רע"ב 2112/09 סאברי עמאראת נ. מדינת ישראל-שרות בתי הסוהר

רקע והליכים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (הנשיא פלפל, סגן הנשיא הנדל, והשופטת יפה- כ"ץ) מיום 25.2.09 בעע"א 5052/09, בו נתקבלה עתירת המדינה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים (השופט פרסקי, והחברים כרמי, גורדון ורב כלאי אברהם) מיום 12.1.09, לשחרר את המבקש שחרור על תנאי.

ב.

המבקש, הורשע, על פי הודאתו, באינוס קטינה. בעקבות הסדר טיעון הוטלו על המבקש ארבע וחצי שנות מאסר בפועל, אולם בית המשפט ציין בקבלו את ההסדר, כי "העונש לו עתרו הצדדים עושה חסד עם הנאשם באופן מפליג". מועד שחרורו של המבקש הוא 31.1.10, מועד שחרורו המינהלי 21.11.09; מועד ריצוי שני שליש ממאסרו היה 31.7.08, מועד השחרור המינהלי לעניין זה היה 22.5.08.

ג.

המבקש ביקש להשתחרר שחרור מוקדם לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001. ביום 15.5.08 התכנסה ועדת השחרורים (להלן הועדה או ועדת השחרורים) בעניינו, והחליטה, לבקשת בא כוחו, לדחות את הדיון. לקראת הדיון הוגש דו"ח עובד סוציאלי, לפיו תפקודו של המבקש במאסר תקין, והומלץ כי תתקבל חוות דעת מב"ן, נוכח אופי העבירה בה הורשע. בחוות דעת מב"ן צוין כדלקמן: "להערכתי מדובר באדם בעל רמת מסוכנות בינונית לרצידיבזם מיני. כיום ללא תכנית שיקומית מפוקחת לאחר שחרורו". כן הוגשה לועדה חוות דעת מטעם המבקש על ידי הפסיכולוג

ד"ר נמרוד שני. בחוות דעתו, הציע ד"ר שני תכנית שיקום, טיפול פסיכולוגי, תעסוקה ומגורים. עוד הוגש לועדה דו"ח תפקוד מאת שב"ס, בו צוין כי אין מומלץ בשלב זה לבנות תכנית שיקום על ידי מב"ן, בהעדר תובנה של המבקש לבעיותיו.

ד.

ביום 15.6.08 המשיכה ועדת השחרורים את הדיון בעניינו של המבקש, והחליטה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם. הדבר נומק, בין היתר, במסוכנותו של המבקש ובגורמים לה באישיותו.

ה.

בעקבות החלטת ועדת השחרורים, עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע. בדיון ביקשה באת כוח המבקש לא לטעון לגוף העתירה, וטענה כי חוות הדעת של ד"ר שני לא הובאה בפני מב"ן. נתבקש כי בית המשפט יורה לשב"ס להעביר את חוות הדעת למב"ן, ויקוים דיון בועדה לאחר שמב"ן יגיב לתכנית השיקום. מנגד, טענה המשיבה כי חוות דעתו של ד"ר שני נשקלה.

ו.

בית המשפט (סגנית הנשיא אבידע, סגן הנשיא הנדל והשופטת יפה-כ"ץ) קבע בפסק דינו מיום 3.9.08, כי חוות הדעת של ד"ר שני תועבר לועדת השחרורים, ותוצג בפני הגורמים הרלבנטיים בשב"ס. ואכן, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט, ולקראת דיון נוסף בועדת השחרורים, נערכה בדיקה נוספת של מב"ן, לאחר שהונחה בפניו חוות הדעת מטעמו של המבקש. חוות הדעת של מב"ן, מאת הקרימינולוג הקליני הבכיר דוד כהן, כללה התייחסות לחוות הדעת מטעמו של המבקש. צוין, בין השאר, כי חלק מהכלים בהם השתמש ד"ר שני לא תוקפו באוכלוסיה

הבדואית. נקבע, בסופו של דבר, כי לא נמצא בחוות דעתו של ד"ר שני דבר המצדיק שינוי בהערכת המסוכנות או בהמלצות שנמסרו לועדת השחרורים. כתגובה לדו"ח מב"ן, העביר ד"ר שני הערותיו.

ז.

