילות מסוג זה בין כתלי הכלא בשנים האחרונות.

5.המשיבים סבורים כי דין הבקשה להידחות; הן על הסף, הן לגופה. לטענתם, על אף הצגת הבקשה כעקרונית, הרי שהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים תחומה לעניינו הפרטני של המבקש, ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור. המבקש הורשע בשורת עבירות חמורות במיוחד; ועדת השחרורים שוכנעה, על סמך חוות דעת השב"כ שהונחה לפניה, כי המבקש עודנו מסוכן; כך גם שוכנע בית המשפט לעניינים מנהליים. מסוכנות המבקש נלמדת מפסק הדין שבו הורשע, מהתנהגותו בבית הסוהר כפי שעולה מן החומר שמסר שב"ס, ומחוות הדעת של שב"כ. טענות המבקש באשר לזניחת הקו האידיאולוגי שאחז בו, לא שכנעו את ועדת השחרורים ואת בית המשפט.

6.לאחר שעיינתי בבקשה, ונתתי דעתי על נימוקיה, ולאחר העיון בתשובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים אכן תחום כולו לשאלת המסוכנות של המבקש, והוא נסמך על נתונים וחוות דעת שהונחו לפניו. למעשה, בבקשה זו מבוקש כי אקבע שהיה על הוועדה ועל בית המשפט לעניינים מנהליים להסיק מסקנה אחרת מאותם נתונים וחוות הדעת, ואולם כזאת לא יעשה במסגרת של בקשת רשות ערעור כגון דא, העוסקת בעניין זה ב'גלגול שלישי' ( רע"ב 2011/16 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (11.5.2016)).

7.המבקש אמנם הציג את בקשתו כמעלה שאלה עקרונית, ואולם שאלה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בעניין הנדון. ראשית, ככל שיש למבקש השגות על האופן שבו זוכים אסירים ביטחוניים לטיפול ושיקום בבית הסוהר, המסגרת המתאימה להעלאת טענות אלו אינה במסגרת השגה על החלטת ועדת השחרורים ( רע"ב 4612/16 פלוני נ' ועדת השחרורים , פסקה 13 (25.7.2016) (להלן: עניין פלוני ); והשוו רע"ב 4644/15 ראעי נ' שירות בתי הסוהר (15.6.2016)). שנית, הקביעה כי "לעתים עצם העבירה, חומרתה, אופיה ונסיבותיה, מהווים ראיה לכאורה למסוכנותו של האסיר אשר בהעדר אינדיקציה לסתור די בה כדי למנוע את שחרורו על-תנאי"

(עניין פלוני , פסקה 15) מבוססת היטב בפסיקה, בפרט בהקשר של עבריינות אידיאולוגית (ראו האסמכתאות שם). שעה שהשחרור על-תנאי אינו פריבילגיה קנויה לאסיר והוא מותנה בהעדר מסוכנותו, אכן מטילה קביעה זו נטל על האסיר להוכיח כי זנח את הקו האידיאולוגי שאחז בו בעבר. מובן כי אין מדובר בחזקה חלוטה, וכל מקרה נדון לגופו, בהתאם לנסיבותיו של האסיר ולנסיבותיה של העבירה; ואולם עסקינן בישום הכלל המשפטי, ולא בשאלה משפטית עקרונית.

8.סוף דבר, הבקשה נדחית.