רע"ב 3103/15 כיאל נדאל נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים ( כב' השופטים: י' אלון – נשיא; י' פרסקי ; י' עדן ), בעת"א 56876-03-15, מיום 20.4.2015, במסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב

כנגד החלטת ועדת השחרורים, מיום 23.3.2015.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש, לפי סעיף 212(2) לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע – 2009 (להלן: הצו ); ייצור חפץ מבעיר ללא היתר, לפי סעיף 230(א)+(ב) לצו; זריקת חפץ נפיץ, לפי תקנה 58(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה לשעת חירום ); שתי עבירות של נשיאת, החזקת וייצור נשק ללא היתר, לפי סעיף 230(א)+(ב) לצו; שתי עבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, לפי סעיפים 84 ו-85(1)(א) ל תקנות ההגנה לשעת חירום; שידול לנשיאת, החזקת, וייצור נשק, לפי סעיפים 230(א)+(ב) ו-201(א)(4) לצו; ייצור חפץ מבעיר ללא היתר, לפי סעיפים 230(א)+(ב) ו-201(א)(1) לצו; ניסיון להנחת פצצה, לפי סעיף 58(ב) ל תקנות ההגנה לשעת חירום וסעיפים 204, 205, ו-201(א)(1) לצו; מגע עם אויב, לפי סעיפים 237 ו-33 לצו; אי מניעת עבירה, לפי סעיפים 261 ו-333 לצו; קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, לפי סעיפים 209(א) ו-254(א) לצו; קשירת קשר לסחר בציוד מלחמתי, לפי סעיפים 233(ב) ו-254(א) לצו; סחר בציוד מלחמתי, לפי סעיף 223(ב) לצו. מכתב האישום המתוקן עולה, כי כשנה עובר למעצרו של המבקש בשנת 2012, הצטרף המבקש לארגון הטרור "החזית העממית", והקים חוליה צבאית ביחד עם אחרים, אשר במסגרתה יוצרו מטעני חבלה, ונשלחו מחבלים מתאבדים למחסומים במטרה לפגוע בכוחות הביטחון, וכן לבצע פיגועים ביישובים ישראלים. לפיכך נטען בכתב האישום, כי המבקש פעל לגיוס מחבלים מתאבדים; לציודם במטעני חבלה; ולשילוחם אל יעדם, אלא שאלה נתפסו על-ידי כוחות הביטחון, טרם שהשלימו את משימתם.

3.

ביום 26.3.2014, הרשיע בית המשפט הצבאי בשומרון את המבקש, בהתאם להודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום,

וביום 8.5.2014 נגזר דינו של המבקש. במסגרת גזר הדין, הדגיש בית המשפט הצבאי בשומרון, כי " כתב האישום מלמד על פעילות חמורה של הנאשם [ המבקש ] במסגרת חולייה צבאית תוך נקיטה באמצעים אקטיביים לצורך הוצאה לפועל של פיגועי התאבדות ". בהתאם לכך, השית בית המשפט הצבאי בשומרון על המבקש את העונשים הבאים: 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי, למשך 5 שנים, לבל יעבור המבקש כל עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירה לפי סימן ה' לפרק ז' בצו, או עבירה שעניינה החזקה, ייצור, או שימוש באמל"ח, או זריקה של חפץ מכל סוג שהוא, או עבירה לפי סעיפים 84, 85, ו-58

ל תקנות ההגנה לשעת חירום . בנוסף, הוטל על המבקש קנס כספי בסך של

3,000 ₪.

ההליכים בפני ועדת השחרורים

4.

לאחר שסיים לרצות שני-שליש מעונש המאסר שהוטל עליו, הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם לוועדת השחרורים (להלן: הועדה ). לקראת הבאת עניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים, הוגשה לעיון הועדה חוות דעת אשר במסגרתה הביעו גורמי הביטחון את התנגדותם הנחרצת לשחרורו המוקדם של המבקש. ביום 23.3.2015, התקבלה על-ידי הועדה בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. הועדה ציינה בהחלטתה, כי " אין אינדיקציה לנזקים שנגרמו כתוצאה מפעילותו של האסיר [...] ואין כל אינדיקציה כי יש לו קשר ל 'חזית העממית'. התנהגותו של האסיר בכלא תקינה, למעט אירוע אחד קולקטיבי משנת 2013. [...] כבר בחקירתו בשב"כ טען כי טעה טעות מרה שהתעסק בפעילות צבאית, ציין כי עשה זאת משעמום וטיפשות וכי לא יעשה דבר שיביאו לכך בשנית ". לאור הדברים האלו, קבעה הועדה כי יש לשחרר את המבקש שחרור מוקדם בכפוף לתשלום מלוא הקנס שהוטל עליו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.

