רע"ב 10085/05 חגי עמיר נ. מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר

א.זו בקשת רשות ערעור מיום 27.10.05 על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (השופטת נגה אהד) מיום 28.9.05, בה נדונו נושאים אחדים, ובהם בקשה לאישור ביקור אצל המבקש לגב' פלונית, שכנת משפחתו. נקבע לענין זה, כי משנבדקה הבקשה על-ידי שב"כ ושב"כ מתנגד לביקור, החלטת המשיבה שלא לאשר את הביקור סבירה, ולפיכך לא התערב בה בית המשפט קמא. הבקשה מופנית כלפי נושא זה בהחלטה.

ב.יוזכר כי המבקש מרצה עונש מאסר של שש עשרה שנה, שראשיתו ביום 5.11.95, וזאת בעבירות קשר לביצוע פשע – הפשע הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין עליו השלום – והחזקת נשק.

ג.המבקש ציין כי ייסד בקשתו על החלטת סגן הנשיא (כתארו אז) אליעזר ריבלין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.3.99. יצויין כי בהחלטה זו – שצורפה לתגובת המשיבה כפי שיפורט – נאמר בין השאר "העותר מבקש כי יוגדל מעגל המבקרים אותו עד שיכלול גם בני משפחה שאינם בדרגה ראשונה וכן ידידים ומכרים. המשיב הודיע היום כי אין לו התנגדות עקרונית להעתר לבקשה זו. הוא מסביר שעל העותר להעביר לשלטונות הכלא רשימה של אנשים המבקשים לבקר אותו על מנת שזו תיבדק לגופה. העותר יערוך רשימה שכזו ובמידת הצורך יוכל לפנות בעתירה מתאימה אם בקשתו בענין זה תידחה". בעקבות זאת טוען העורר, כי "כבר שנים רבות אני באגף הפרדה ויכול לשוחח עם אורחים רבים, ביטחוניים ופלילים, ומדוע דווקא אתה אני לא יכול לשוחח? ומדובר בשכנה של משפחתו שהיא כבר סבתא לנכדים ללא שום עבר פלילי, ללא קשר לפוליטיקה". המבקש טוען כי מניעת הביקור משמעה "שמדובר בהמשך האפליה נגדו ועוד רדיפה פוליטית מתמשכת, שפשוט אין עוד סיבה אחרת".

ד.(1) נתבקשה תשובת המשיבה. נאמר בה, ראשית, כי אין המדובר בנושא בעל חשיבות כללית שבשכמותו יש להצדיק רשות ערעור. שנית, המבקש אסיר בטחוני, ולכן אינו זכאי לפי נהלי שירות בתי הסוהר (שב"ס) אלא לביקוריהם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה. לגבי המבקש דנא, באשור גורמי הביטחון, הורחב מעגל המבקרים גם לקרובי משפחה שאינם מדרגה ראשונה; אך מחשש להפצת משנה רעיונית של פגיעה באישים, סבורים גורמי הביטחון כי אין להרחיב את מעגל המבקרים מעבר לקרובי משפחה.

(2) באשר לבקשה הספציפית, מעבר לטיעון שאין מדובר בבקשה שלגביה נשקלת רשות ערעור, נאמר כי בכללי השב"ס, המנוסחים בפקודת נציבות שב"ס 03.03.00, ניתנים לאסירים ביטחוניים רק ביקורי קרובים מדרגה ראשונה, אך למבקש אושרו ביקורים של קרובי משפחה מדרגה רחוקה יותר, כגון דודים, בני דודים ואחיינים. ואולם – כאמור – לגבי המבקרת בה מדובר, קיים חשש להפצת משנה רעיונית של פגיעה באישים. באשר להחלטת השופט ריבלין מ- 1999, נאמר, כי אכן הוגדל מאגר המבקרים אצל המבקש, אך כיום אין ניתן לאפשר ביקורים של מי שאינם קרובים, נוכח עמדתם של גורמי הביטחון.

ה.(1) בהחלטה מיום 29.12.05 ביקשתי הבהרה האם הסתייגות שב"כ מן הביקור כללית, או ספציפית לגבי הגברת בה מדובר. אם המדובר בהסתייגות בעלת אופי כללי, ביקשתי להודיע אם יש בנמצא חריגים לגבי אסירים ביטחוניים באשר לביקורים של מי שאינם קרובי משפחה.

(2) במענה נמסר, כי ההתנגדות כללית וספציפית כאחד. כללית – כיוון שיש התנגדות לביקורי מי שאינם קרובי משפחה, ואין זו התנגדות ספציפית לגבי האשה בה מדובר. להתנגדות - עם זאת - גם אופי ספציפי, נוכח חוות דעתם של גורמי הביטחון לגבי המבקש, לעניין משנה רעיונית של פגיעה באישים. נמסר מטעם שב"ס "כי גם כאשר מתקיימים חריגים לכלל הקובע כי אסירים ביטחוניים יזכו בביקורים של קרובי משפחה מדרגה ראשונה בלבד (הדגשה במקור – א"ר) - ולפי בדיקת שב"ס ישנם חריגים בודדים בלבד לכלל זה בקרב האסירים הביטחוניים – הדבר נעשה באישור פרטני של הגורמים הרלוונטיים לגבי כל אסיר", במקרה דנן לעת הזאת הוגבלה החריגה לקרובי משפחה בלבד.

