רע"ב 8966/16 פלוני נ. מדינת ישראל

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (השופט א' משניות ) בעת"א 34183-08-16 מיום 3.11.2016. בפסק הדין נדחתה עתירת אסיר, שעניינה בהסרת סיווגו כ"טעון הגנה" ושילובו במסגרת טיפולית לעברייני מין בבית סוהר "חרמון".

רקע עובדתי

2.המבקש, יליד שנת 1996, נדון על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לנוער לחמש שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו (6.7.2015), בגין עבירות מין שביצע בשני קטינים (גזר הדין ב-תפ"ח 40602-07-15 ניתן ביום 27.6.2016); בנוסף הושת על המבקש מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים. גזר הדין בעניינו של המבקש מצייר תמונה מצמררת של התעללות מינית קשה מצידו של המבקש, לעיתים תוך שימוש בכוח ואיומים, בשני ילדים שהיו אז כבני 11 בלבד. המבקש חילל את האוטונומיה של הקטינים על גופם פעם אחר פעם, בשיטתיות ועל פני תקופה ממושכת (למעלה משנה), תוך ניצול תמימותם ופערי הכוחות הטבעיים שבינו לבינם – כאשר בעת ביצוע המעשים היה המבקש בתחילה על סף בגירות ועד להגיעו לגיל 18.5. עוד עולה מגזר הדין, כי המבקש לקח אחריות מלאה על מעשיו, הודה בעבירות, הביע חרטה עמוקה וחש ייסורי מצפון, וביקש לקבל טיפול על מנת שלא יחזור על מעשי העבירות.

לענייננו יש לציין, כי לפי גזר הדין כבר במהלך שנת 2013 אובחן המערער על ידי פסיכיאטר כמי שסובל מסטייה מינית מסוג פדופיליה הומוסקסואלית. סמוך לפני אבחונו חשף המבקש בפני עובד סוציאלי, מעשים מיניים שביצע במשך למעלה משנתיים (החל משנת 2010) בילדים קטנים אחרים באזור מגוריו – כאשר לדבריו הוא נהג לשכנע אותם לבוא לביתו באמצעות כסף מועט ששילם להם, ואז עשה בהם כרצונו. לא נוהלו הליכים נגד המבקש בגין המעשים הללו, כפי הנראה בהעדר מתלוננים. ואולם הוא נאלץ לעזוב את הפנימייה שבה שהה, וכל ניסיונותיהם של רשויות הרווחה למצוא עבורו מסגרת טיפולית עלו בתוהו. בתוך כך, במהלך שנת 2014 שולב המבקש על ידי הרשויות בטיפול מיני-חברתי – אך כפי הנראה לא היה בכך כדי לסייע, שכן בדיעבד מתברר שבמקביל לטיפול הוא ביצע את המעשים שביסוד גזר הדין. בית המשפט לנוער הבהיר בהקשר זה כי לחוסר ההצלחה של המבקש במסגרת טיפולית יש שני פנים: מצד אחד ניכרת כוונתו הכנה לחדול ממעשיו, אך מצד שני קיים חשש ממשי שכוחו של המבקש אינו עומד לו להפסיק לפגוע באחרים. בשולי גזר הדין פנה בית המשפט לנוער לשירות בתי הסוהר, בהמלצה לנסות ולשלב את המבקש בהליך טיפולי מתאים.

3.לאורך ההליכים נגדו היה המבקש נתון במעצר מאחורי סורג ובריח. לדברי המשיב, שירות בתי הסוהר (להלן: המשיב או שב"ס ), כבר עם מעצרו דיווח המבקש לקצין המודיעין כי הוא נתון להצקות ואיומים עקב היותו עבריין מין, וביקש לקבל סטטוס של "טעון הגנה".

כאן המקום לבאר כי על פי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר בנושא " אסירים טעוני הגנה " (שמספרה 04.04.00, להלן: הפקודה ), אסירים שנשקפת סכנה לחייהם מאסירים אחרים יוחזקו באגפים נפרדים. הפקודה קובעת ארבע עילות להגדרת אסיר כטעון הגנה: שיתוף פעולה שנחשף עם רשויות החוק; סכסוכים בין קבוצות עבריינים; אסירים שהפרו כללי התנהגות מקובלים בחברה העבריינית – כדוגמת עברייני מין, מי שהתרועעו עם נשותיהם של אסירים אחרים, וכיוצא באלה; ועובדי רשויות, כדוגמת שוטרים וסוהרים לשעבר. יצוין כי כאשר קיים יסוד סביר להניח שנשקפת סכנה ממשית לחייו של אסיר בכל מקום שבו ישהה במחיצת אסירים אחרים, לרבות באגפים לטעוני הגנה – ככלל הוא יוחזק בהפרדה בתא בודד ובהגבלת מגע בין האסירים באגף (טעון הגנה ברמה א). במקרים אחרים ניתן להסתפק בהשמתו של האסיר באגף ייעודי לטעוני הגנה – שבו קיימת הגבלת מגע בין האסירים באגף לבין יתר אסירי בית הסוהר, אך לא קיימת הגבלת מגע בין האסירים בתוך האגף (טעון הגנה ברמה ב). "ועדת טעוני הגנה", המורכבת מקצין אסירים, קצין בטחון וקצין מודיעין, היא שמגדירה אסיר מסוים כ"טעון הגנה" ומורה על העברתו במידת הצורך בין בתי הסוהר (להלן: ועדת טעוני הגנה או הוועדה ); והוועדה היא גם זו שבסמכותה להורות על ביטולו של הסטטוס. פקודת הנציבות מבהירה כי " ככלל, לא יתבצע שינוי בהגדרת אסיר טעון הגנה כל עוד קיים מידע מודיעיני מבוסס כי נשקפת סכנה לחייו, גם אם האסיר יצהיר כי אינו טעון הגנה, וכי הוא מוכן לשאת בסיכון הנובע מביטול הגדרתו כטעון הגנה " (סעיף ה.7. לפקודה).

