רע"ב 3881/15 פלוני נ. שרות בתי הסוהר

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (כב' השופט א' טל - נשיא), בעת"א 36467-03-15, מיום 20.5.2015, בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש, להוציאו לחופשה מבית הסוהר.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש, כבן 61, מְרַצה עונש מאסר של 8 שנים, בגין ביצוע עבירות מין במשפחה שנעשו כלפי אחייניותיה של אשתו. כתב האישום שהוגש נגד המבקש נחלק לשלושה אישומים:

לפי האישום הראשון , בסמוך לשנת 2002, ביקרה המתלוננת 1, יחד עם משפחתה, בביתו של המבקש באשקלון, ובמהלך הלילה לנה המתלוננת 1 על גבי מזרון בסלון ביתו, יחד עם בנות דודות נוספות. בעת שניסתה להירדם, התקרב אליה המבקש, הפשיל את תחתוניו וליטף אותה בגבה מתחת לחולצתה. בהמשך, שכב המבקש כשבטנו נוגעת בגבה, ואיבר מינו נוגע באיבר מינה, בכוונה להגיע לסיפוק מיני;

לפי האישום השני , בסמוך לחודש אוגוסט, בשנת 2002, שהתה המתלוננת 2, בבית סבתה שבמושב נחלים. במהלך הביקור, ישנה המתלוננת 2 יחד עם בת דודתה בסלון הבית. במהלך הלילה, בעת שהמתלוננת 2 ישנה על גבי בטנה, התקרב אליה המבקש, לבוש בתחתוניו, ושכב עליה כשבטנו נוגעת בגבה, רגליו המפוסקות נוגעות ברגליה, ואיבר מינו נוגע בישבנה. משהתעוררה המתלוננת 2, ליטף המבקש את ראשה וביקש ממנה שתשוב לישון. במועד נוסף, סמוך לאוגוסט 2002, ישנה המתלוננת 2 בסלון שבבית דודיה בפתח תקווה. במהלך הלילה, קרב המבקש אל המקום בו ישנה המתלוננת 2, ושכב מעליה כשהוא מחכך את גופו בגופה;

לפי האישום השלישי , בין השנים 1998-1997 או בסמוך לכך, נהגה המתלוננת 3 לבקר בבית סבתה שבמושב נחלים וללון שם. במספר מקרים, במהלך שהותה של המתלוננת 3 בבית סבתה, ניגש המבקש אל המתלוננת 3 בשעות הלילה, בעת שהיא ישנה, הכניס את ידו מתחת לתחתוניה ונגע באיבר מינה. משחשה המתלוננת 3 במגע ידו של המבקש באיבר מינה, היא החלה לזוז על מנת שיחדל, ומשהבחין המבקש כי המתלוננת 3 ערה, הוא חדל ממעשיו. במספר הזדמנויות, במהלך שהותה של המתלוננת 3 בבית המבקש באשקלון, ניסה המבקש להחדיר את אצבעות ידיו לאיבר מינה של המתלוננת בעת שישנה. המתלוננת נעורה משנתה עקב מגעו של המבקש באיבר מינה והחלה לזוז. משהבחין המבקש כי המתלוננת 3 ערה, הוא חדל ממעשיו. במעשיו המתוארים לעיל, בשלושת האישומים, ביצע המבקש מספר עבירות של מעשים מגונים באחייניותיה של אשתו, לשם סיפוק וגירוי מיני, לפי סעיף 348(ב), בנסיבות סעיף 345(ב)(1), יחד עם סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

1.

בתאריך 20.9.2007, במסגרת תפ"ח 1006/15, הורשע המבקש בעבירות מושא כתב האישום ובתאריך 19.3.2008, ניתן גזר דינו (מפי כב' השופטים: ב' אופיר תום – סג"נ ; מ' סוקולוב ; ו- י' שנלר ). במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי, על הקושי מבחינתן של נפגעות העבירה, עם נוכחות המבקש:

"את הקושי הנפשי העצום הכרוך בשתיקה הכפויה ובנצירת הסוד, העצימה הימצאותו של הנאשם [המבקש] בסביבתן המשפחתית הקרובה של המתלוננות באותם מפגשים משותפים בעיקר בשבתות ובחגים, וזאת בשל הצורך לתמרן בין התנהגות 'רגילה' כלפי חוץ, על מנת שלא לעורר חשדו של איש, לבין ניסיונות שונים המכוונים לחמוק מידיו של הנאשם [המבקש] ולהימנע מקרבתו."

