רע"ב 1109/16עאדל אבו דחיל נ. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע מיום 3.2.2016 (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ

והשופטים י' רז לוי

ו- י' עדן ), בו התקבלה עתירת המשיב נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 21.1.2016 להורות על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר.

1.המבקש, יליד שנת 1983, מרצה עונש מאסר של 50 חודשים בגין הרשעתו בחמש עבירות של התפרצות למקום מגורים מתוך כוונה לבצע גניבה, חמש עבירות גניבה, גניבת כרטיסי אשראי והונאה בכרטיסי אשראי, גניבת רכב ופריצה לרכב וכל זאת בעת ששהה שלא כחוק במדינת ישראל. מועד שחרורו המלא של המבקש צפוי לחול ביום 2.12.2016 ומועד תום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו חל, אפוא, ביום 12.7.2015. בהתקרב המועד לחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו, פנה העותר לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם ולאחר שזו דחתה את בקשתו ביום 29.4.2015 (להלן: ההחלטה הראשונה ), עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז נגד ההחלטה. בית המשפט דחה ביום 14.6.2015 את העתירה בקובעו כי המבקש אמנם השתתף בהליך טיפולי במהלך מאסרו, אך הליך זה הוא ראשוני בלבד ואינו מספיק כדי להורות על שחרורו. עוד קבע בית המשפט קמא כי בשנת 2006 שוחרר המבקש ממאסר לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2011 (להלן: החוק ) , אך למרות הבטחותיו חזר לסורו, נכנס לתחומי ישראל שלא כדין וביצע בה עבירות (להלן: העתירה הראשונה ). ביום 3.11.2015 הגיש המבקש לוועדת השחרורים בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה בשל חלוף הזמן ושינוי נסיבות. הוועדה קיימה דיון בבקשה ביום 21.1.2016 ובסופו הורתה על שחרור מוקדם של המבקש (להלן: ההחלטה השנייה ).

2.על החלטה זו עתר המשיב לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע וטען כי החלטת ועדת השחרורים בלתי סבירה ועל כן דינה להתבטל. לטענת המשיב ועדת השחרורים לא לקחה בחשבון את השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק המובילים למסקנה כי המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם ונותר מסוכן לציבור. עוד נטען כי הוועדה לא נתנה משקל לחומרת העבירות שביצע המבקש, לריבוי העבירות ולמשכן והתעלמה מההחלטה בעתירה הראשונה ומהקביעות שם בנוגע למסוכנות הנשקפת מהמבקש. הוועדה, כך נטען, אף לא נתנה משקל לשחרורו של המבקש ממאסר קודם ולהפרת הבטחתו לבית המשפט, כאמור. המשיב הוסיף וטען כי הוועדה שגתה בהתייחסותה לחומר המודיעיני שהוצג לה, בקובעה כי חומר זה מייחס לו עבירות אמל"ח כלליות בלבד ולא נימקה מדוע ראוי לעיין מחדש בהחלטה הראשונה. עוד טען המשיב כי המבקש לא הוכיח שמסוכנותו פחתה בשל חלוף הזמן או בעקבות השתתפותו בתכנית שיקום פרטית.

3.ביום 3.2.2016 קיבל בית המשפט קמא את העתירה וקבע כי ועדת השחרורים לא שקלה את כלל השיקולים הרלוונטיים, התעלמה מההחלטה בעתירה הראשונה ולא נימקה האם השתנו הנסיבות באופן המצדיק את שחרור המבקש למרות קביעות בית המשפט בהחלטה הראשונה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אמנם מאז העתירה הראשונה נטל המבקש חלק בהליך שיקומי, אך טיפול זה היה ראשוני בלבד ונועד להגביר את המוטיבציה להמשך טיפול מעמיק. בית המשפט הדגיש את העובדה שהמבקש שוחרר בעבר שחרור מוקדם על תנאי והבטיח כי לא ישוב לתחומי מדינת ישראל וחרף זאת נכנס לישראל שלא כחוק. בית המשפט הוסיף וציין כי הוגשו לוועדה דוחות על עבירות אמל"ח המיוחסות למבקש שאותם היא לא לקחה בחשבון. מטעמים אלו, קבע בית המשפט כי אף שהתערבות בשיקול דעתה של ועדת השחרורים היא חריגה ונעשית במשורה, המקרה דנן מצדיק התערבות בהחלטתה וקיבל את עתירת המשיב.