מתסקיר שירות מבחן שנערך בחודש מאי 2016 עולה כי הסתגלותו של המבקש לחיים בבית הסוהר לוותה בקשיים רבים ועימותים עם אסירים; והוא אף דיווח על התעללות מינית ונפשית קשה מצד אסירים אחרים על רקע סוג העבירות שבהן הורשע. בנסיבות אלה הוא סווג כאסיר טעון הגנה ברמה ב, והועבר לאגף ייעודי בבית הסוהר "אשל". לאורך תקופת מעצרו ומאסרו נמצא המבקש במעקב פסיכיאטרי במרפאת בריאות הנפש של שב"ס (להלן: מב"ן ), ומקבל טיפול תרופתי. עם זאת, המבקש טרם השתלב במסגרת המאסר בטיפול ייעודי לעברייני מין.

4.יצוין עוד טרם שאגש ללב העניין, כי מתגובת המשיב לבקשת רשות הערעור עולה כי קיימים שני סוגים של טיפול הניתן לעברייני מין במסגרת מאסר. במספר בתי סוהר מתקיימות קבוצות פסיכו-חינוכיות – שהן תכניות לטיפול קבוצתי קצר מועד (בין 12 ל-15 מפגשים), המתמקד בהעשרת הידע של האסיר והקניית כלים לפיתוח כישורי חיים (להלן: קבוצת כישורי חיים ). מי שמנחה את הקבוצות הללו הם עובדים סוציאליים מטעם שב"ס, והנושאים העיקריים שבהם עוסקות הקבוצות הם פיתוח תקשורת חיובית ולא אלימה, פיתוח תחושת אמפתיה כלפי נפגע העבירה, זוגיות ומיניות בריאה, וכן הלאה. יודגש כי קבוצות כישורי חיים אינן מהוות טיפול שיקומי בתחום עבריינות המין.

בנוסף, קיימות קבוצות לטיפול ייעודי בעברייני מין – המונחות על ידי קרימינולוגים קליניים בכירים מטעם מב"ן, בשיטת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. מטרת טיפול זה היא להפחית את רמת הסיכון הנשקפת מהאסיר לביצוע עבירות מין חוזרות (להלן: טיפול ייעודי ). הטיפול הייעודי הוא אינטנסיבי ותובעני מבחינת האסיר, ונמשך על פני כשנה וחצי במתכונת חד שבועית. על פי רוב, בכל זמן נתון מתקיימות רק שלוש קבוצות טיפול ייעודי, כשבכל קבוצה משתתפים כ-15 אסירים בלבד; כלומר רק 45 אסירים זוכים לקבל את הטיפול הייעודי מדי שנה, ועל כן רשימת האסירים הממתינים לשילוב בקבוצה היא ארוכה.

5.מספר ימים לאחר שניתן גזר הדין בעניינו, ביום 4.7.2016 פנה המבקש בכתב לרשויות הכלא, וביקש את העברתו לבית הסוהר "חרמון" – וזאת לדבריו על מנת להשתלב באגף המאפשר לו להתחיל בטיפול ייעודי. עוד ציין המבקש, כי עם העברתו לאגף טיפולי בכלא חרמון ממילא לא יהא עוד צורך בסיווגו כטעון הגנה – שכן יימצא בקרבת אסירים שגם הם כמותו ביצעו עבירות מין, ואין להם סיבה לפגוע בו. ואולם בתגובה מיום 19.7.2016 נמסר על ידי שב"ס כי בשלב זה לא ניתן להסיר את הגדרתו של המבקש כטעון הגנה, או להעבירו לכלא חרמון, וכי עליו להירתם לטיפול במסגרת האגף ובית הסוהר שבהם הוא שוהה. בנסיבות אלה הגיש המבקש, עוד בחודש אוגוסט 2016, עתירת אסיר לבית משפט לעניינים מינהליים.