המשיב

עתר כנגד החלטת ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים,

וביום 20.4.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה, בציינו כי:

"עיון בכתב האישום המתוקן שבו הודה והורשע המשיב[ המבקש ] מלמד על עבריינות ביטחונית קשה ורחבת מימדים [...] הדברים נמשכו לאורך תקופה של 4 שנים כמפורט בכתב האישום שבו הודה והורשע. לא מצאנו בפרוטוקול הדיונים בפני ועדת השחרורים תחילתו של רמז שהיה יכול אולי להעיד על שינוי כלשהו באותה השקפת עולם הרסנית שהובילה את המשיב [ המבקש ] דנן למאסר. בהינתן כל אלה מתקשים אנו להלום את החלטת הוועדה ומוצאים אנו את מסקנתה כחסרת איזון בעליל".

בקשת רשות הערעור

1.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות הערעור נטען, כי עניינו מעלה שלוש סוגיות עקרוניות בעלות השפעה רחבה על כלל האסירים השוהים בבתי הסוהר, ובייחוד על אלו המוגדרים כ" אסירים בטחוניים ". ראשית נטען, כי הבקשה מעלה סוגיה עקרונית הנוגעת למידת התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטותיה של ועדת השחרורים. המבקש טען, בהקשר זה, כי במקרה דנן בית המשפט המחוזי חרג מהיקף הביקורת הנתון לו, והתערב בקביעות מקצועיות השמורות באופן בלעדי לוועדת השחרורים. שנית נטען על-ידי המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי עת שקבע כי אין כל אינדיקציה לכך שהמבקש זנח את הקו האידיאולוגי בו החזיק בעבר, ושגה כאשר לא נתן את המשקל הראוי לכך שהמבקש הביע חרטה על מעשיו כבר בשלבי החקירה; הפסיק את חברותו בארגון " החזית העממית "; ושילם את הקנס שהוטל עליו. לבסוף, טוען המבקש, כי עניינו מצדיק קבלת רשות ערעור מאחר שבפועל אין מדובר בערעור ב" גלגול שלישי " אלא בערעור ראשון על ההחלטה שלא לשחררו. לנוכח האמור לעיל, עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, לקבל את ערעורו, ולהורות על שחרורו המוקדם מהכלא.

תגובת המשיב

2.

המשיב מתנגד למתן רשות ערעור למבקש, וסבור כי דינה של הבקשה להידחות על הסף. ראשית נטען, כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, והיא נסובה כל כולה סביב עניינו הפרטני של המבקש, ולפיכך היא אינה עומדת באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור, וביתר שאת אמורים הדברים כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור שעניינה בהחלטה של ועדת השחרורים.

לגופם של דברים, נטען על-ידי המשיב, כי לא עלה בידי המבקש להראות כי שחרורו המוקדם אינו מסכן את שלום הציבור. נטען, בהקשר זה, כי העבירות בהן הורשע המבקש, בצירוף המניעים האידיאולוגים שעמדו ביסוד מעשיו, מקימים " חזקת מסוכנות משמעותית ", אותה המבקש לא הצליח לסתור. לשיטת המשיב, אין בדברים שאמר המבקש במסגרת תחקיר שנערך לו כדי ללמד על הבעת חרטה מצדו, שכן תחקיר זה נערך טרם שהוגש נגדו כתב אישום, ויש להניח כי המבקש ניסה להפחית מחומרת מעשיו ואחריותו.

דיון והכרעה

3.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיב, ובנספחים שצורפו למסמכים אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

4.

מושכלות ראשונים הם, כי לא על נקלה תינתן רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים, שכן רשות הערעור שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו, בהקשר זה,

רע"ב 4811/14 עבדה נ' שירות בתי הסוהר (21.9.2014); רע"ב 2041/14 הררי נ' שירות בתי הסוהר (18.3.2014); רע"ב 4234/13 רוזנשטיין נ' שירות

בתי הסוהר (16.6.2013)).

במקרה דנן, המבקש אינו מציג כל שאלה עקרונית החורגת מנסיבות עניינו הקונקרטי, ובקשתו אינה מעלה סוגיה משפטית ציבורית רחבת היקף, ולפיכך דינה של הבקשה להידחות, מטעמים אלו בלבד. כוחה של הלכה זו

יפה גם למקרים בהם בית המשפט המחוזי החליט לבטל את החלטת ועדת השחרורים (רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.8.2012) (להלן: עניין פלוני ); רע"ב 2551/12 חאלד נ' מדינת ישראל (3.6.2012); רע"ב 1083/12 שטרית נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.4.2012)). עוד ראוי לציין, כי אף אם נלך לשיטתה של " הגישה המרחיבה ", הדוגלת בהחלת אמת מידה מקלה יותר על בקשות רשות ערעור מטעמם של אסירים, יש לראות בבקשות שעניינן שחרור מוקדם על-תנאי כבקשות לדיון ב" גלגול שלישי ", להן ניתן להיענות אך במקרים חריגים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקה 4 לחוות דעתו של השופט (כתוארו דאז) א' גרוניס (11.3.2009); רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (24.3.2009) (להלן: עניין עמאראת )).

