רע"ב 3515/16 בנימין ריכטר נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.בקשת רשות הערעור שלפניי עוסקת בהחלטתה של ועדת שחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: הוועדה

ו- חוק שחרור על תנאי

בהתאמה). ההחלטה ניתנה בעניינו של המבקש – שהוא אסיר הנושא בעונש מאסר בפועל של 42 חודשים בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; הצתה בצוותא חדא והשחתת מקרקעין מתוך מניע גזעני או עוינות כלפי ציבור; תקיפות ואיומים מתוך מניע גזעני או עוינות כלפי ציבור; והפרות של הוראה חוקית. המבקש החל בריצוי מאסרו ביום 26.1.2014, וביום 24.2.2016 הורתה הוועדה לשחררו בשחרור מוקדם ובתנאים. ואולם השחרור עוכב לבקשתו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש ), שעתר לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד לביטול החלטתה של הוועדה. עתירתו של היועמ"ש התקבלה, וביום 12.4.2016 הורה בית המשפט (כבוד הנשיא א' טל והשופטים ד' מרשק מרום ו ש' בורנשטיין ) על ביטול שחרורו של המבקש על תנאי – ומכאן הבקשה לרשות ערעור שבה עסקינן. כפי שיפורט להלן, דינה של הבקשה להידחות.

עונש המאסר שאותו מרצה המבקש נגזר עליו בשני תיקים נפרדים. תיק אחד עניינו באירועים שהתרחשו ביום 5.5.2013 (ת"פ (השלום כפ"ס) 15485-05-13) – שאז ניגש המבקש לשני אנשים שעסקו בעבודות גינון בפתח היישוב קרני שומרון, ירק לעברם, קילל אותם ואיים עליהם שיעזבו את המקום; בין היתר קרא לעברם "ערבי בן זונה" ו- "אם לא תלכו מישהו יידקר פה". לבחורה שעמדה בתחנת אוטובוס סמוכה קרא המבקש "את ערביה תצאי מפה", ואת אביה שהמתין עימה בתחנה היכה המבקש באגרופו מספר פעמים והפילו ארצה. כשניסתה לסייע לאביה לקום, דחף המבקש את הבת ובעט ברגליה, תוך שהוסיף לקלל אותה ואת האב. בשלב זה חזר המבקש אל אחד מהאנשים שעסקו בגננות, והיכה אותו באגרופים מספר רב של פעמים, בפנים ובחזה. במסגרת הליכי מעצרו של המבקש בגין מעשים אלה, הורה בית משפט השלום בכפר סבא כי הלה ישהה במעצר בית ביישובי אלון מורה, וכל תנועה בין היישובים תיעשה על ידו בליווי צמוד של אימו. בניגוד להוראות אלה, ביום 28.8.2013 נתפס המבקש נוהג ברכב לבדו.

עניינו של התיק השני הוא באירועי שעות הלילה של יום 18.11.2013 (ת"פ (מחוזי מרכז-לוד) 8718-02-14) – כאשר המבקש היה נתון עדיין במעצר בית, והפר את תנאיו בשנית. הלה קשר עם שניים אחרים לצאת באישון לילה לפעילות הצתה והריסה של רכוש השייך לתושבי הכפר הפלשתיני פרעתא. השלושה הגיעו לכפר, ריססו סמלי מגן דוד, והציתו שני כלי רכב; מעשיהם גרמו לנזק רב, המוערך בעשרות אלפי שקלים.

2.מדו"ח מיום 10.11.2015 שהוכן מטעם רשות בתי הסוהר בעניינו של המבקש עולה כי הלה נמצא באגף תורני בכלא, אינו לוקח חלק במסגרת של חינוך או תעסוקה, ואינו משולב בקבוצות טיפוליות בשל היותו אסיר בטחוני. עם זאת, בעבר היה המבקש בקשר טיפולי פרטני עם עובדת סוציאלית (בין החודשים פברואר ליוני 2015) - ובדו"ח סוציאלי מיום 8.2.2016 נאמר כי ההתרשמות מן הטיפול היתה שהמבקש מביע חרטה על מעשיו, ומבין כי פגע באנשים חפים מפשע. ביום 20.10.2015 החל המבקש בטיפול פרטני נוסף עם עובדת סוציאלית (להלן: הדוח הסוציאלי ). לפני הוועדה הונחה תכנית לשיקום המשיב מיום 23.11.2015 מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: תכנית השיקום

ו- רש"א

בהתאמה), שממנה עולה כי התרשמותם של נציגי רש"א היא שהמבקש הפנים את חומרת מעשיו ומבקש לתקן את דרכיו. עוד נאמר כי " על פי הערכת נציג רש"א, האסיר עבר טיפול משמעותי במאסר שמיתן את עמדותיו ביחס לפעילות אלימה על רקע אידיאולוגי ." במסגרת תכנית השיקום הומלץ כי המבקש ימשיך עם שחרורו בקבלת טיפול – הן פרטני והן קבוצתי, מתוך רגישות חברתית לאורח החיים הדתי שהוא מנהל. כן כללה תכנית השיקום עבודה יומית בתפקיד עוזר נגר, לימודים תורניים בישיבה באלון מורה, ומעצר בית בשעות הלילה.