ההליך לפני בית משפט לעניינים מנהליים ופסק דינו

6.לאחר הגשת העתירה, ועדת טעוני הגנה דנה בבקשת המבקש לשנות את סיווגו כטעון הגנה, וביום 31.8.2016 החליטה לדחות את הבקשה. בנוסף, הדיון נדחה לצורך הכנת חוות דעת והערכת מסוכנות מטעם מב"ן, לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה על הציבור ). מחוות הדעת מיום 29.9.2016 עולה כי המבקש סובל מהפרעת קשב וריכוז ( ADHD ), הפרעת אישיות קשה, וסטייה מינית פדופילית הומוסקסואלית (להלן: חוו"ד מב"ן ). הערכת מב"ן היתה שקיימת מסוכנות ברמה גבוהה למוּעָדוּת (עבריינות חוזרת) מינית מצידו של המבקש; ובהתייחס לאפשרויות טיפוליות, נקבע כי בשלב זה אינו מתאים לטיפול ייעודי בעברייני מין, ועליו להשתלב תחילה בקבוצת כישורי חיים שתקנה לו כלים לעמוד בגבולות ובמסגרת טיפולית. בסיכומה של חוו"ד מב"ן נאמר כך:

"הוא (המבקש-ע'ב') זקוק קודם כל לטיפול בתחום ה- ADHD (טיפול בהפרעה זו מעבר לתחום המומחיות שלי ואיני יודע איזה הצעות טיפול יש לתת בנושא זה) ולימוד כישורי חיים, וזאת על מנת שיהיה מסוגל לעמוד בגבולות ולהפסיק את התנהגותו התיאטרלית, ויראה שהוא מסוגל להתמיד במסגרת טיפולית ייעודית, הדורשת השקעה של זמן וכוחות אגו (שכעת להערכתי אין לו) למשך תקופה ממושכת. כמו כן זקוק לטיפול תרופתי להורדת הדחף המיני.

בשלב זה יופנה שוב למנהל מב"ן לבדיקת נושא הטיפול בדקפפטיל (תרופה להורדת הדחף המיני-ע'ב') ולפסיכולוג שב"ס להתייעצות לגבי הטיפול ב ADHD ."

על יסוד האמור בחוו"ד מב"ן, התנגד שב"ס למבוקש בעתירה.

7.פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים, הדוחה את עתירתו של המבקש, ניתן ביום 3.11.2016. בפסק הדין נקבע כי לא נפל כל פגם בהחלטתה של הוועדה, שלא להסיר את הגדרתו של המבקש כטעון הגנה, וזאת לנוכח החשש הקיים לפגיעה בו בין כתלי בית הסוהר. עם זאת, בית המשפט הוסיף וציין כי " לא ניתן לקבל מציאות שבה הגדרת העותר כטעון הגנה תפגע באפשרויות השיקום שלו בנסיבות המיוחדות של העותר, וראוי למצוא לעותר מסגרת טיפולית מתאימה שתאפשר לו לשקם עצמו ". במסגרת פסק הדין הציע בית המשפט למבקש כי ישתלב ב"קבוצת כישורי חיים" בהתאם להמלצה שבחוו"ד מב"ן; ובד בבד ציין כי " ככל שתפתח קבוצה של טיפול פסיכו חינוכי בעברייני מין במהלך היותו של העותר בקבוצת כישורי חיים, ראוי כי המשיב ישקול את שילובו של העותר בטיפול הפסיכו חינוכי שמתאים לו, גם אם עדיין לא סיים את טיפול כישורי חיים ".

יצוין כי במהלך הדיון בעתירה הביע המבקש בפני בית משפט לעניינים מינהליים את רצונו העז בטיפול. עוד הוסיף המבקש כי הוא נתון להתעללות מינית קשה מצד אסירים גם באגף טעוני הגנה (עמ' 8 לפרוטוקול 3.11.2016), ובהקשר זה נאמר בפסק הדין כי מן הראוי שהדברים ייבדקו על ידי שב"ס בהקדם.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

8.המבקש טוען כי סיווגו כאסיר טעון הגנה נעשה בהליך בלתי תקין. המבקש שוהה באגף טעוני הגנה החל מיום 1.9.2015 – ואף על פי כן, לפי הנטען, עניינו הובא לבחינתה של הוועדה לטעוני הגנה רק לאחר הגשתה של העתירה, כשנה לאחר מכן (ביום 15.8.2016). לגופו של עניין נטען כי דווקא השמתו של המבקש באגף טעוני הגנה היא שגורמת לפגיעה בו מצד אסירים השוהים שם בשל עבירות חמורות אחרות; וכן נטען כי אין זה סביר להותירו שם, גם משום שבאגף טעוני הגנה אין עבורו כל אופק טיפולי ושיקומי. חוסר הסבירות זועק במיוחד, כך נטען, על רקע גילו הצעיר של המבקש וכאשר טיפול ייעודי עשוי לאפשר לו שחרור מוקדם ולפתוח עבורו דף חדש לאחר שחרורו. לגישתו של המבקש, לשב"ס יש אף חובה חוקית מכוח חוק ההגנה על הציבור, לשלב כל אסיר שהורשע בביצוע עבירות מין בתכנית טיפולית לשיקום מונע.

