רע"ב 2011/16 פלוני נ. מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (הנשיא י' אלרון

והשופטים י' ליפשיץ

ו א' וינשטיין ). בפסק הדין התקבלה עתירת המשיבה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים בעניינו של המבקש.

החלטת ועדת השחרורים

2.המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירה של גניבת רכב, פירוק חלקים מרכב, חבלה במזיד ברכב, החזקת מכשירי פריצה והחזקת נכס החשוד כגנוב. בגין הרשעתו נגזרו עליו 12 חודשי מאסר בפועל. ביום 4.2.2016 התכנסה ועדת השחרורים לדון בעניינו של המבקש, ובתום הדיון נעתרה לבקשתו, והורתה על שחרורו המוקדם.

3.בהחלטתה ציינה הוועדה מחד גיסא, כי לחובת המבקש הרשעות קודמות וזה לו מאסרו החמישי; לפי דוח גורמי הטיפול בכלא, מדובר באדם בעל נטייה להתנהגות אלימה, חסרת גבולות, בעל רקע התמכרותי לסמים ללא ניסיונות גמילה משמעותיים; הוא לא נמצא מתאים לתכנית שיקומית בפיקוח רש"א; הוטלו עליו מאסר וקנס שטרם שולמו; הוצג לוועדה מידע מודיעיני המעיד לכאורה על התנהגות שלילית בכלא. באשר לטיפול שיקומי בכלא, צוין כי לא שולב בטיפול גמילה, והביע מוטיבציה להשתלב בקבוצה אגפית בלבד.

4.מאידך גיסא, העבירות שבגינן הורשע המבקש בוצעו בשנת 2010, לפני מאסרו הקודם, ומאז שחרורו ממאסרו הקודם בחודש מרץ 2014, לא הסתבך בפלילים. ממאסריו הקודמים לא שוחרר שחרור מוקדם ולא יצא מהכלא עם תכנית שיקומית. כעת, הציג המבקש תוכנית שיקומית פרטית שנערכה על-ידי 'דף חדש', הכוללת טיפול פרטני, השתתפות בקבוצות טיפוליות למניעת שימוש בסמים ולהכחדת התנהגות עבריינית וכוחנית. הוועדה סברה כי המבקש זקוק להמשך טיפול לאחר שחרורו, ובמידה ולא ישוחרר שחרור מוקדם, יֵצא מהכלא ללא כל תוכנית שיקומית. לפיכך, החליטה הוועדה לקבל את הבקשה לשחרור מוקדם, אשר כתנאי לו ימלא המבקש אחר תכנית השיקום שהציג, יהיה נתון ב'מעצר בית' בשעות הלילה, ישלם את מלוא סכום הפיצוי שנגזר עליו בגזר הדין, וכמו כן יעמוד בתנאים נוספים.

פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים

5.המשיבה התנגדה לשחרור, והגישה את העתירה נשוא הבקשה דנן. העתירה נדונה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה ביום 18.2.2016, וביום 21.2.2016 ניתן פסק הדין, אשר קיבל את עתירת המשיבה והורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט קבע כי ועדת השחרורים לא נתנה את המשקל המספיק למסוכנותו של המבקש, לחוות דעת הגורמים המוסמכים בעניינו ולסיכון הגבוה לשלום הציבור הטמון בשחרורו המוקדם. הדוח הסוציאלי בעניינו של המבקש מעלה כי יש לו רקע התמכרותי לסמים, אך במאסרו לא השתלב בטיפול גמילה, וכי הוא בעל דפוסים עברייניים שהלכו והתעצמו במהלך תקופות המאסר שריצה. למבקש עבירות משמעת שעבר במהלך מאסרו ואף תלוי ועומד נגדו תיק פלילי בעבירות סמים שנפתח במהלך המאסר. בהעדר תכנית שיקום של רש"א לא היה מקום לאמץ את התכנית הפרטית שהציג המבקש, שנבנתה על סמך היכרות של מפגש אחד עמו, ואף אינה עולה בקנה אחד עם נתוני המבקש שהוצגו לוועדה. זהו מאסרו החמישי של המשיב, ועברו הפלילי המכביד מהווה שיקול נוסף להימנע מן השחרור המוקדם. גם משטרת ישראל מתנגדת לשחרור, ומידע מודיעיני שהוצג מעיד על התנהגות שלילית ובעייתית בעת המאסר. לאור מכלול השיקולים הללו, ובהינתן ששחרור מוקדם הוא בבחינת פריבילגיה הניתנת לאסיר שהשכיל לנצל את מאסרו לשיקום, הרי שהחלטת ועדת השחרורים לא יכולה לעמוד.

בקשת רשות הערעור

6.המבקש מבקש לערער על פסק הדין, וטענתו המשפטית המרכזית היא כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים שעה ששם עצמו בנעלי ועדת השחרורים, במקום לבחון את סבירות החלטתה. לטענתו, משניתנה החלטת ועדת השחרורים לאחר שקילת כל השיקולים ועריכת איזון ביניהם, לא היה מקום לקבוע כי החלטתה אינה נמצאת במתחם הסבירות. בית המשפט לעניינים מינהליים התייחס להליך כהליך ערעורי, שבו הוא בוחן מחדש את שאלת השחרור, ולא כהליך מינהלי שבו הוא מפעיל ביקורת שיפוטית על החלטת הוועדה. לו היה עושה כן, היה מגיע למסקנה שאין מקום להתערב בהחלטה, לנוכח העובדה שהוועדה נתנה משקל לכל השיקולים, אולם סברה שבכך שמדובר במעשים שהתרחשו לפני זמן רב, שהמבקש לא הסתבך בפלילים מאז מאסרו האחרון, ושהוא מציג תוכנית שיקומית אותה יעבור לראשונה – מוצדק להטות את הכף לטובת שחרורו. החלטה זו מצויה עמוק בתוך מתחם הסבירות, ואין מקום להתערב בה. יתרה מכך, המבקש סבור כי החלטת ועדת השחרורים מוצדקת לגופה, ובהקשר זה הוא מוסיף וטוען טענות פרטניות שונות הנוגעות לשהייתו בבית הסוהר, הן בהקשר השיקומי, הן בהקשר ההתנהגותי, המלמדות כי בסופו של דבר לא נשקפת ממנו מסוכנות המצדיקה את אי-שחרורו המוקדם. כמו כן ציין המבקש כי מאז החלטת ועדת השחרורים, שילם את הפיצוי הכספי שהושת עליו בגזר הדין.

