רע"ב 7833/15 לינא ג'רבוני נ. שרות בתי הסוהר

1.לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 13.10.2015 ב-עת"א 13409-06-15, בגדרה נדחתה עתירת המבקשת להרחיב את מעגל מבקריה בבית הכלא לבני משפחה שאינם מדרגת קרבה ראשונה.

2.המבקשת, ילידת 1974, היא אסירה ביטחונית המרצה החל מיום 18.4.2002 עונש מאסר של 15 שנים בגין הרשעתה בשורה של עבירות ביטחוניות: מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לרצח, סיוע לאויב במלחמה, תמיכה בארגון טרור ומתן שירות להתאחדות בלתי מותרת. את עונשה מרצה המבקשת בבית הסוהר "השרון", ומאז שנאסרה מקבלת ביקורים מאמה ומשני אחיה. אלא שנטען בבקשה כי ביקורים אלה אינם סדירים ותכופים לנוכח מצבה הבריאותי של אמה וגילה המתקדם, וכן לנוכח עיסוקיהם הרבים של אחיה.

עתה עותרת המבקשת להרחיב את מעגל המבקרים שלה בבית הכלא כך שיכלול ארבעה מאחייניה על דרך קבע. בהקשר זה ציינה המבקשת כי במספר הזדמנויות לאורך תקופת מאסרה התיר המשיב, שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ), את ביקורם של אחייניה כמחווה הומניטרית, ואלו התקיימו על מי מנוחות ולא עוררו בעיות. משנדחתה בקשתה שבנדון על ידי שב"ס, הוגשה העתירה שהיא נושא ההליך דנן. בית משפט לעניינים מינהליים דחה אף הוא את עתירתה של המבקשת – תוך שנקבע כי החלטת שב"ס מבוססת כדבעי על סעיף 17א לפקודת הנציבות 03.02.00 שעניינה "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים" (להלן: פקודת האסירים הביטחוניים ), המונה רשימה סגורה של בני משפחה מדרגת קרבה ראשונה שמותרים בביקור אסיר ביטחוני בעת שהותו בבית סוהר; ומשלא נמנים אחיינים ברשימה זו – קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי בדין סירב המשיב לצרף אותם למעגל מבקרי המבקשת כעניין שבשגרה. בתוך כך ציין בית משפט קמא, כי אמנם המבקשת זכתה בעבר לביקורים מצד אחייניה – ואולם אלה אושרו על ידי המשיב לפנים משורת הדין במספר הזדמנויות שונות, וברי כי אין למבקשת זכות קנויה לביקורים נוספים. ועוד בהקשר זה, הודגש כי על שב"ס לנהוג באופן שוויוני כלפי כל האסירים הביטחוניים, ולא עלה בידי המבקשת להצביע על נימוק שמצדיק חריגה מכלל זה. בהינתן כל האמור, דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את עתירת המבקשת.

3.נגד החלטה זו מופנית כאמור בקשת רשות הערעור, וטענתה העיקרית של המבקשת היא שלא ניתן להניח באופן קטגורי לנוכח סיווגה הביטחוני, כי נשקפת ממנה סכנה המצדיקה כשלעצמה מניעת ביקורים של בני משפחתה מדרגת קרבה שניה. לשיטתה, הגבלת זכויותיה, כמו גם זכויות כלל האסירים המשתייכים לאותה קבוצת סיכון, טעונה בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו, שאלמלא כן יימצא שב"ס פועל באופן שרירותי ובלתי מידתי, תחת אצטלה של שיקולים ביטחוניים. זאת ועוד, שב"ס לא הציג תשתית עובדתית וראייתית מבוססת שעל יסודה דחה את הבקשה, ונאחז רק בחומרת העבירות שבגינן מרצה המבקשת מאסר ובסיווגן – שהם כשלעצמם לא מהווים טעם מספיק המצדיק את דחיית הבקשה. כן טוענת המבקשת לפגיעה בזכות לשוויון, מקום שבו המשיב התיר לאסירים ביטחוניים אחרים ביקורים של קרובי משפחה מדרגה שניה, על דרך קבע ולא רק כמחווה חד פעמית, כפי שאושר למבקשת (ראו והשוו: רע"ב 10085/05 עמיר נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר

(15.2.2006)).