המבקש מוסיף וטוען לפגמים חמורים שנפלו אף בחוו"ד מב"ן. לא ייתכן לדעתו כי חרף מצבו הנפשי הקשה והעובדה שהוא זקוק לטיפול נפשי – בחוות הדעת נקבע כי אין לשלבו בטיפול ייעודי, אלא בקבוצת כישורי חיים. המבקש סבור כי שומה היה על מעריך המסוכנות, שהוא קרימינולוג קליני בהכשרתו, להתייעץ עם פסיכיאטר מומחה על מנת לגבש תכנית לשיקום מונע ולטיפול בהפרעה ממנה סובל המבקש בתחום המיני. כך נדרש במיוחד, משהונחה לפני מעריך המסוכנות חוות דעת פסיכיאטרית מטעם המבקש, שנערכה במסגרת ההליך הפלילי בעניינו, וממנה עולה כי מצבו הפסיכיאטרי מקים חשש לא רק למסוכנות אלא גם לניסיון אובדני מצידו ובכל מקרה מחייב טיפול.

בהתייחס לטיפול התרופתי שמקבל המבקש במאסר, הוא מפנה לכך שחתם על טופס הסכמה לקבלת טיפול בתרופה "דקפפטיל" להפחתת דחפים מיניים (ביום 19.10.2016) – ואולם על פי הנטען מדובר בתרופה מסוכנת שיש לה תופעות לוואי קשות, ועל כן לפי חוק ההגנה על הציבור היא מחייבת שילוב בתכנית לשיקום מונע בצידה (בסעיף 20ג לחוק). ועוד נטען, כי חרף העובדה שעל פי חוו"ד מב"ן סובל המבקש מהפרעת קשב וריכוז, רשויות הכלא החליטו להפסיק את הטיפול התרופתי שקיבל בשל הפרעה זו (ריטלין) – ועל כן מצבו הנפשי בהיבט זה לא צפוי להשתפר, ומשכך ועל פי אמות המידה שנקבעו בחוו"ד מב"ן, לא יעלה בידו להשתלב בטיפול ייעודי גם בעתיד.

9.בפתח תגובתו של המשיב לבקשת רשות הערעור, הובהר כי לנוכח הטענות שהעלה המבקש במהלך הדיון בבית משפט לעניינים מינהליים, בדבר התעללות מצד אסירים אחרים – כבר ביום 30.11.2016 הועבר המבקש מבית הסוהר אשל לבית הסוהר השרון, ונקלט שם באגף טעוני הגנה. ועוד נאמר, כי פסק דינו של בית המשפט מיום 3.11.2016 הועבר לגורמים הטיפוליים בבית סוהר השרון – תוך הנחיה לשלב את המבקש במסגרת טיפולית מתאימה, על פי האמור בפסק הדין, ובהקדם. בהתייחס לבקשת רשות הערעור, המשיב סבור כי דינה להידחות על הסף משום שאין היא עומדת במבחנים שהתוו בפסיקה, ובכלל זה מתמצה הבקשה בעניינו הפרטני של המבקש ואינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. מכל מקום, נטען שהתנהלות שב"ס בעניינו של המבקש נעשתה בהתאם לחוות הדעת המקצועית מאת מב"ן, היא סבירה על פניה, ואין מקום להתערבותו של בית המשפט בנושא הטיפול במבקש.

חוק ההגנה על הציבור

10.חוק ההגנה על הציבור נחקק בשנת 2006 במטרה להגן על הציבור מפני עבירות מין חוזרות – וזאת באמצעות שני כלים מרכזיים. האחד הוא הערכת מסוכנות של עבריין המין בשלבים שונים של ההליך המשפטי נגדו, המשמשת יסוד לקבלת החלטות הנוגעות להגבלת חירותו (במהלך ולאחר שסיים לרצות את עונשו). הכלי השני הוא תכניות לפיקוח ומעקב אחר עבריין המין עם שחרורו ממאסר. בשנת 2010 עבר החוק שינוי מהותי, שבמסגרתו הוסף כלי חשוב להגנה על הציבור מפני ביצוע חוזר של עבירות מין – והוא שיקום מונע

לעברייני מין. יסודו של שינוי החוק הוא בגישה המקצועית שהפכה רווחת כיום, שלפיה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נמצא מתאים ויעיל למניעת הישנות של עבירות אלה. וכך נאמר בהקשר זה בדברי ההסבר לתיקון:

"נמצא כי הגורמים העיקריים לביצוע פגיעות מיניות מקורם באמונות ועיוותי חשיבה בצד הרגלים התנהגותיים. על פי תפיסה זו, אצל מרבית עברייני המין ניתן לזהות התנהגות מחזורית (הקרויה 'מעגל התקיפה'), המופעלת על ידי מאיצים (טריגרים) שונים. התנהגות מעגלית זו כוללת שלושה שלבים עיקריים: טרום ההתנהגות המינית; שלב התקיפה עצמה; והשלב שלאחריה. נוכח תהליך זה המטרה הטיפולית היא לסייע לעברייני המין להיות מודעים להתנהגות מחזורית זו על ידי מתן כלים לזיהוי המרכיבים השונים שמפעילים התנהגות זו מחדש, ולספק דרכים להתמודדות עם מרכיבים אלה כדי 'לשבור את המעגל' מיד עם התעוררות הגורם המפעיל אותו..." (הצעת חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (תיקון), התש"ע-2010, הצעות חוק הממשלה 475, 12.1.2010, בעמ' 165; להלן: דברי ההסבר ).