בבקשה שלפניי, טוען המבקש כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטתה של ועדת השחרורים מהווה "חריגה קיצונית מהסמכות שניתנה לו על פי דין - בחינת סבירות ההחלטה בלבד ", דבר החורג מעניינו הפרטי של המבקש, ומצדיק מתן רשות ערעור " בגלגול שלישי ". אין בידי לקבל גישה זו, שמשמעה כי

כל התערבות מצדו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בקביעותיה של ועדת השחרורים, תצדיק, מניה וביה, היעתרות לבקשת רשות ערעור. אין לי אלא לחזור, בהקשר הנדון, על דברים שאמרתי ברע"ב 6505/13 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (7.11.2013):

"סבורני כי יש לדחות את טענתו של המבקש, לפיה עניינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, בשל עצם התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטתה של הועדה. אין צורך לומר, כי לא תינתן רשות ערעור, כל אימת שפסיקתו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים, תהא מנוגדת לתוצאה אליה הגיעה הועדה. קבלת גישתו של המבקש, לעניין זה, עשויה לרוקן מכל תוכן את ההלכה הפסוקה בנושא מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי ", והיא מנוגדת להיגיון ולשכל הישר."

בנוסף, משיג המבקש על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין כל אינדיקציה לכך שהוא זנח את הקו האידיאולוגי בו החזיק בעבר. יש לדחות גם טענה זו, שכן היא נוגעת לאיזון הקונקרטי שנערך על-ידי בית המשפט המחוזי בין השיקולים הפרטניים השונים הרלוונטיים לשאלת שחרורו המוקדם של המבקש, תוך בחינה עובדתית של שאלת המסוכנות הנשקפת הימנו. טענות מסוג זה, אינן מצדיקות, ככלל, עריכתו של דיון ב" גלגול שלישי ". מטעמים אלו בלבד, יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

5.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי דינה של

הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. הכלל הוא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש אשר נגזרה עליו, מבלי שתעמוד לו זכות קנויה לקיצור עונשו (עניין פלוני , בפסקה 13; רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר (24.5.2008) (להלן: עניין עסילה )). יחד עם זאת, סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ), מקנה לועדת השחרורים סמכות להורות על שחרורו המוקדם של אסיר ממאסרו, במידה שמתקיימים התנאים המצדיקים זאת. וזו לשונו של סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי:

"אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור ." (ההדגשות שלי- א.ש.)

סעיף זה מורנו, כי ועדת השחרורים לא תורה על שחרור מוקדם של אסיר, אלא אם שוכנעה כי האסיר מבקש השחרור " ראוי לשחרור ", וכן כי " שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור ". המדובר בשני תנאים מצטברים, כאשר נטל ההוכחה להצביע על התקיימותם של תנאים אלה מוטל על האסיר, מבקש השחרור המוקדם. בהמשך לכך, מגדיר סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי את השיקולים אותם על ועדת השחרורים לשקול, שעה שהיא בוחנת את השאלה האם האסיר ראוי לשחרור מוקדם:

"בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא..."

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי מפרט את הנתונים בהם על ועדת השחרורים להתחשב בבואה לקבל את ההחלטה לעניין הבקשה לשחרור על תנאי, ובינהם: טבעה של העבירה בה הורשע האסיר; הרשעותיו הקודמות של האסיר; התנהגותו של האסיר במהלך תקופת מאסרו; חוות הדעת שנתנו שירות בתי הסוהר, המשטרה ורשויות הביטחון בעניינו של האסיר; ונתוניו האישיים של האסיר. בנוסף, קובע סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי, כי במקרים חריגים וחמורים, ניתן יהיה להתחשב במידת הפגיעה באמונו של הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק, כתוצאה מקיומו של יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה שביצע האסיר לבין תקופת העונש בה נשא בפועל.

6.

לא למותר הוא להדגיש, כי ועדת השחרורים הינה גוף מקצועי סטטוטורי, המורכב משופט ואנשי מקצוע בעלי מומחיות בתחום זה, ולפיכך שיקול הדעת הנתון לוועדה בבואה לבחון את השיקולים הנזכרים לעיל, הינו רחב (רע"ב 4518/08 בן ישי נ' וועדת השחרורים (4.6.2008)). נדרשתי לעניין זה, ברע"ב 6566/13 דביר נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.2.2014), בצייני כי: " ככלל, בית המשפט, המעביר ביקורת שיפוטית על החלטות הועדה, ייטה שלא להחליף את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו, והתערבותו תצטמצם אך למקרים בהם ניכרים בהחלטותיה של הועדה פגמים משפטיים, בהתאם לעילות המוכרות מהמשפט המינהלי, דוגמת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות ".