המבקשת סבורה כי בית המשפט לעניינים מינהליים נתפס לכלל טעות שעה שלא בחן את עניינה לאור סעיף 4ב לפקודת האסירים הביטחוניים, שמכוחו ניתן להסיר חלק מהמגבלות החלות על אסירים אלה, ביניהן ההגבלה על מעגל הקרובים המותרים בביקור (רע"ב 6956/09 יונס נ' שב"ס , בפסקה 75 (7.10.2010) (להלן: עניין יונס )). לו היתה נבחנת סוגיה זו, סמוכה ובטוחה המבקשת כי מבוקשה היה ניתן לה, בשל התנהגותה החיובית ומאחר שאינה עומדת בקשר עם ארגון עוין כלשהו. לטענתה, העובדה כי המשיב התיר למבקשת מספר פעמים בעבר לקבל ביקורים מצד אחייניה מלמדת אף היא על אופייה ונסיבותיה המיוחדות, המצדיקים גם הם את קבלת הבקשה.

לבסוף מציינת המבקשת כי על אף שאינם מוגדרים כקרובים מדרגה ראשונה בפקודה, אחייניה הם כבנים לה, בהיותה רווקה שלא זכתה להביא ילדים לעולם. חשיבות הביקורים של אחייניה מתעצמת על רקע שחרורה המתקרב, שכן לטענתה המפגשים עמם יכול שיסייעו בשיקומה, מקום שבו בית הסוהר אינו מציע אפיקים שיקומיים כלשהם לאסירים ביטחוניים.

4.המשיב מצידו טוען בתגובתו לבקשת רשות הערעור, כי דין הבקשה להידחות על הסף מהטעם שאינה מעוררת שאלה משפטית או נושא בעל חשיבות כללית החורג מנסיבותיה הפרטניות של המבקשת. לגישתו, הבקשה מופנית אך כנגד יישום הוראות הפקודה בעניינה של המבקשת, ואין מקום ליתן לה לעורר סוגיה זו מחדש על דרך של מתן רשות ערעור.

לגופה של הבקשה, סבור המשיב כי המבקשת אינה מצביעה על עילה המצדיקה התערבות בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים ובהחלטת המשיב. הסמכות ושיקול הדעת להתיר ביקורים נתונה למשיב מכוח סעיף 47(ב) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1972. מכוח הסמכות הקבועה בפקודת בתי הסוהר, הוצאה פקודת האסירים הביטחוניים, שבה נקבע כי אסיר ביטחוני מורשה לקבל ביקורים רק מצד קרובי משפחה הנמנים בסעיף 17א(1) לפקודת האסירים הביטחוניים; ומשרשימה זו לא מונה גם אחיינים או קרובי משפחה מדרגה שניה – דין הבקשה להידחות כבר מטעם זה. לצד האמור, מפנה המשיב לסעיף 4ב לפקודת האסירים הביטחוניים. בסעיף זה נקבעה הוראה כללית המאפשרת הסרת חלק מהמגבלות הקבועות בפקודה בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא, כי האסיר לא היה בקשר עם ארגון עוין עובר לביצוע העבירות או שהיה בקשר עם ארגון עוין, וניתנה חוות דעת שב"כ או גורם ביטחוני אחר שלפיה חל באסיר זה שינוי בולט וממשי וכי נותק קשר זה. התנאי השני, ובכפוף לכך שהתקיים התנאי הראשון, הוא שניתנה חוות דעת של שב"כ או גורם ביטחוני אחר בעניינו של האסיר, שלפיה מאי-הטלת מגבלות מיוחדות עליו לא נשקפת סכנה לפגיעה בביטחון המדינה. ככלל, המשיב סומך ידיו על האמור בעניין יונס , שם נקבע כי נקודת המוצא צריכה להיות שבאסירים השפוטים בגין עבירות נגד ביטחון המדינה קיים פוטנציאל ממשי לסיכון ביטחון המדינה, המחייב הטלת מגבלות מיוחדות עליהם בכל הנוגע לקשר עם העולם שמחוץ לבית הכלא, ובכלל זה בנושא של ביקורים. דברים אלה מתחדדים בענייננו, מקום שבו על בסיס מידע חסוי המצוי בידי גורמי הביטחון עולה כי המבקשת, מתוך כותלי בית הסוהר, עודנה עומדת בקשר רציף ומתמשך עם ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. לא זו אף זו, מגורמי המודיעין בשב"ס נמסר כי המבקשת נבחרה לפני כשנה, בחודש אפריל 2015, לשמש כנציגה בהנהגה הארצית של הארגון חרף הימצאותה מאחורי סורג ובריח מזה שנים – והמשיב לומד מכך על בכירותה בארגון. על יסוד כל האמור, בהינתן העובדה כי המבקשת לא עומדת בתנאי הראשון של סעיף 4ב לפקודת האסירים הביטחוניים – ברי כי לא נפל פגם בהחלטתו של המשיב לדחות את בקשתה.