קודם לתיקון החוק, חלק הארי של עברייני מין לא השתלב בטיפול במהלך המאסר (ראו: חגית לרנאו ואיילת עוז "למה אסור להתאהב בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני המין – מבט ביקורתי" הפרקליט נא 205, 210 (2011) (להלן: לרנאו ועוז ); המאמר נכתב טרם התיקון לחוק משנת 2010)). תיקון החוק יצר שינוי של ממש בתפיסת הנושא השיקומי בשב"ס; והוביל לפתיחת קבוצות טיפוליות, ולקידום השיקום של עברייני המין. בסעיף 20ז(ב) לחוק המתוקן, נקבע כי "השר לביטחון הפנים, בהתייעצות עם שר הבריאות, יקים מערך בשירות בתי הסוהר שתפקידו לגבש תכניות לשיקום מונע בבית סוהר לאסירים עברייני מין ולבצען..." (ההדגשה שלי-ע'ב'). מטרת התיקון לחוק היא אפוא לאפשר טיפול ושיקום כבר בתקופת המאסר; ועם זאת, המצב בפועל הוא שעדיין קיים מחסור במשאבים הדרושים לטיפול בכלל האסירים שהם עברייני מין (ראו: דו"ח הסניגוריה הציבורית "תנאי המעצר והמאסר במתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר בשנים 2014-2013" (יולי 2015, פורסם באתר האינטרנט של משרד המשפטים)). יצוין כי תכניות לשיקום מונע מופעלות כיום גם בקהילה – וזאת על ידי מרכזים פרטיים מורשים, שירות המבחן, הרשות לשיקום האסיר, ויחידות מוכרות אחרות במשרד הרווחה ובמשרד הבריאות (סעיף 20ב(א) לחוק).

11.ניכר מחוק ההגנה על הציבור כי הטיפול הייעודי הניתן לאסירים במהלך המאסר ולאחריו, נועד בראש ובראשונה לשרת אינטרס ציבורי – והוא הגנה על קורבנות פוטנציאליים מפני הישנותן של עבירות מין על ידי מי שכבר הורשע בביצוען. התפיסה שביסוד החוק היא שהערכת מסוכנות, פיקוח חיצוני ומתן טיפול ייעודי, הם שלושה נדבכים השלובים זה בזה, משלימים זה את זה, ויחד יוצרים מנגנון יעיל ומידתי למניעת הישנות עבירות המין:

"השיקום המונע ממוקד בהתייחסות למרכיבים הפסיכולוגיים ההתנהגותיים והקוגניטיביים של עבריין המין. בלא שינוי התפיסה, העמדות, המודעות, האחריות וההתנהגות של עבריין המין, קיים סיכון גבוה יותר כי למרות הפיקוח והמעקב, עברייני המין יחזרו לבצע עבירות מין. יתרה מזאת, הטלת תנאי פיקוח ומעקב בלא שיקום מונע עלולה להגביר את מסוכנותו של עבריין המין, עקב היותו נתון בלחצים שמקורם במגבלות ובתנאים המוטלים עליו במסגרת צו הפיקוח. ככל שהליך השיקום המונע יעלה יפה, תפחת מסוכנותו של העבריין ויהיה ניתן להקל בתנאי הפיקוח המוטלים עליו. הימצאות עבריין המין בתהליך של שיקום מונע תאפשר קבלת אינדיקציות לעניין המסוכנות כך שיהיה ניתן לאורך התהליך לאתר הידרדרות במצבו ולהתריע על עלייה ברמת המסוכנות" (ראו: דברי ההסבר , בעמ' 192).

ברור מן האמור לעיל כי הטיפול הייעודי הוא מרכיב חשוב הן להצלחתו של הפיקוח החיצוני, הן ליכולת להעריך את המסוכנות, והן למניעת עבריינות מין חוזרת. בהקשר זה לא למותר לשוב ולציין כי עבירות מין, שהן מן החמורות שבספר החוקים, לא פעם מבוצעות במחשכים, בחדרי חדרים, ונשמרות בסוד אף במשך שנים ארוכות. תת-הדיווח גובר כאשר ההתעללות המינית מבוצעת כנגד קטינים, בתוך המשפחה, או תוך ניצול יחסי קרבה אחרים – שאז קיים קושי מיוחד לחשוף את המעשים ולהפסיק את מעגל הפגיעה. מבחינה זו, שיקום עברייני מין לצורך מניעה של עבירות מין חוזרות הוא לא רק אינטרס הכלל אלא הכרח ציבורי.