4.מכאן בקשת רשות הערעור דנן בה עותר המבקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולחלופין להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים על מנת שזו תתייחס לכלל השיקולים הרלוונטיים שנקבע כי אותם לא לקחה בחשבון. המבקש סומך ידיו על ההחלטה השנייה שלדידו הייתה מאוזנת, מנומקת ומפורטת ולקחה בחשבון את ההחלטה בעתירה הראשונה. לטענת המשיב בחצי השנה שחלפה מאז ההחלטה הראשונה ועד להחלטה השנייה, סיים להשתתף בשתי קבוצות טיפול משמעותיות, התנהגותו במאסר טובה והוא מועסק במטבח הכלא מזה חודשים רבים. עוד נטען כי המבקש ריצה שתיים מתוך תקופות המאסר שנגזרו עליו בעבר בעת שהיה קטין ומאז המאסר האחרון חלף עשור. המבקש אינו מכחיש כי הוזהר עוד בשנת 2006 ששחרורו המוקדם ניתן לפנים משורת הדין וכי לא יקבל הזדמנות נוספת אם ישוב לסורו, אך טוען כי כיום הוא בן 31, נשוי ואב לשלושה ילדים, נסיבות חייו קשות ובמאסריו הקודמים לא קיבל כל טיפול שיקומי. לגישת המבקש אין חשש כי תנאי השחרור יופרו מפני שהוועדה קבעה תנאים רבים לשחרורו המוקדם המבטיחים עמידה בהם והמבקש אף ישלים את שיקומו במסגרת מרכז "אלאמל" בתכנית שהוכנה עבורו. ביחס לעבירות האמל"ח שיוחסו לו, טוען המבקש כי סיפק לוועדה הסברים מניחים את הדעת ובצדק קבעה הוועדה שאין בידיעות המודיעיניות שנתקבלו כדי לבסס עיסוק באמל"ח.

5.המשיב מצידו גורס כי דין העתירה להידחות על הסף שכן היא עונה אינה לקריטריונים שנקבעו בפסיקה המצדיקים מתן רשות ערעור. לגופו של עניין טוען המשיב כי בדין קבע בית המשפט קמא שהחלטת ועדת השחרורים בעניינו של המבקש אינה סבירה מפני שלא שקלה שיקולים רלוונטיים הקבועים בסעיף 9 לחוק. לגישתו, אין לאסיר זכות שבדין לקבל רישיון לצאת לחופשי בטרם השלים את מלוא עונשו, לא כל שכן במקרה דנן בו זכה המבקש בעבר לאמון הוועדה, שוחרר על תנאי ברישיון, הפר את הבטחתו שלא לשוב ולהיכנס לתחומי מדינת ישראל שלא כחוק ואף ביצע שורה של עבירות רכוש במהלך שהייתו בה. זאת ועוד, המבקש מרצה מאסר רביעי, ולחובתו הרשעות קודמות בעבירות רבות וגם הקבוצה הטיפולית שבה השתלב היא ראשונית והוא נזקק להמשך טיפול. מטעמים אלו, לעמדת המשיב, המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי שחרורו ראוי ואינו מסכן את שלום הציבור. המשיב צירף לעיון בית המשפט את החומר המודיעיני החסוי שהוצג לוועדה ולבית המשפט קמא.

6.דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

כלל ידוע הוא כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעתירה נגד ועדת השחרורים לפי סעיף 25(ה) לחוק, שמורה למקרים מיוחדים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית מהותית החורגת מעניינו הפרטני (ראו, רע"ב 1741/07

האשם נ' שירות בתי הסוהר , פס' 6 16.9.2007); רע"ב 7119/11 אזולאי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 6

(1.11.2011) ). הלכה זו יפה גם כאשר ביטל בית המשפט המחוזי את החלטתה של ועדת השחרורים (רע"ב 4856/12 אבו לבן נ' ועדת השחרורים בגוש מרכז

(9.7.2012); רע"ב 8040/12 אבו סיף נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 11 (26.12.2012)).

המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור.

7.בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי דין העתירה להידחות גם לגופה. ככלל, על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזרה עליו ולא עומדת לו זכות קנויה לקיצורה (רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 8 (24.6.2008)). עם זאת, סעיף 3 לחוק מקנה סמכות שבשיקול דעת לוועדת השחרורים לשחרר אסיר על תנאי לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור

וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור . סעיף 9 לחוק מגדיר שיקולים רלוונטיים אשר מנחים את הוועדה בהחלטותיה ובהם הרשעותיו הקודמות של האסיר, מספרן, תכיפותן

והיקפן; וכן דיונים קודמים בוועדות בעניינו, ההחלטות שניתנו בהם וחוות דעת על האסיר מטעם שירות בתי הסוהר. במקרה דנן, בית המשפט קמא קבע כי מן המבקש נשקפת מסוכנות לשלום הציבור וזאת נוכח עברו הפלילי, אופי העבירות בהן הורשע וריבוין, וכן העובדה שחזר לסורו אף שבעת שחרורו הקודם לפי החוק הבטיח מפורשות אחרת. עוד הפנה בית המשפט קמא לכך שתכנית השיקום בה לקח המבקש חלק היא ראשונית בלבד. מסקנות אלו סבירות ואינן מצדיקות התערבות.

הבקשה נדחית.