לבסוף, דוחה המשיב מכל וכל את טענת המבקשת שלפיה הופלתה לרעה לעומת אסירים ביטחוניים אחרים: אחד מהאסירים שאליהם הפנתה שוחרר זה מכבר, ולו בשל כך לא ניתן להתחקות בעת הזו אחר הטענות הנוגעות להיקף הביקורים שהותרו לו במהלך מאסרו; ובאשר לאסירים שעודם מרצים את מאסרם, ערך המשיב בדיקה ולא מצא כי הם מורשים לקבל ביקורים שלא בהתאם למגבלות הקבועות בפקודת האסירים הביטחוניים. מעבר לכך, המשיב מפנה לעובדה כי הטענה בדבר הפלייה הועלתה על ידי המבקשת לראשונה בכתובים רק במסגרת בקשת רשות ערעור זו ונטענה בלא כל תימוכין; ואף על פי כן הטענות נבדקו כאמור על ידי המשיב.

5.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מושכלות ראשונים הם כי רשות ערעור על החלטה בעתירת אסיר תינתן ככלל בצמצום, וכאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 2271/15 ביטון נ' שירות בתי הסוהר (1.4.2015); רע"ב 7/86 וויל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)). על אף ניסיונה של המבקשת לכרוך את עניינה עם זכויות יסוד בסיסיות ושאלות כלליות, בסופו של יום בקשתה לא מעוררת שאלה עקרונית כלשהי ומתמצה בטענותיה העובדתיות הפרטניות. כבר בשל כך יש לדחות את הבקשה.

אף לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות – ואבאר בקצרה. כפי שהצביעה המבקשת, בית המשפט לעניינים מינהליים אכן לא בחן את ההיתכנות של הפעלת החריג לפי סעיף 4ב לפקודה, שמכוחו ניתן להרחיב את מעגל המבקרים של המבקשת גם לבני משפחה מדרגה שניה; ומבחינה זו יתכן שההחלטה לוקה בחסר. ואולם גם אם כך, נחה דעתי כי חסר זה לא דבק בהחלטת שב"ס. שב"ס מצא כי יש לדחות את הבקשה רק לאחר שזו נבחנה על ידו באופן יסודי וממצה, ועל רקע מידע שהתקבל מגורמים ביטחוניים. השב"ס, כגורם המקצועי האמון על אסירים ביטחוניים, הוא המוסמך לקבל החלטות מעין אלה; והלכה פסוקה היא כי בית המשפט לא בנקל ימיר את שיקול הדעת המקצועי של הרשות בשיקול דעתו. הביקורת השיפוטית בעניינים כגון דא מתמצית אפוא בבחינת התקינות, החוקיות וסבירות קבלת ההחלטות על ידי הגורמים המקצועיים בשירות בתי הסוהר (רע"ב 7482/15 מסראווה נ' מדינת ישראל (24.12.2015); רע"ב 3097/08 פלוני נ' שירות בתי הסוהר

(7.12.2008)).

נקודת המוצא היא כי מדובר במי שהוכיחה את מסוכנתה במעשיה החמורים שמהותם פגיעה בביטחון המדינה. המבקשת משתייכת לארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני ועל פי מידע מודיעיני אף נמנית עם צמרת הארגון. על רקע דברים אלה, נראה כי יש מקום למשנה זהירות, והגבלת המבקרים בעניינה של המבקשת לדרגה ראשונה בלבד היא פרי איזון ראוי בין מכלול השיקולים הנוגעים לעניין: מן הצד האחד חזקת המסוכנות המיוחסת לה, כאסירה ביטחונית; ומן הצד האחר רצונה של המבקשת לקבל ביקורים מבני משפחתה (רע"ב 9655/07 עלאדין נ' משטרת ישראל (17.4.2008); רע"ב 7326/06 חמידה נ' שירות בתי הסוהר (15.11.2006)). בנסיבות המקרה שלפניי, אני מוצאת כי החלטת המשיב הינה עניינית וסבירה וכי אין מקום להתערב בה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.