החלטת הוועדה ופסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים

3.החלטת הוועדה מלמדת כי חבריה נתנו משקל רב לשאלה אם זנח המבקש את הקו האידאולוגי שהניע אותו לביצוע העבירות שבהן הורשע, אם לאו – שכן לגישת הוועדה יש לאמור השפעה מכרעת על מידת מסוכנותו של המבקש והיותו ראוי לשחרור מוקדם. לאחר שעיינו בדוח הסוציאלי ובתכנית השיקום, והפנו שאלה בנושא למבקש עצמו, הגיעו חברי הוועדה לדבריהם לכלל מסקנה כי יש לשחררו ממאסר בתנאים – לרבות עמידה בתכנית השיקום ומעצר בית לילי. בית משפט לעניינים מינהליים סבר אחרת. בפסק הדין בעתירתו של היועמ"ש נגד שחרור מוקדם של המבקש, נקבע כי לא ניתן ללמוד מתוך החומר שהונח לפני הוועדה כי המבקש אמנם זנח את המניע האידיאולוגי שביסוד העבירות שביצע. בית המשפט מצא שאמנם ניכר מחוות הדעת הטיפוליות כי המבקש הביע חרטה על ביצוע המעשים – ואולם בשום שלב לא נרשמה מפיו התבטאות נחרצת המעידה באופן ברור על זניחת הדעות הקיצוניות שבהן החזיק בעת ביצוע העבירות. ובהקשר זה נקבע כדלקמן:

"כידוע, הנטל מוטל על כתפי האסיר להוכיח כי הוא ראוי לשחרור וכי הוא כבר אינו מסוכן. אנו סבורים כי כאשר עניין לנו באסיר שביצע את מעשיו על רקע אידיאולוגי, ובמיוחד מעשים חמורים כדוגמת אלה שביצע המשיב (המבקש – ע' ב'), ולאור פוטנציאל המסוכנות הגבוה העולה מהם, הוא נדרש לרמת הוכחה מוגברת שתתמוך באופן מובהק וברור בטענתו כי הוא זנח את דעותיו הקיצוניות והוא אינו מאמין עוד בהם. איננו סבורים כי המשיב עמד בנטל זה, וכי עלה בידו לשכנע שפיו וליבו שווים, ושלא נשקפת ממנו סכנה ." ההדגשה שלי – ע' ב').

4.עוד בשונה מן הוועדה, בית המשפט סבר כי יש לייחס משקל ממשי לחוות דעת שהתקבלה מאת שירות הביטחון הכללי (דסק החטיבה לסיכול טרור וחתרנות מקרב יהודים וזרים) (להלן: השב"כ ) בעניינו של המבקש – שלפיה למבקש " פוטנציאל גבוה לשוב לפעילות אלימה עם צאתו מהכלא ". בפרפרזה הגלויה מתוך חוות הדעת נאמר עוד, כי המבקש הוא " פעיל אלים וקיצוני מחוות גלעד, במקור תושב אלון מורה, בנו של רב מוכר ומוערך מאוד בקרב כהניסטים ופעילים קיצוניים מגבעות איו"ש ..."; וכן כי " לנדון קשרים קרובים לפעילים אלימים וקיצוניים מהשומרון ...". בית משפט לעניינים מינהליים עיין אף בחלק החסוי של חוות הדעת, שגם הוצג לוועדה, ומפסק הדין עולה כי בידי השב"כ קיים מידע עדכני התומך באמור בחלק הגלוי. בית המשפט הוסיף וקבע כי שגתה הוועדה בכך שלא הביאה במניין שיקוליה את העובדה שבכל תקופת מאסרו הממושך של המבקש הוא לא יצא לחופשה – ובמצב דברים זה לא ניתן היה להעמיד את מסוכנותו במבחן, לפחות בטווח של חופשה קצרה.

סופו של דבר, בית משפט לעניינים מינהליים סבר כי אין בתנאים שנקבעו על ידי הוועדה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמבקש – וזאת בין היתר בנסיבות שבהן המניע האידיאולוגי שביסוד העבירות לא טופל בתקופת מאסרו של המבקש. משכך נמצא כי ההחלטה בדבר שחרור המבקש בתנאים חורגת ממתחם הסבירות, ובית המשפט הורה על ביטולה.