פרט לאינטרס הציבורי, הטיפול הייעודי והשיקום המונע בתקופת המאסר משרתים גם את עניינו של האסיר – בראש בראשונה בכך שהם סוללים עבורו את הדרך לחזרה למוטב לאחר שיסיים לרצות את עונשו. נוסף לכך, השתלבות בטיפול ייעודי משמשת לא פעם אינדיקציה חיובית בבוא העת לבחון את תנאי המאסר של האסיר (כדוגמת השתלבותו בסבב חופשות), את התאמתו לשחרור מוקדם, את תנאי הפיקוח שיושתו עליו עם שחרורו, וכיוצא באלה.

הנה כי כן, שיקום הוא אמצעי מניעתי שמקדם לא רק את האינטרס הציבורי בביטחון אישי, שהוא כאמור ראשון במעלה, אלא בד בבד גם את רווחתם של האסירים – ומכאן חשיבותו (לעומת זאת, לביקורת על הסכנה לפגיעה בזכויות אדם של עברייני המין הגלומה בצווי הפיקוח והמעקב ראו: לרנאו ועוז , בעמ' 217-215).

12.לא בכדי אפוא המתווה שנקבע בחוק ההגנה על הציבור הוא של מתן טיפול ייעודי לכלל האסירים שהורשעו בעבירות מין. ועם זאת, נראה כי החוק מכיר בעובדה שהמשאבים הטיפוליים העומדים לרשותו של שב"ס הם מוגבלים – ועל כן אינו מחייב שילובו של כל אסיר שביצע עבירת מין בטיפול ייעודי. בתוך כך, לפי ההסדר שבחוק, מתן הטיפול כפוף לכך ש" לפי הערכת מסוכנות שנערכה לעבריין המין, יש בשיקום המונע כדי להפחית את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו לביצוע עבירת מין נוספת "; קרי: שטיפול כזה אמנם צפוי להיות אפקטיבי בעניינו של האסיר המסוים. ושנית, נקבע כי " מעריך השיקום בבית הסוהר רשאי לקבוע תנאים מקדמיים לביצוע תכנית לשיקום מונע ואת המועד לתחילתה, בהתאם לצרכיו הטיפוליים של האסיר ". בהקשר זה הבהיר המשיב בתגובתו, כי התאמתו של אסיר מסוים לטיפול הייעודי נבחנת על ידי מומחים מטעם מב"ן ונקבעת לפי שורה של קריטריונים – ובהם רמת המסוכנות שלו, המוטיבציה לטיפול, המצב הנפשי, היכולת להפיק תועלת מהטיפול, וכיוצא באלה. ההחלטה על שילוב אסיר בקבוצת טיפול ייעודי היא החלטה מקצועית משמעותית: שילוב אסיר בלתי מתאים עלולה לא רק להביא לכישלונו של הטיפול – אלא אף לפגום ביכולת השיקום של אסירים אחרים בקבוצה; למנוע שילובו של אסיר אחר שיכול היה להיתרם מן הטיפול; ולעיתים גם להוביל להעלאת מסוכנותו של אותו אסיר שטיפולו נכשל.

החוק מכיר אף בכך שלעיתים הצורך בשמירה על הביטחון והמשמעת בבתי הסוהר לא יאפשרו מתן טיפול לאסיר מסוים – למשל כאשר יש צורך בבידוד של האסיר כצעד משמעתי, או בשל סיווגו הביטחוני; ואולם מניעות בשל הסדרי ביטחון או משמעת, שומה על ראש ענף טיפול ושיקום בשב"ס לשוב ולשקול מחדש כל שישה חודשים (סעיף 20ז(ה) לחוק). ובנוסף, מטבע הדברים נקבע כי השתתפות בטיפול מותנית גם בהסכמתו של האסיר (סעיף 20ז(ד) לחוק).

מן הכלל אל הפרט

13.בענייננו, כפי שכבר צוין, בחוו"ד מב"ן שנערכה למבקש ביום 29.9.2016 נמצא כי במצבו הנוכחי הוא אינו מתאים להשתלב בקבוצת טיפול ייעודי, וזאת לנוכח ההתרשמות כי בשלב זה אינו מסוגל לעמוד בגבולות ובדרישות המסגרת הטיפולית. בנסיבות אלה, המבקש הופנה על ידי מב"ן לפסיכולוג מטעם שב"ס, לצורך התייעצות בנוגע לטיפול בהפרעת קשב וריכוז שממנה הוא סובל, וכן הומלץ על שילובו בקבוצת כישורי חיים. במקביל הופנה המבקש למנהל מב"ן, לצורך בחינת טיפול תרופתי להורדת הדחף המיני שיש בו כדי לסייע להצלחת השיקום ולקידומו, כפי שיבואר בהמשך. בחוות דעת נוספת מאת מב"ן, שניתנה ביום 27.11.2016 לאחר הגשת בקשת רשות הערעור ובתגובה לנטען בה (להלן: חוות הדעת הנוספת ) – הובהר כי שילובו של המבקש באגף ייעודי לטיפול בעברייני מין, כמבוקש על ידו, עלול במצבו הנוכחי להסב נזק הן למבקש והן לטיפול באסירים אחרים. ועוד עולה מחוות הדעת הנוספת, כי בניגוד לנרמז על ידי המבקש בגדרי ההליך דנן – בבדיקות שנערכו לאורך תקופת מעצרו ומאסרו שלל המבקש מחשבות אובדניות; וברור מחוות דעת זו כי עצם החשש שעליו הצביע בעבר פסיכיאטר מטעם המבקש מפני ניסיון אובדני של המבקש לנוכח מצבו הנפשי, אינו מצדיק כשלעצמו שילובו בטיפול ייעודי דווקא.