7.

ובחזרה לענייננו. בחינת התנאים לשחרור מוקדם כעולה מסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי, לצד השיקולים בהם על ועדת השחרורים להתחשב, שעה שהיא בוחנת את השאלה האם אסיר ראוי לשחרור מוקדם , מובילים למסקנה, כי צדק בית המשפט המחוזי בקבלו את עתירת המשיב, וכי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, אף לגופם של דברים. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי בית המשפט בחן את סבירות החלטתה של ועדת השחרורים, כפי הסמכות הנתונה לו, בקובעו כי " בהינתן כל אלה מתקשים אנו להלום את החלטת הוועדה ומוצאים אנו את מסקנתה כחסרת איזון בעליל, וכמסכנת את שלום הציבור בעצם החלטתה בדבר שחרור מוקדם ", ולא מצאתי כי נפל כל פגם במסקנה זו של בית המשפט המחוזי.

8.

עוד ראוי להוסיף, כי נקבע, לא אחת, כי כאשר מדובר בעבירות שבוצעו על רקע לאומני-אידיאולוגי, די, לעיתים, באופיין של עבירות מסוג זה, כדי ללמד על המסוכנות הנשקפת מן האסיר, ולמנוע את שחרורו המוקדם. יפים, לעניין זה, דברי השופט ת' אור, בבג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313, 324-323 (2000):

"אכן, אופייה של העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך-כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם. אולם ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויים להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר ועל החשש מפגיעה בביטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם (ראו בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בתי-הסוהר [5], בעמ' 2063). עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידאולוגי עשויות, בנסיבות מסוימות, להיכנס לגדר זה. בעניין זה, קולעים דבריו של חברי השופט מ' חשין, בבש"פ 2356/95 שטרן נ' מדינת ישראל

[6]. באותו מקרה נדונה שאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אך הדברים נכונים, בנסיבות מתאימות, גם במקרים שבהם מתעוררת שאלת שחרור מוקדם ממאסר:

'שור שנגח איש או אשה ומתו, דינו של השור לסקילה. אין נותנים לו לשור הזדמנות להוכיח כי יחזור למוטב וכי לא עוד ינגח איש או אשה או פרה. יש עבירות שטיבן ומהותן הן כאלו, שחברה לא תיטול על עצמה סיכון שאפשר העובר אותן לא יוסיף רע על הרעה שעשה. כעקרון, אלו הן העבירות ה'חמורות' המנויות בחוק. כך בעבירות 'חמורות' על דרך הסתם, וכך – יש אומרים: בעיקר כך – לעניינן של עבירות שרקען הוא רקע של אידאולוגיה'.

ביצוען של עבירות על רקע אידאולוגי מלמד במקרים רבים על קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול, כל עוד לא נזנח, להניב בנסיבות מתאימות בעתיד מעשים דומים לאלה שבוצעו על-ידי האסיר בעבר (ראו רע"ב 515/00 עמיר נ' שירות בתי-הסוהר [7])."

כעולה מפסק הדין שניתן בבית המשפט הצבאי בעניינו של המבקש, הוא היה " הרוח החיה " בהתארגנות טרור, אשר שלחה מחבלים מתאבדים למחסומים במטרה לפגוע בכוחות הביטחון, ולבצע פיגועי טרור ביישובים ישראלים. המבקש פעל לגיוס מחבלים מתאבדים, ונקט באמצעים אקטיביים לצורך הוצאה לפועל של פיגועי התאבדות, על מנת לפגוע בחפים מפשע, וזאת אך ורק בשל היותם יהודים. המדובר במעשים חמורים מאין כמותם, אשר אך בנס נגמרו ללא אבידות בנפש, וזאת בעיקר בשל העובדה כי המעשים המתוכננים סוכלו על-ידי כוחות הביטחון. המבקש היה מוכן, על רקע עמדותיו האידיאולוגיות, לגרום להרס ולקטל בלתי נתפסים. בנסיבות אלו, נראה כי מסוכנותו של המבקש, כפי שהיא עולה מהעבירות בהן הורשע, הינה בגדר שיקול מרכזי, אשר יש בו כדי למנוע, כשלעצמו, את שחרורו המוקדם של המבקש, ובדין החליט בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת הועדה לשחרר את המבקש על-תנאי.

9.

אשר על-כן, ומשלא מצאתי כל הצדקה להורות על עריכתו של דיון ב" גלגול שלישי " בעניינו של המבקש, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.