2.

לבסוף, הושת על המבקש, בדעת רוב השופטים, 8 שנות מאסר לריצוי בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי, לבל יעבור, בתוך שלוש שנים מיום שחרורו, עבירה לפי פרק י', סימן ה' לחוק העונשין, לרבות ניסיון, למעט עבירה לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין. כמו כן, חויב המבקש בפיצוי כל אחת מן המתלוננות בסך 10,000 ₪. בתאריך 30.3.2008, החל המבקש לרצות את תקופת מאסרו. עד כה, ריצה המבקש כ-7 שנים ו-3 חודשי מאסר, כאשר סיום ריצוי המאסר יחול ביום 29.3.2016.

3.

לעניין זכותו של המבקש לצאת לחופשות, מסווג המבקש כיום ב קטגוריה א , אשר על פי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00, שעניינה " חופשות אסירים " (להלן: פקודת החופשות ), אסירים בקטגוריה זו הם " אסירים שאין להוציאם לחופשה משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה " (עמ' 9, סעיף יא' לפקודת החופשות). לאור סיווג זה, המבקש איננו משולב בסבב חופשות, כאשר חופשה למבקש יכולה להינתן רק מטעמים מיוחדים, ורק באישור מפקד המחוז (עמ' 7, סעיף ז' לפקודת החופשות). למען שלמות התמונה, יצוין כי, לפי פקודת החופשות, בכדי שאסירים שהורשעו בעבירות מין בתוך המשפחה, יוכלו לצאת לחופשה, דרושות שתי חוות דעת. האחת , חוות דעת ממעריך מסוכנות, לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (ראו, בהקשר זה, עמ' 23, סעיף כז.1. לפקודת החופשות), או חוות דעת של המרכז לבריאות הנפש לגבי הערכת המסוכנות הנשקפת ממנו; השנייה , חוות דעת של הוועדה לגילוי עריות, המתייחסת למידת הסיכון הנשקף לבני משפחתו של אסיר מן הסוג הזה (ראו עמ' 24, סעיף כז.2.(ב) לפקודת החופשות).

4.

בסמוך לסיום ריצוי רבע מתקופת מאסרו של המבקש, אשר חל ביום 29.3.2010, ובהתאם לנהלי המשיב, נבדק המבקש, ביום 5.1.2010, על ידי המרכז הרפואי לבריאות הנפש באר-יעקב (להלן: מב"ן ). בחוו"ד מב"ן, שניתנה בעקבות הבדיקה, נלקחו בחשבון הנתונים הבאים: העובדה כי לא היו למבקש בעיות התנהגות או בעיות תפקוד במהלך שהותו בבית הסוהר; העבירות בוצעו בשנים 2002-1997; המבקש נעצר בשנת 2004, ושוחרר ללא הגבלות, עד לכניסתו לריצוי המאסר שהושת עליו בחודש מרץ 2008. בסיכום חוות הדעת נאמר כהאי לישנא:

"לאחר התייעצות עם מעריכת המסוכנות שבדקה אותו [את המבקש- א.ש.] לצורך הדיון בבית המשפט העליון הוחלט כי למרות הבעייתיות בתמונה הקלינית יש להתחשב בעובדה כי במשך שנים רבות לא ביצע עבירות מין למרות הפנטזיות הסוטות, באישיותו ובתמיכה שמקבל מבני משפחתו . לאור זאת, לאחר התלבטות לא קלה, הוחלט כי מבחינת מב"ן אין התנגדות לשינוי קטגוריה או ליציאה לחופשות כפי שיפורט בחוו"ד הקצרה לרישום . עם זאת, בשל הבעייתיות בתמונה הקלינית, המלצת מב"ן היא ל חופשות קצרות ובמסגרת סגורה " [ההדגשות שלי – א.ש.].

5.