בקשת רשות הערעור

5.עתה טוען המבקש כי שגה בית משפט לעניינים מינהליים בכך שקבע כי הוא לא זנח את העמדה האידיאולוגית שהניעה אותו לביצוע העבירות, ואף בכך שבכלל ניתן לעניין זה משקל מכריע בפסק הדין. לעמדתו של המבקש, מדובר בעניין שאף חורג מעניינו הפרטי, ומצדיק דיון בנושא חשיבותו של השיקול בדבר "זניחת המניע האידיאולוגי" לצורך שחרור מוקדם ממאסר. כן נטען כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי יש במבקש משום מסוכנות לציבור.

היועמ"ש סבור כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, ולחלופין לגופה. לגישתו הבקשה אינה עומדת בתנאים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית או שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. לגופם של דברים, נטען כי המבקש אינו עומד בתנאים לשחרור מוקדם ממאסר, והוועדה שגתה בעניין זה משלא נתנה משקל מספיק לעובדה כי הלה עודנו מסוכן לציבור. לטענת היועמ"ש מסוכנתו של המבקש נלמדת הן מעצם העבירות שביצע, וגם מן העובדה כי אחד האירועים שבגינם הוא מרצה עונש מאסר בוצע תוך הפרת צו של בית משפט שהורה לו להיוותר במעצר בית. לעמדת היועמ"ש אין ליתן שוב אמון במבקש, לאחר שכבר הפר ברגל גסה את האמון שניתן בו על ידי בית משפט. ועוד נטען כי לכל אורך חקירתו בשירות הביטחון הכללי בגין הצתה והשחתת רכוש מילא המבקש פיו מים וסרב לשתף פעולה עם החוקרים, בחר לנהל משפט הוכחות, ורק לאחר ששני שותפיו לעבירה הודו – הודה אף הוא במעשיו; בשל התנהלות זו צבר המבקש מעמד בקרב פעילים אלימים וקיצוניים באזור השומרון. על פי הנטען מסוכנותו של המבקש נלמדת אף מחוות הדעת של גורמי הביטחון, ומכך שלא עלה בידי המבקש להוכיח כי זנח את הקו האידאולוגי הקיצוני שהוביל אותו לביצוע העבירות. ועוד הובהר כי אין בתכנית השיקום שהכינה רש"א כדי להפיג את המסוכנות הנובעת מהמבקש – מאחר שחסרה בה תכנית לטיפול ממוקד בבעיית האלימות שבה נקט המבקש ובמניע האידיאולוגי-גזעני שהוביל למעשיו.

דיון והכרעה

6.הכלל הוא שרשות לערער על החלטות בנושא עתירות אסירים תינתן במקרים חריגים בלבד – שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו: רע"ב 7833/15 ג'רבוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 5 (15.3.2016); רע"ב 7/86

וויל נ' מדינת ישראל (26.6.1986) ). יובהר כי הגישה שלפיה בעתירות אסירים יש להחיל מבחן מקל למתן רשות לערער (ביחס לערעור אזרחי למשל) אינה רלוונטית במקרה דנן – שכן גישה זו מכוונת לבקשות שביסודן עומדות החלטות מינהליות גרידא; ואילו ביסוד הבקשה דנן ניצבת החלטה של ועדת שחרורים, שהיא גוף מעין שיפוטי

(ראו: רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל , בפסקה 7 (31.5.2016); רע"ב 425/09 פריניאן נ' מדינת ישראל

(11.3.2009)). כוחו של כלל זה יפה גם במקרים שבהם החלטתה של ועדת שחרורים נהפכה על ידי בית משפט לעניינים מינהליים (ראו: רע"ב 3103/15 כיאל נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 8 (8.6.2015); רע"ב 2551/12 חאלד נ' מדינת ישראל (3.6.2012)). כפי שיפורט להלן, הבקשה שבה עסקינן נטועה בעניינו הפרטני של המבקש ואינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

7.נקודת המוצא לדיון היא שאסיר אינו נהנה מזכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר. אמנם לוועדת השחרורים נתונה סמכות להורות על שחרור על תנאי, ואולם הנטל מוטל על כתפי האסיר להוכיח כי קיימת הצדקה לשחרור מוקדם וכי הוא עומד בתנאים שנקבעו לשם כך בחוק שחרור על תנאי (רע"ב 51/15 פלוני נ' ועדת השחרורים , בפסקה 13 (28.4.2015); בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש , פ"ד נג(3) 721, 739 (1999)). סעיף 3 סיפה לחוק מורה כי " לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור ". ובסעיף 9 לחוק הובהר כי " בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא ;" ועוד בסעיף 9, מנויה רשימה של שיקולים רלוונטיים שעל הוועדה לשקול – ובין היתר העבירה שביצע האסיר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה וחומרתה; הרשעות קודמות ודיונים קודמים בוועדה אם היו; אופייה של התנהגות האסיר בכלא (חיובית או שלילית); חוות דעת רלוונטיות של גורמים מקצועיים כדוגמת רשויות הביטחון ומשטרת ישראל, הרשות לשיקום האסיר, שירות המבחן, וכיוצא באלה. מדובר ברשימה פתוחה

של שיקולים – שמטרתה לסייע בידי ועדת השחרורים לקבוע ממצאים לעניין מידת מסוכנותו של האסיר וסיכויי שיקומו.