המבקש אינו משלים עם האמור בחוו"ד מב"ן, והוא עותר להורות לשב"ס לשלבו בטיפול ייעודי מיד – וזאת בבית הסוהר חרמון. בית משפט לעניינים מינהליים קבע כי אין כל הצדקה לסטות מהמלצות מב"ן, בהיותו הגוף בעל הידע ושיקול הדעת המקצועי בכל הנוגע לטיפול באסירים שביצעו עבירות מין – ודחה את העתירה בנקודה זו. ואמנם, ההלכה היא שכאשר עסקינן בהחלטת שב"ס המבוססת על המלצות של גורמים מקצועיים-טיפוליים – בית המשפט לא יתערב בהחלטה, אלא אם כן מדובר ב סטייה בולטת מאמות מידה של שיקול דעת סביר (ראו: רע"ב 4581/04 שרקיה נ' שירות בתי הסוהר (2.9.2004); רע"ב 949/12 חסאן נ' מדינת ישראל , בפסקה 14 (4.4.2012); רע"ב 1017/13 גבריאלוב נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 13 (26.6.2013)); ולא הונח בעתירה ובבקשת רשות הערעור כל יסוד לסבור כי זה המצב במקרה דנן.

מן הראוי לבאר כי בניגוד לרושם העולה מבקשת רשות הערעור, שב"ס לא השיב את פניו של המבקש ריקם בכל הנוגע לשיקומו. אמנם נקבע כי המבקש אינו מתאים לעת הזו להשתלב בטיפול ייעודי וכי עליו להשתלב בטיפולים מקדימים – ואולם בהתאם ניתנו בענייננו המלצות טיפוליות, שמטרתן לסלול עבורו את הדרך לקראת שילובו בעתיד בטיפול כזה. רצונו של המבקש להשתקם ראוי להערכה, ואולם נראה כי עליו להפנים שבמסלול הטיפולי אין "קיצורי דרך". מחוו"ד מב"ן ברור כי טיפול בהפרעה שממנה סובל המבקש והשתלבות בקבוצת כישורי חיים הם הצעד הראשון בדרכו השיקומית – וטוב יעשה אם יתייחס לכך ברצינות ובמחויבות הנדרשות. אם יעמוד באלה בהצלחה, אזי יהא מקום לבחינה מחודשת של מב"ן בנוגע לשילובו של המבקש בטיפול ייעודי. בתגובה לבקשה למתן רשות ערעור הבהיר המשיב, כי בהקשר זה אין כל משמעות לסיווגו של המבקש כאסיר טעון הגנה, וככל שהמבקש יימצא בעתיד מתאים לטיפול ייעודי – סיווג זה לא הוא שימנע ממנו את הטיפול.

14.יודגש כי הגם שהמבקש הביע הסכמה לקבלת טיפול בדקפפטיל להורדת הדחף המיני – הטיפול בתרופה זו טרם החל. נוסף לכך, ובניגוד לנטען בבקשת רשות הערעור, אין בחוק ההגנה על הציבור הוראה האוסרת על התחלת טיפול בדקפפטיל בלא טיפול ייעודי מקביל. הדברים הובהרו בחוות הדעת הנוספת:

"אכן, ההמלצה הראשונה והבסיסית, היא לשלב טיפול בדקפפטיל עם טיפול ייעודי. עם זאת, תזמון תחילת הטיפול הייעודי אינו קבוע בחוק או באמות המידה המקצועיות. במקרים מסוימים, כגון במקרה הנוכחי, ניתן ואף רצוי, להתחיל את הטיפול בדקפפטיל לפני שהמטופל התחיל טיפול ייעודי, על מנת לאפשר קליטה אופטימאלית של תכני הטיפול וזאת במיוחד מעצם היותו עבריין בעל דחף מיני מוגבר וקושי לשלוט על דחף זה ברמה המפריעה באופן ניכר ליכולת הריכוז וההתמדה הנדרשים למסגרת טיפולית ייעודית. אכן, אמות המידה המקצועיות קובעות, כי לא ניתן להמשיך טיפול בדקפפטיל לאורך זמן, אם עבריין המין לא שולב, במקביל, בטיפול ייעודי."