חוו"ד מב"ן קובעת כי רמת מסוכנותו של המבקש לטווח הקצר היא נמוכה, ועל כן אין התנגדות להוצאתו לחופשות, כל עוד יציאתו זו תותנה בתנאים מגבילים: המדובר בחופשות בנות 12 שעות; המבקש ישהה במעצר בית מלא; תינתן ערבות צד ג' וליווי צמוד על ידי ערב; תיאסר הימצאות קטינות במקום החופשה, פרט לבנות משפחה מדרגה ראשונה; ייאסר מפגש או יצירת קשר עם קורבנות העבירה, ללא אישור וועדת גילוי עריות; בדיקת מב"ן תיעשה לפני כל חופשה, ותתבצע בדיקה חוזרת לאחר קביעת מועד לחופשה הראשונה.

6.

ביום 6.1.2015, התכנסה הוועדה המחוזית לטיפול בגילוי עריות של מחוז ירושלים (להלן: וג"ע ) לדיון תקופתי (שמיני במספר) בעניינו של המבקש, שמטרתו, בין השאר, ליתן חוות דעת בנושא חופשותיו של המבקש. חוו"ד וג"ע מיום 6.1.2015, בחלקה הגלוי, פירטה כי המבקש השתתף בקבוצה פסיכו-חינוכית לעברייני מין בהנחיית עובדת סוציאלית; וכי המבקש נטל חלק באופן קבוע בקבוצה ייעודית של מב"ן במשך כשנתיים, בין חודש אוגוסט 2011 לבין אוגוסט 2013, וביצע את המטלות הנדרשות. עוד דווח בחוו"ד וג"ע, על פגישה של המבקש עם נציגה מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ). המבקש עצמו ויתר על הצגת טיעוניו בפני הוועדה. אביא את דברי סיכום הוועדה כלשונם:

"האסיר סיים השתתפותו בקבוצה ייעודית של מב"ן. מסיכום הטיפול עולה כי השתתפותו בטיפול לא סייעה בפיתוח תובנה באשר לסטייה המינית והשלכותיה . ייתכן כי רכש הבנה באשר לחומרת מעשיו ולנזק שגרם לקרבנותיו. נעדר תובנה למצבי סיכון ומידת המוטיבציה שלו להימנע מהתנהגות מינית שהיא פועל של הסטייה המינית, עיסוק בפנטזיות מיניות . התרשמות גורמי מב"ן מאסיר הזקוק לטיפול תרופתי בדקפפטיל אולם גישתו לקבלת הטיפול הינה אמביוולנטית ונראה כי אינו מבין את חשיבות ומשמעות הטיפול, מה שמצביע על חוסר הבנה של מצבי סיכון הקשורים למשיכתו המינית לקטינות. האסיר טוען כי אינו מוכן לקבל זריקה שתשתק אותו למשך שנים. האסיר נפגש עם נציגת רש"א ב9/2013 אשר התרשמה כי אינו נמצא מתאים בשלב זה להשתלב במסגרת שיקומית של רש"א." [הדגשות שלי- א.ש.].

7.

לסיכום, התרשמה וג"ע מהמבקש כי מסוכנותו עומדת ברמה גבוהה, ועל כן, אין היא ממליצה על יציאתו לחופשה.

8.

חרף המלצת מב"ן, ולאור התנגדות וג"ע, נמנע המשיב משילובו של המבקש בסבב חופשות. על כן, בחלוף הזמן, בתאריך 18.3.2015, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 36467-03-15), המבקשת מן המשיב לשלבו בסבב חופשות. בעתירתו, פרט המבקש את השתלשלות העניינים, כפי שזו תוארה לעיל, כאשר לטענתו, טעה המשיב בהעדפתו את חוו"ד וג"ע, על פני חוו"ד מב"ן, ובהחלטתו שלא להוציא את המבקש לחופשות.

9.