ביום 12.1.09 התכנסה ועדת השחרורים, בהרכב שונה, לדיון נוסף בעניינו של המבקש, בהתאם להחלטת בית המשפט, כשבפניה הונחו חוות דעת מעודכנת של מב"ן, המתייחסת גם לחוות הדעת של ד"ר שני, וחוות דעת גורמי הכלא. הועדה החליטה לשחרר את המבקש לשחרור מוקדם, ברישיון, בהתאם לתנאים שקבעה, לרבות פגישה אישית שבועית במסגרת תכנית ד"ר שני ועוד. הועדה נימקה גישתה בתכנית השיקום של ד"ר שני (גם בהיעדר תכנית של הרשות לשחרור האסיר), אותה ראתה כמפחיתה ממסוכנות המבקש, וכן בהתנהגותו בבית הסוהר (תוך הידרשות למחלוקת בין ד"ר שני למב"ן באשר להתיחסות לאסיר המכחיש את ביצוע העבירה).

ח.

בעקבות החלטת הועדה ביקש בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, במעמד הדיון בועדה, עיכוב ביצוע החלטתה של ועדת השחרורים, למשך 7 ימים, לצורך הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי; ועדת השחרורים עיכבה את ביצוע החלטתה כמבוקש.

ט.

ביום 18.1.09 עתר נציג היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט כנגד החלטתה של ועדת השחרורים, בטענה כי זו בלתי סבירה באופן קיצוני, ועל כן ראוי לבטלה. כן התבקש עיכוב ביצועה של החלטת ועדת השחרורים, עד להכרעה בעתירה. ביום 18.1.09 נדחתה, מפי הנשיא פלפל, בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע. ביום

25.2.09 קיבל בית המשפט

את העתירה, וביטל את החלטת ועדת השחרורים.

בפסק הדין צוין, מפי הנשיא פלפל, כדלקמן:

"החלטת המשיבה 2 לוקה, לדעתי, בחוסר סבירות קיצוני, שכן לא מקובל עלי שהיא החליטה לשחרר את המשיב מס' 1 על תנאי על סמך חוות הדעת של ד"ר שני. אני סבור שכאשר מדובר באנס שביצע אונס אלים כלפי קורבן מזדמן המגלה עיוותי חשיבה כאשר הוא מייחס לקורבן שיתוף פעולה מלא ואף נקיטת יוזמה ובמקביל מכחיש את ביצוע העבירה שבגינה הורשע, אין לשחרר אותם שחרור על תנאי".

י.

עם מתן פסק הדין, עתרה באת כוח המבקש לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בא כוח היועץ המשפטי לממשלה הסכים לבקשה, בתנאי שבית המשפט יחייב את המבקש בהפקדה משמעותית. בית המשפט החליט לעכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 12.3.09, והוסיף וקבע, כי המבקש משוחרר לעת הזאת בתנאים שקבעה הועדה, ובנוסף ימציא ערבות עצמית של צד ג' על סך 50,000 ₪ כל אחד. מכאן הבקשה הנוכחית, מיום 8.3.09. ניתן באותו יום עיכוב ביצוע ארעי.

י"א.

בבקשת רשות הערעור נטען כי החלטת ועדת השחרורים סבירה וראויה, ולא היה מקום להתערבות בית המשפט. הודגש, כי מדובר במי שאינו בעל עבר פלילי, וכי בתכנית השיקום יש משום הפחתת מסוכנות, ומתן מענה לצרכיו הטיפוליים של המבקש. הוטעם, כי כיום מתגורר המבקש עם בני משפחתו, עובד במקום מסודר ונמצא בקשר טיפולי עם ד"ר שני. הוסף, כי חוות דעתו של ד"ר שני עונה על המושג "תכנית שיקומית מפוקחת" ומאפשרת מחד גיסא שיקום, ומאידך גיסא פיקוח. נטען בהקשר זה, כי תגובת מב"ן לחוות דעתו של ד"ר שני אינה מקצועית די צורכה, שכן התגובה נתבקשה לצורך התייחסות לתכנית השיקום ולטיפול, ולא במענה לשאלת המסוכנות.

י"ב.

עמדת המשיבים היא, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. נטען, כי החריגה ממתחם הסבירות הצדיקה התערבות בהחלטת ועדת השחרורים. נכתב, כי אין כל הצדקה לסיכון שלום הציבור על ידי שחרורו המוקדם של המבקש, זאת משלא ניתן להצביע על כך שחזקת המסוכנות הטמונה בו אכן נסתרה, וקיימות ראיות מינהליות הפוכות; נסיבות ביצוע העבירה, כמו גם מכלול נתוניו, מעידים - כנטען - על כך שבשחרורו המוקדם טמון סיכון לשלום הציבור. הוסף, כי משהחליטה ועדת השחרורים לשחרר את המבקש, בניגוד להערכות מב"ן בנוגע למסוכנותו, וברוח תכנית השיקום, שהוכנה על ידי ד"ר שני - לא איזנה כראוי בין חוות הדעת שהוגשו בפניה.