המבקש טוען כי בפסיקה נקבע תנאי סף נוסף לשחרור מוקדם של אסיר המוגדר "אסיר בטחוני" – והוא זניחת המניע האידאולוגי שהוביל לביצוע העבירות. לגישתו של המבקש יש לקבוע כי התנאי בטל – וזאת משום שלאחר שתנאי זה נולד בפסיקה כאמור, המחוקק בחר שלא לכלול אותו ברשימת השיקולים ששומה על הוועדה לשקול בעניינו של כל אסיר (שבסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי כאמור לעיל). ואם יימצא שאין להורות על בטלותו של תנאי זה – לטענת המבקש יש לפתח בפסיקה מבחנים שיסייעו לוועדת השחרורים לקבוע אם אמנם זנח פלוני את הקו האידיאולוגי שהוביל לביצוע העבירות, אם לאו. המבקש אמנם צובע את טענותיו בצבעים עזים –ואולם למעשה טיעוניו אינם מעוררים סוגיה בעלת חשיבות כלשהי, שכן הוא פוסע בנתיב משפטי שנחרש זה מכבר בפסיקתו של בית המשפט העליון.

8.החוק מורה כי שמירה על שלום הציבור היא תנאי בל יעבור לשחרור מוקדם של אסיר, ובפסיקה גובשו מבחנים שונים שמטרתם לבחון את מידת המסוכנות הנשקפת מן האסיר עם שחרורו. כאשר מדובר באסיר בטחוני – נקבע כי יש חשיבות, בין היתר, לזניחת העמדה האידיאולוגית שברקע העבירה. זה מכבר הוברר כי " ביצוען של עבירות על רקע אידיאולוגי מלמד במקרים רבים על קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול, כל עוד לא נזנח, להניב בנסיבות מתאימות בעתיד מעשים דומים לאלה שבוצעו על ידי האסיר בעבר " (בג"ץ 1920/00 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313, 324 (2000); להלן: עניין גלאון ); והגיונם של הדברים בצידם. מבחן זה אמנם אינו נמנה באופן מפורש ברשימה שבסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי – ואולם אין בכך ללמד כי דינו בטלות, שכן מדובר כאמור ברשימה פתוחה. נוסף לכך, ובניגוד למשתמע מטיעוניו של המבקש, שאלת זניחת הקו האידיאולוגי אינה השיקול היחיד שעליו סמך בית משפט לעניינים מינהליים את החלטתו, אף לא המרכזי מבין השיקולים. שורה ארוכה של שיקולים שאותם מנה בית המשפט מציירים תמונה ברורה של מסוכנות מצידו של המבקש – ובהם טיבן וטבען של העבירות שביצע, חוות הדעת מטעם השב"כ (החלק הגלוי והחלק החסוי שבה), העדר התייחסות למסוכנות בתכנית השיקום, והעובדה כי מסוכנותו מעולם לא עמדה למבחן ולו במסגרת של חופשה מהכלא.

המבקש הורשע בעבירות בעלות אופי חמור במיוחד, הנובע מאידיאולוגיה לאומנית וגזענית נגד ערבים שהובילה לביצוען. באחד מבין שני האירועים שבהם הורשע לקח המבקש חלק תוך הפרה של תנאי מעצר בית שבו היה נתון – ובכך פגע באמון שניתן בו על ידי בית משפט. בחקירתו בשירות הביטחון הוא סרב לשתף פעולה עם חוקריו, והפגין זלזול ברשויות החוק. בית משפט לעניינים מינהליים לא שוכנע כי הלה זנח את האידיאולוגיה האלימה שהובילה אותו לביצוע העבירות; והשב"כ מצא כי המבקש הוא אדם קיצוני ואלים, שעדיין מקיים קשרים עם העוסקים בפעילות אלימה נגד ערבים. אכן, הכלל הוא שבית משפט לא יחליף את שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול דעתו שלו. ואולם כאשר לא ניתן על ידי ועדת השחרורים משקל ראוי למסוכנות הנשקפת מאסיר מסוים – המדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות, ויש בכך משום עילה להתערבות בהחלטתה (ראו: עניין גלאון , בעמ' 321). בית משפט לעניינים מינהליים הגיע לכלל מסקנה כי שחרורו של המבקש מסכן את שלום הציבור, ולא מצאתי שנפל פגם כלשהו בהחלטתו.

9.סוף דבר, אני מורה על דחייתה של בקשת הרשות לערער.