ביום 20.5.2015, התקיים דיון בעתירתו של המבקש. במהלך הדיון, הגיש נציג מטעם המשיב, 3 חווֹת דעת: חוו"ד מב"ן מתאריך 4.5.2015, לפיה אין התנגדות ליציאתו לחופשות בנות 12 שעות בתנאים מגבילים; חוו"ד משטרת ישראל, מתאריך 18.5.2015, המתנגדת להוצאת המבקש לחופשות; וחוו"ד וג"ע, מתאריך 18.5.2015, אשר בחלקה הגלוי נכתב כך:

"הוועדה סבורה כי אמנם האסיר מיצה את התהליכים הטיפוליים שהוצעו לו במסגרת שב"ס, אך יחד עם זאת, האסיר לא פיתח תובנות ונעדר תובנה לגורמי הסיכון שלו. כמו כן, בהתייחס לכך שהאסיר טרם החל בנטילת טיפול תרופתי דקפפטיל להפחתת הדחף המיני, ובהתייחס לחלק החסוי, הוועדה מתרשמת גם כיום ממסוכנותו של האסיר ומכאן שאינה משנה המלצותיה ו אינה ממליצה על יציאתו לחופשות " [ההדגשות שלי – א.ש.].

יצוין, כי, המבקש אישר כי הוא איננו מסכים לקבל טיפול תרופתי, וזאת, בין השאר, עקב בעיותיו הרפואיות.

10.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז – לוד, אשר ניתנה בתאריך 20.5.2015, על ידי כב' הנשיא א' טל , נאמר כי בית המשפט אינו זוקף לחובתו של המבקש את יחסו השלילי לקבלת הטיפול התרופתי. על אף זאת, דחה בית המשפט את עתירתו של המבקש, חרף העובדה שהוא הספיק לרצות את מרבית תקופת מאסרו, וזאת, עקב האמור בחווׂת הדעת שניתנו על ידי וג"ע מיום 6.1.2015, ומיום 18.5.2015, שיש בהן כדי למנוע יציאתו של המבקש לחופשות, ולוּ בתנאים מגבילים. שכן, לטעמו של בית המשפט המחוזי, התנאים המגבילים לא יאיינו את הסיכונים הכרוכים ביציאתו של המבקש לחופשה.

הבקשה לרשות ערעור ותגובת המשיב

11.

בתאריך 3.6.2015, הוגשה בקשת רשות ערעור מקוצרת ובתאריך 24.6.2015, הוגשו הנימוקים המשלימים לבקשה המקוצרת, ואלו יתוארו כמקשה אחת. לטענת המבקש, עניינה של בקשת רשות הערעור בעניינו עוסקת במספר סוגיות עקרוניות בעלות חשיבות, כמפורט להלן:

הסוגיה האחת , מציבה שאלה משפטית עקרונית, בדבר קיומה של זכות ערעור חוקתית בעתירות אסירים. לטענתו של המבקש, כאשר מדובר בעתירות אסירים, העוסקות בבעלי דין חלשים ופגיעים, יש להעדיף פרשנות המכירה בקיומה של זכות חוקתית לערעור. לשיטתו של המבקש, סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, אשר מאפשר ערעור בזכות על פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה, גובר על סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, הקובע כי החלטת בית המשפט בעתירת אסיר ניתנת לערעור, ברשות, לבית המשפט העליון. זאת, כיוון שעניינו נידון בפני ערכאה שיפוטית אחת בלבד ועל כן, יש להתיר לו לערער בזכות לבית המשפט העליון. לכל הפחות, כך סבור המבקש, יש להפעיל, בעתירות אסירים, מבחן מרחיב, אשר יאפשר קיומה של ביקורת שיפוטית, גם במקרים בהם אין מדובר בבקשה המעלה סוגיות עקרוניות נרחבות, החורגות מעניינו הפרטי של האסיר. טענה זו מקבלת משנה תוקף, לדעת המבקש, כאשר החלטת בית משפט קמא מתבססת על מידע חסוי, ובלשונו של המבקש: " כל עת בה מתקבלת החלטה המבוססת כל כולה על חומר חסוי אשר לא הוצג לאסיר ו/או לבא כוחו, קיימת חשיבות מוגברת לקיומה של ביקורת שיפוטית על ההחלטה אשר התקבלה וזאת נוכח הפגיעה האנושה בזכותו של האסיר להליך הוגן ". לדידו של המבקש, יכולתו להתגונן מפני המידע החסוי ולהתייחס אליו, הינה מוגבלת, עד לא קיימת כלל, ועל כן יש צורך לאפשר פנייה לערכאת ערעור, אשר תבחן את ההחלטה ואת החומר עליה התבססה, בכדי להעניק לאסיר הליך הוגן.