(3) עיינתי בחוות דעתם של גורמי הביטחון, שהועברה אלי על פי ההחלטה האמורה.

(4) בעקבות זאת ביקשתי - בהחלטה מיום 12.1.06 – כי המשיבה תודיע אם נכונה היא לאפשר ביקור אחד לשכנה בה מדובר, בפיקוח מתאים, בלי להתחייב להמשך או לביקורים נוספים או אחרים. המשיבה הודיעה כי אין לדעתה מקום לכך, מן השיקולים הכלליים, וכן בשל העלאת החשש - כאמור - כי ביקורים אצל המבקש ישמשו להפצת אידיאולוגיה של פגיעה באישים, וכן נוכח עקרון השוויון, נוכח מספרם הרב של אסירים ביטחוניים אחרים. כחיזוק צורפה הכרעת דין מיום 22.1.06 בבית משפט השלום בנתניה, שבמסגרתה הורשע המבקש באיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בכך שהשמיע איומים לפגיעה בראש הממשלה אריאל שרון.

(5) עיינתי בהכרעת הדין (מפי סגנית הנשיא לורך), מדובר בפרשה מיום 31.10.04; משחייג סוהר להורי המבקש ולא היה מענה, אמר המבקש באיום "אני יכול להרים שיחת טלפון ולדאוג שיחסלו ויפוצצו את שרון". לאחר שמיעת הראיות הורשע המבקש.

ו.(1) מלכתחילה אולי ניתן היה שלא להיעתר לבקשה זו על יסוד הכלל המקובל באשר לרשות ערעור, הנשקלת כשהמדובר בבעיה משפטית בעל חשיבות או בבעיה כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הנשיא שמגר) וכמוהו דוגמאות רבות. עם זאת, ככל שמתרבות השנים שבהן יושב אדם בבית הסוהר, הדעת נותנת כי ראוי לנסות לברר את משאלתו בהקשר לביקורים ככל שאינה חורגת לאמיתה מן המסגרת המשמשת בכגון דא.

(2) באשר לבקשה לגופה, הטרידתני שאלת השויון, והמדיניות בעניין זה. היסוד הנורמטיבי בעיקרו הוא תקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978, פרק ה' ופקודת נציבות בתי הסוהר 03.02.00 שבתוקף מ- 15.3.02 ועודכנה לאחרונה ב- 12.12.04. בסעיף יד(1) בה נאמר "אסירים יורשו לקבל ביקורי משפחה מדרגת קרבה ראשונה ..."; בסעיף יד(4) מוגדרת קרבה ראשונה כהורים, בן/בת זוג, ילדים, אחים/אחיות, וכקרבה שניה סב/סבתא, דודים, דודות, בני דודים ובני דודות. מתגובת המדינה לעתירה בפני השופט ריבלין בבאר שבע ב-1999 אני למד שכבר אז היתה נכונות לחריגה לגבי המבקש. מהי הגמישות הנוהגת ביישום הפקודה? המבקש מוגדר כנמסר כ"אסיר ביטחוני"; הואיל והנושא לא עלה בבקשה ואין בפני נתוני הגדרה, לא אדרש לכך, ולשאלה היש סיווגי משנה בתוך אסירים כאלה; איני מביע דעה בעניין זה. ואולם, כנטען אושרו למבקש לפנים משורת הדין ביקוריהם של קרובי משפחה שאינם מדרגה ראשונה, ונאמר (ראו החלטתו של השופט ריבלין) כי יישקלו גם ביקורים נוספים, שמעבר לבני משפחה. לא נאמר מי הם גנרית האסירים הביטחוניים - המעטים, כנמסר - המקבלים ביקורים של אנשים שאינם קרובי משפחה ובמה זכו הם, מה הקריטריונים לכך ומה דרך הפיקוח על שיקול הדעת של שב"כ ושל שב"ס לענין שויוניות; זאת, כדי להבין אם בא עניינו של המבקש בגדר החריגים. שאלה אחרת, בגדרי סבירות, היא - אם אכן ישנם חריגים כאמור, האם יש סכנה שבביקור אחד (כפי שנתבקש) של שכנה פלונית, שלגביה כשלעצמה אין טענה ספציפית, יש משום אותו חשש להפצת אידיאולוגיה של פגיעה באישים, והרי ממילא אם יתברר כי נעשה דבר שלא כדין ניתן למנוע ביקור כזה בעתיד. זאת, גם אם יש חשדנות מבוססת כלפי המבקש נוכח רקע הרשעתו בעבירה קשה ובזויה ודרכיו, כעולה מן החומר. בגדרי שאלות אלה שקלתי איפוא אם יש מקום להעביר את הבקשה להרכב. ואולם, לאחר העיון החלטתי שלא לעשות כן; הטתה את הכף הרשעתו של המבקש כאמור בבית משפט השלום בעבירת איום; הרשעה זו, שאמנם אינה חלוטה, הקשורה בהתנהגותו בכלאו, הכריעה לעת הזאת את הכף, כדי שלא להתערב בעמדת בית המשפט קמא והמשיבה באשר לביקורים שמעבר למשפחה.

(3) נוכח כל אלה, איני נעתר לבקשה.