7.לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה על הסף. הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירה על החלטת ועדת השחרורים, ניתנת רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית או בעלת השלכות רחבות, המצדיקה מתן רשות ערעור. מדובר אך בבחינת האופן בו יִשׂמה ועדת השחרורים את הדין בנסיבותיו של המבקש. יתר על כן, יש לדחות את הבקשה גם לגופה. הכלל הוא, כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזר עליו, ואין לו זכות קנויה לשחרור מוקדם. התנאים הקבועים בחוק לשחרור מוקדם הם כי האסיר ראוי לשחרור, וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. נטל השכנוע בעניין התקיימותם של תנאים אֵלו רובץ על האסיר. במסגרת שיקול דעתה, על ועדת השחרורים להתחשב בעבירה שבגינה מרצה האסיר עונש מאסר; בהרשעות הקודמות של האסיר; בהתנהגותו בתקופת מאסר, לרבות שימוש בסמים ועבירות פליליות שעבר; וחוות דעת הגורמים המקצועיים לגביו. שקלול שיקולים אלו מלמד כי אין מקום להחלטת ועדת השחרורים לשחרר את האסיר שחרור מוקדם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בהקשר זה ציינה המשיבה, כי אדהכי והכי הבשיל החשד כלפי המבקש בנוגע לשימוש בסמים בעת מאסרו, לכדי כתב אישום, וגם בכך יש כדי לחזק את מסקנת בית המשפט לעניינים מינהליים.

דיון והכרעה

8.דין הבקשה להידחות. ראשית, רשות ערעור בבקשה כגון זו אינה ניתנת כעניין שבשגרה; כך הוא בכל בקשת רשות ערעור הנוגעת לעתירות אסירים (רע"ב 4352/10 יחיא נ' מדינת ישראל , פסקה 10 וההפניות שם (4.7.2010)), ועל אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בפסק דין הדן בעתירה על החלטת ועדת השחרורים. ועדת השחרורים היא גוף מעין שיפוטי, בראשות שופט, וערעור על החלטתה נדון בבית משפט לעניינים מינהליים במותב תלתא; במצב זה, ערעור נוסף בבית משפט זה הוא בבחינת 'גלגול שלישי', והוא יהיה מוצדק רק במצבים חריגים במיוחד, המעלים שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (והשוו רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסק הדין של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)). בקשה זו אינה נכללת באותם מצבים, שכן היא אינה עוסקת אלא בעניינו הפרטני של המבקש ובאופן שיש ליישם בו את הוראות הדין.

9.אכן, צודק המבקש כי אין בית המשפט לעניינים מינהליים בוחן מחדש את השאלה אם יש להורות על שחרורו של אסיר, אלא בוחן את סבירות החלטתה של ועדת השחרורים. מכאן, שאף אם סבור בית המשפט כי היה ראוי להגיע לתוצאה אחרת, הרי שכל עוד החלטת ועדת השחרורים מצויה במתחם הסבירות, הוא לא יורה על ביטולה (רע"ב 7774/13 דקמאק נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 13 וההפניות שם (3.4.2014)). אולם, בענייננו סבר בית המשפט המחוזי כי לנוכח השיקולים הרבים העומדים לחובת המבקש, ולנוכח התנאים הקבועים בדין לשחרור מוקדם, החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם חורגת ממתחם הסבירות ואינה יכולה לעמוד. החלטה זו, אשר לנוכח הנתונים הגיונה בצדה, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור (ראו רע"ב 1109/16 אבו דחיל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 6 וההפניות שם (9.3.2016)).

10.למעלה מן הצורך אוסיף כי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, המתווה את שיקול דעתה של ועדת השחרורים, קובע כי בהפעלת שיקול דעתה תיתן הוועדה משקל לסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לסיכויי שיקומו של האסיר ולהתנהגותו בכלא; על פני הדברים, התחשבות בשיקולים אלו אכן תוביל לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט לעניינים מינהליים, ואף מטעם זה לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור. נזכור, כי השחרור המוקדם אינו זכות קנויה ואף אינו פרס בעלמא, אלא מבוסס על מטרות שיקומיות. המבקש, בין מסיבות טובות, בין אם לאו, לא עבר הליך שיקומי כדבעי (ובית המשפט המחוזי מצא פגמים בתכנית שהציע לוועדה), והתנהגותו בבית הכלא אינה נקיה מרבב. בנסיבות הללו לא ראיתי מקום להענות לבקשה, והיא נדחית.

11.בד בבד, ראוי המבקש לזריקת עידוד. ניתן לשפר קמעא את התכנית השיקומית שהוצעה מטעם 'דף חדש', ולוואי והמבקש יתמיד בה לכשישתחרר.