מן האמור ברור כי ההמלצה להתחיל במתן הטיפול בדקפפטיל טרם שילובו של המבקש בטיפול ייעודי נעוצה בשיקולי שיקום מקצועיים – וגם בהמלצה זו אין כל יסוד להתערבות של בית משפט. עם זאת חזקה על שב"ס, כי ככל שהמבקש אמנם יתמיד בנטילת הטיפול התרופתי, דרישתו לשלבו בטיפול ייעודי מקביל תשוב ותיבחן מעת לעת ובהתאם להתפתחויות במצבו. פרט לכך, לא ניתן להתייחס לטענות משתמעות מבקשת רשות הערעור בנוגע לתרופות אחרות שניתנות או נמנעות מן המבקש לדבריו – ובכלל זה ריטלין. מאז מעצרו ולאורך מאסרו נתון המבקש במעקב פסיכיאטרי וטיפול תרופתי שוטף, וגם בהקשר זה נקודת המוצא היא שבית המשפט לא יתערב בשיקולים המקצועיים של הגורמים המטפלים במתן טיפול תרופתי לאסיר; מה גם שמדובר בטרוניות שלא הונח להן כל ביסוס.

15.לא מצאתי מקום להתערב אף בהחלטתו של בית משפט לעניינים מנהליים בנוגע לסיווגו של המבקש כאסיר טעון הגנה. ראשית ייאמר, כי בניגוד לטענת המבקש שלפיה עניינו הובא בפני ועדת טעוני הגנה לראשונה רק כשנה לאחר מעצרו (6.7.2015) ובעקבות הגשתה של העתירה לבית משפט לעניינים מנהליים – הרי שמתגובת המשיב מתברר כי הוועדה התכנסה ודנה בעניינו כבר ביום 31.8.2015, פחות מחודשיים לאחר מעצרו, שאז אישרה לראשונה את מעמדו כטעון הגנה. לאחרונה נבחן סיווגו של המבקש כטעון הגנה פעם נוספת, ולדברי המשיב עמדת מודיעין בית הסוהר היתה כי המסוכנות הנשקפת לו מאסירים אחרים נותרה בעינה. ואמנם, רק לאחרונה המבקש עצמו התלונן בפני בית משפט לעניינים מנהליים על תקיפות מיניות שספג מאסירים – שבגינן אף הוחלט על ידי הוועדה להעבירו מבית הסוהר אשל לבית הסוהר השרון. בנסיבות אלה, וכל עוד הערכתם של הגורמים המקצועיים בוועדה עומדת בעינה, אין די ברצונו של המבקש לעבור לאגף הטיפולי בבית סוהר חרמון כדי להצדיק את שינוי הסיווג; והדברים אף נקבעו באופן מפורש בהוראות הפקודה שכבר צוטטו לעיל: " ככלל, לא יתבצע שינוי בהגדרת אסיר טעון הגנה כל עוד קיים מידע מודיעיני מבוסס כי נשקפת סכנה לחייו, גם אם האסיר יצהיר כי אינו טעון הגנה, וכי הוא מוכן לשאת בסיכון הנובע מביטול הגדרתו כטעון הגנה " (סעיף ה.7. לפקודה).

16.כידוע, ההלכה היא שרשות ערעור על החלטה בעתירת אסיר תינתן ככלל בצמצום, כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו למשל: רע"ב 3881/15 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 18 (21.10.2015); רע"ב 7833/15 ג'רבוני נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 5 (15.3.2016)). כפי שפורט לעיל, הבקשה שבה עסקינן אינה מעלה שאלות עקרוניות, גם לא שאלות בעלות חשיבות ציבורית, אלא עוסקת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש ובשיקומו במהלך המאסר; וכבר בשל כך ניתן היה לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. למעלה מן הצורך התייחסתי לטענות המבקש גם לגופן, והגעתי לכלל דעה שבשלב זה לא נפל כל פגם בהחלטות הגורמים המקצועיים במב"ן בנוגע לשילובו של המבקש בטיפול, וגם לא בהחלטת ועדת טעוני הגנה בנוגע לסיווגו של המבקש כטעון הגנה. משכך, דינה של בקשת רשות הערעור היא להידחות. עם זאת, שומה על שב"ס להיות עם "יד על הדופק" בעניינו של המבקש, ולשוב ולהעמיד למבחן את ההחלטות שהתקבלו בנוגע לאופן הטיפול בו ולסיווגו כטעון הגנה – עם חלוף הזמן ובהתאם לנסיבות.

באחרית הדברים לא ניתן שלא לתת את הדעת לחשש הכבד העולה מן החומר שבתיק, למסוכנות הגבוהה מצידו של המבקש למועדות מינית. הן חוו"ד מב"ן והן חוות הדעת הנוספת מעלות ספק ממשי בדבר יכולתו הנוכחית של המבקש להתמודד עם הסטיה המינית שממנה הוא סובל. אם לא יירתם המבקש כבר בתקופת מאסרו למתווה השיקומי שנמצא מתאים לו על ידי מב"ן, הערכת המסוכנות מצביעה על סכנה ממשית לכך שישוב ויבצע מעשי פדופיליה בילדים עם שחרורו ממאסר. הסכמתו של המבקש לקבלת הטיפול בדקפפטיל היא צעד חיובי ראשון בדרך השיקומית; ומן הראוי כי שב"ס יעשה כל שניתן, בהתאם לשיקול דעתו המקצועי, לטובת הצלחתו של התהליך – לרווחתו של המבקש, ולמען הגנתם של קורבנות פוטנציאליים.

17.התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.