הכרעה

י"ג.

רשות ערעור, מטבעה היותה רשות, אינה ניתנת כשגרה. אפתח ואומר, כי כשלעצמי נמנה אני על הסבורים - כשופט גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (טרם פורסם) והאסמכתאות דשם - כי בקשות רשות ערעור לבית משפט זה בעקבות עתירות אסירים נחלקות ביסודן לשניים, באשר לסיווגן: אלה שבהן דן בית המשפט המחוזי בעתירה כנגד החלטה מינהלית, שבהן אין המדובר ב"גלגול שלישי קלאסי", ובהן עשויה הנכונות להתערב להיות גדולה יותר; ואלה שבאו לאחר החלטת ועדת השחרורים, גוף מעין שיפוטי בראשות שופט, ועתירה לבית המשפט המחוזי, שאז ב"גלגול שלישי" כנתינתו עסקינן, ונכונות ההתערבות תהא במשורה, על פי ההלכות הנוהגות. ה שיטה שאינה רואה "ערעורי עתירות אסיר" מן הסוג הראשון כגלגול שלישי "קלאסי", מבחינה איפוא בין תיקים שהיו להם "שני ימיהם השיפוטיים", בשתי מדרגות שיפוטיות, לבין כאלה שהיה להם אך "יום שיפוטי אחד", אשר קדמה לו החלטה מינהלית; אוסיף, כפי שנזדמן לי גם בעבר, כי משעסקינן באסירים, מן החלשות שבחוליות החברה, אף אם עברו עבירות ולעתים קשות, יש ל"רכיב ההגינות המוסדית" משמעות מיוחדת. הדעת נותנת, במישור מערכתי, אנושי ובגדרי הגינות, כי נושא זה ייבדק על-ידי הרשויות בתשומת לב רבה, שכן בחרותו של אדם עסקינן מזה, ובשלום הציבור מזה.

י"ד.

ואולם, המקרה שלפנינו הוא מן הסוג השני, שכן דנו בו שתי ערכאות – ועדת השחרורים בראשות שופט ובית המשפט המחוזי. אשר על כן, ככלל על פי ההלכות הנוהגות - צריך שתימצא בגלגול שלישי עילת התערבות בעלת אופי משפטי או ציבורי, מה שאינו מתקיים כאן. יוזכר, כי לאסיר אין זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר:

"ההחלטה אם לאפשר שחרור מוקדם על-תנאי נתונה לשיקול דעתה של ועדת השחרורים, גוף מקצועי סטטוטורי בהרכב נכבד של שופט ואנשי מקצוע בתחומים רלבנטיים שונים. לועדה מוקנה שיקול דעת רחב, אשר בית המשפט יתערב בו אך מקום בו חרגה הועדה באופן ממשי ממתחם הסבירות ( רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח (2) 326, 331 (השופט טירקל) (להלן עניין גרסייה ); רע"ב 6083/07

ג'נדייה נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 21.10.07) (השופט פוגלמן); רע"ב 541/08

עבדאללה נ' ועדת השחרורים

(לא פורסם, 20.1.08) (השופטת ארבל)). הנטל לבסס את ההצדקה לשחרור על תנאי מוטל על מבקש השחרור, ועליו להצביע ככלל על קיומם של שני תנאים מצטברים להצדקת השחרור: ראשית , כי הוא ראוי לשחרור מוקדם, ושנית , כי שחרור האסיר אינו מסכן את שלום הציבור ( רע"ב 2546/06

גית נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 1.8.06) (השופטת פרוקצ'יה)). מסוכנותו של אסיר היא מטבע הדברים שיקול מרכזי בהחלטתה של ועדת השחרורים בדבר שחרורו מן המאסר, על פי הדין, והרי במקרים רבים נועד עונש המאסר להרחקת פגיעתו הרעה מן החברה, בנוסף למטרות ענישה אחרות" (רע"ב 4518/08 בן ישי נ' ועדת השחרורים (לא פורסם) (להלן בן ישי )).

ט"ו.