הסוגיה השנייה , נוגעת למשקל הראוי שיש ליתן לשיקולי השיקום, ככל שמתקרב המאסר לקיצו, בהשוואה לשיקולים האחרים הרלבנטיים לנושא היציאה לחופשות. נטען על ידי המבקש, כי בעת שמתקבלת החלטה בנושא חופשות, יש לאזן בין זכויותיו של האסיר לבין עניינו של נפגע העבירה, כך שככל שתקופת המאסר שנותרה קצרה יותר, הכף תיטה לאשר את יציאתו של האסיר לחופשה, חרף עמדתו השלילית של נפגע העבירה.

הסוגיה השלישית , עניינה במשקל שיש לתת לחוו"ד וג"ע, כמו גם לעמדת קורבן העבירה, בשאלת יציאתו של אסיר, שהוא עבריין מין, לחופשה. לגישת המבקש, חוו"ד וג"ע ועמדת הקורבן אינן יכולות להיות בעלות משקל מכריע בעת קבלת ההחלטה, משקיימים נתונים אחרים המצביעים על היעדר מסוכנות. כך הוא הדבר, כאשר אל מול חוו"ד וג"ע הוצגה חוו"ד מב"ן, הממליצה על יציאתו של המבקש לחופשות קצרות, ובלשונו של המבקש: " קביעה זו של בית משפט קמא [בית משפט מחוזי מרכז-לוד- א.ש.] לפיה החלק החסוי של ועדת גילוי עריות גובר על כל שיקול אחר – הינה קביעה שאינה יכולה לעמוד, שכן היא אינה סבירה ואינה מידתית באופן מובהק ". נטען בבקשה, כי מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לא ניתן להבין מה הנימוק אשר מופיע בחלק החסוי של וג"ע, אשר בגינו החליט בית המשפט לדחות את העתירה.

12.

בנוסף, טוען המבקש, כי הגיעה העת לחדול מהתייחסות לחופשות אסירים כאל פריבילגיה הניתנת להם. לשיטתו, מוסד החופשות קיים מזה עשרות שנים, והפך להיות חלק מן הפרקטיקה הנוהגת וחלק מהדין. לפיכך, ציפייתו של כל אסיר ואסיר, כי הוא יזכה לחופשות בהתאם לנהלים הינה ציפייה לגיטימית, ואינה בגדר פריבילגיה גרידא. במקרה דנן, כך נטען על ידי המבקש, נוצרה ציפייה סבירה כי תאושרנה חופשותיו על ידי המשיב. זאת, לאור מכלול הנסיבות העומדות לזכותו של המבקש, אשר נמנו לעיל. התוצאה שתתקבל, ככל שהחלטת בית המשפט המחוזי תעמוד על כנה, היא, שאסיר אשר הורשע בעבירות מין, לעולם לא יוכל לצאת לחופשה.

13.

לאור האמור, סבור המבקש כי יש להעניק לו רשות ערעור, לקבל את ערעורו, להורות על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, וכפועל יוצא מכך להתיר את יציאתו לחופשה בתנאים מגבילים, תוך אימוץ מסקנות חוו"ד מב"ן.

14.

תגובת המשיב, לבקשה לרשות ערעור, הוגשה בתאריך 13.10.2015, ועמדתו היא כי דין הבקשה להידחות, על הסף ולגופה.

דחייה על הסף – לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה על הסף משאינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור בעתירות אסירים. נטען, כי מדובר בבקשה העוסקת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ושאינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה. אשר לטענתו של המבקש, בדבר קיומה של זכות ערעור במקרים כגון דא, גורס המשיב כי טענה מעין זו כבר הועלתה בעבר בפני בית משפט זה ונדחתה. בהתייחס לטענתו של המבקש, בנוגע לאימוצה של חוו"ד וג"ע, חזר המשיב על ההלכה לפיה הזכות ליציאה לחופשה אינה בגדר זכות קנויה של האסיר, ושאלת יציאתו לחופשה מסורה לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים, בהתאם לדין ולנהלים. שיקול מרכזי שעל הגורמים המוסמכים לשקול, הינו המסוכנות הנשקפת מהאסיר מחוץ לכותלי בית הסוהר. במקרה דנן, הוצגו חוות דעת מטעם שני גופים הנוגעים בדבר, אך, הגם שמדובר בחווֹ"ד נוגדות, כך נטען על ידי המשיב בתגובתו, כבר נפסק בעבר כי אין כל פסול בכך שהועדפה עמדת וג"ע על פני עמדת מב"ן. גם אשר להתחשבות בעמדתו של קורבן העבירה, כשיקול רלבנטי בבחינת בקשתו ליציאה לחופשה של אסיר השפוט בגין ביצוע עבירות מין בתוך המשפחה, סבור המשיב, כי פסיקתו של בית משפט זה כבר התייחסה לעניין ולא מצאה בכך כל פגם. באשר לטענה הנוגעת ליתרת המאסר הקצרה, טוען המשיב, כי לאורכה של תקופת המאסר שנותרה, אין כל השפעה על יישום ההלכה המושרשת, לפיה לאסיר אין זכות קנויה ליציאה לחופשה, והתערבות בשיקול דעתו של המשיב תיעשה במקרים חריגים בלבד. לדעת המשיב, ככל שקיים סיכון מהאסיר המבקש לצאת לחופשה, יתרת המאסר אינה מעלה ואינה מורידה.

דחיית הבקשה לגופה – נטען על ידי המשיב, כי יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין, משאינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת המשיב, ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המלצתה של וג"ע התקבלה לאחר שעניינו של המבקש הוצג בפניה, והדברים נשקלו במסגרת ישיבה שהתקיימה בעניינו. הוועדה נימקה את עמדתה, בין היתר בכך שהמבקש, למרות הטיפול שעבר, לא פיתח " תובנה באשר לסטייה המינית ולהשלכותיה ", וכי הוא " נעדר תובנה למצבי סיכון ". וג"ע לא התעלמה מכך שמב"ן אינו מתנגד להוצאתו של המבקש לחופשה, אך החליטה להמליץ אחרת. לדעת המשיב, לא נפל פגם באימוץ חוו"ד וג"ע והעדפתה על פני עמדת מב"ן. במקרים חריגים בלבד, כך לפי המשיב, על בית המשפט להתערב בהחלטה מנהלית שהתקבלה, והמקרה דנן, איננו נמנה על אותם מקרים חריגים. לסיכום, סבור המשיב, כי החלטתו שלא לשלב את המבקש בסבב חופשות הינה החלטה מנהלית סבירה ותקינה, ועל כן יש להותיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי ולדחות את הבקשה לרשות ערעור.

דיון והכרעה

15.

דין הבקשה להידחות.

16.

הלכה מושרשת היא, כי לא על נקלה תינתן רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים, וככלל תינתן הרשות רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו: רע"ב 5127/15 בן עזרא נ' מדינת ישראל (20.8.2015); רע"ב 3358/15 הרוש נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (10.8.2015); רע"ב 3103/15 נדאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (8.6.2015)). למרות האצטלה המשפטית והעקרונית, אותה מנסה המבקש לעטות על בקשתו, הגעתי לידי מסקנה כי בקשה זו אינה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות, אלא, כפי שטען המשיב, היא עוסקת בנסיבותיו האישיות הפרטניות של המבקש. לפיכך, השאלה היחידה שיש לבחון היא, האם במקרה הקונקרטי נפל פגם בהחלטת המשיב שלא לשלבו בסבב חופשות?

17.

כפי שנפסק לא פעם, זכותו של אסיר לחופשה איננה בגדר זכות מוקנית, ונקבע כי מדובר בפריבילגיה הניתנת לאסיר, על פי שיקול דעתה של הרשות המוסמכת (וראו, בהקשר זה, רע"ב 4811/14 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (21.9.2014); רע"ב 8766/13 אמיר נ' שירות בתי הסוהר (12.2.2014); רע"ב 3818/13 חפוטה נ' משטרת ישראל (28.10.2013)). אמנם, על אף שאין מדובר בזכות מוקנית, קיבלה הזכות לחופשה מעמד מסוים בפסיקה, ונקבע כי לא בנקל תוגבל או תישלל מהאסיר זכות זו (עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר , נז (6) 678 (2003); רע"ב 6956/09 יונס נ' שירות בתי הסוהר (7.10.2010)) . עם זאת, ככל שמדובר בזכות מהותית ויסודית מבין זכויותיו של האסיר, עדיין נתון הדבר לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים, והחופשה אינה ניתנת באופן אוטומטי לכל אסיר החפץ בכך.

18.

ומכאן אפנה לדון בקצרה בטענותיו של המבקש, וזאת למעלה מן הצורך. אשר לטענה בדבר קיומה של זכות ערעור לבית משפט זה במסגרת עתירות אסירים, הרי שהנושא נדון, לא אחת, בבית משפט זה. נקבע, בהקשר זה, כי גם אם יש הצדקה להחיל מבחן מרחיב יותר, כיוון שמדובר, במובן מסוים, ב" גלגול שני " ולא ב" גלגול שלישי ", ההליך המקובל הינו, עדיין, בקשה לרשות ערעור ולא ערעור בזכות (ראו, בעניין זה, רע"ב 5619/14 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר (30.7.2015); רע"ב 3853/15 חסן נ' שירות בתי הסוהר (27.7.2015); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)).

19.

אשר לטענת המבקש כי יש ליתן משקל נכבד ליתרת תקופת המאסר, לצורך קבלת ההחלטה בעניין זה, אין ספק כי שיקול זה הוא אחד השיקולים הנשקלים על ידי המשיב, בבואו לקבל החלטה הנוגעת לחופשת אסיר. בפקודת החופשות, עמ' 10, ס' 2, נאמר כי אחד מן השיקולים לשם סיווג אסיר לצורך שיבוצו בסבב החופשות הינו: " יתרת תקופת המאסר שעל האסיר לרצות " (ס' 2.(ג).3.). עוד יש לציין, כי כבר נקבע בבית משפט זה, כי יתרת מאסרו של אסיר הינו אחד מבין השיקולים שיש לשקול, בעת קבלת החלטה בדבר יציאה לחופשה של אסיר (וראו: רע"ב 10298/09 נובאני נ' שירות בתי הסוהר (24.3.2010); רע"ב 5372/09

אל נאצצרה נ' מדינת ישראל

(5.8.2009)). לגישת המבקש, יש ליתן לשיקול הנוגע ליתרת תקופת המאסר, כמו גם לשיקולי שיקומו של האסיר, קדימות על פני שאר השיקולים הצריכים לעניין, ובפרט, קדימות על פני עמדת נפגעי העבירה. הרחבה זו איננה מגובה בהלכה הפסוקה, ולטעמי, היא אינה רצויה. יתרת המאסר, כמו גם שיקולי השיקום, הינם חלק ממערך השיקולים הנשקלים, בעת קבלת החלטה אודות יציאתו של אסיר לחופשה. ואולם, אינני סבור כי יש להעניק להם קדימות על פני השיקולים האחרים העומדים על הפרק.

20.

אשר להעדפת חוו"ד וג"ע על פני חוו"ד מב"ן, סבורני, כי אין כל פסול בהעדפה זו, ומבחינה זו הנני שותף לעמדת בית המשפט המחוזי. נזכיר, בהקשר זה, כי נקבע בעבר, על ידי בית משפט זה, כי אין פסול בהעדפת חוו"ד וג"ע על פני חוו"ד מב"ן, בעת קבלת החלטה לגבי חופשתו של אסיר (וראו, רע"ב 7601/13 פלוני נ' מדינת ישראל (3.3.2014); רע"ב 3576/13 פלוני נ' מדינת ישראל (8.9.2013); רע"ב 8928/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.3.2013)). אין צריך לומר, כי כל מקרה ומקרה צריך להיבחן בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, מבלי ליתן עדיפות אוטומטית לחוות דעת זו או אחרת.

21.

במקרה שלפנינו, ביקשתי לעיין בחומר החסוי, שהוא חלק מחוו"ד וג"ע, מתאריכים 6.1.2015 ו-18.5.2015, ולאחר זאת הגעתי למסקנה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את העתירה על בסיס חומר זה. מן החומר החסוי שהוצג בפניי, אפשר להתרשם כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש, תוך הצבת תנאים מגבילים, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטה שלא להוציאו לחופשה.

22.

אשר על כן, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.