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כי בבוא ועדת השחרורים להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי, "תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". בין יתר השיקולים נמנים: אופי העבירה בשלה נושא האסיר בעונש מאסר; הרשעות קודמות של האסיר וחומרתן; אופי התנהגותו בכלא ומידת שיקומו; מעורבות בפעילות עבריינית בתוך הכלא או מחוצה לו; חוות הדעת המקצועיות שניתנו בעניינו על ידי גורמים בשירות בתי הסוהר ועוד ( רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (5) 236; עניין בן ישי; רע"ב 205/08 עסילה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם)).

ט"ז.

אכן, ככלל לא יטה בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המקצועי של ועדת השחרורים ולא יחליף שיקול דעתו בשיקול דעתה; התערבות כאמור תיעשה רק במצבים בהם שוכנע בית המשפט כי ההחלטה חרגה באופן ממשי ממתחם הסבירות (רע"ב 10777/08 מעאיטה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם) והאסמכתאות שם). מקל וחומר בגלגול שלישי, כאמור. בנדון דידן, סבר בית המשפט המחוזי כי החלטת ועדת השחרורים חרגה כאמור, כפי שנימק, בנימוק העיקרי של מסוכנות.

י"ז.

התשתית העובדתית שבה עיינתי, מעלה כי אין עילה להתערבות בית משפט זה במסקנתו של בית המשפט. הנושא אינו מעורר שאלה משפטית או ציבורית רחבה, ולגופו, המבקש הורשע בעבירת אינוס- מן העבירות הקשות שבספר החוקים - תוך שימוש באיומים ובאלימות. אמנם למבקש עבר נקי, אך כך צוין בחוות דעת מב"ן הראשונה מאת מר כהן (מיום 27.4.09):

"מדובר באדם שביצע אונס כלפי קורבן מזדמן, המגלה עיוותי חשיבה, מייחס לקרבן שיתוף פעולה מלא ואף נקיטת יוזמה בעבירה, ולמעשה מכחיש את ביצוע עבירת המין שבגינה הורשע. הוא מגלה סימנים סיכואיזידים מובהקים באישיותו: אינו מוצא עניין במערכת יחסים קרובה או בחברים, בוחר באופן שיגרתי בפעילויות ללא מעורבות אנשים אחרים, אינו מגלה עניין בקיום יחסי מין ומוצא הנאה בתחום פעילות מצומצמת, יש לו חברים מועטים והוא מגלה ליקוי בתחום האפקט. הספרות מצביעה על כך שעל אף העדר העניין הגלוי במין, עולמם המיני הפנימי של בעלי אישיות זו עלולה להיות סוערת, עם העדפות מיניות אזוטריוות ואפשרות ל- acting out

בתחום המיני... להערכתי מדובר באדם בעל מסוכנות בינונית לרצדיביזם מיני. כיום ללא תכנית שיקומית מפוקחת לאחר שחרורו."

אף לשיטת המומחה מטעמו של המבקש, ד"ר שני מיום 26.5.08, מדובר "באדם שרמת המסוכנות הכללית שלו היא בתחום הבינוני הנמוך. באבחון הפסיכולוגי בלטה רמת בשלות אישיותית נמוכה וניתן לשער שבשילוב המיומנות החברתית הנמוכה והיעדר ניסיון וכלים במיניות בריאה הובילו לאירוע התקיפה". כאמור, מב"ן עמד על דעתו באשר לשחרור גם בהמשך, וחילוקי הדעות נותרו.

י"ח.

בנוסף, מכל חוות הדעת עולה בבירור, כי המבקש אינו נוטל אחריות למעשיו. בחוות דעת מב"ן הנזכרת צוין, כי במהלך הבדיקה התברר שהמבקש אינו יודע מה משמעותה של המילה אונס, ולדעתו זוהי מילה נרדפת לקיום יחסי מין. צוין, כי "לדעתו הקורבן התלוננה במשטרה בשל אחת משלוש סיבות אפשריות: או שהיא לא נהנתה מיחסי המין...או שהוא לא שילם לה כסף שדרשה ממנו תמורת יחסי המין, או שהיא כעסה כי הוא לא הוריד אותה מהרכב בדיוק במקום שביקשה". ועוד, המבקש "חזר ומסר שהוא אנס את הקרבן, ולאחר מכן לתאר קיום יחסי מין מרצונה ובשיתוף פעולה המלא

שלה". בחוות דעתו של ד"ר שני, אף שהוא תמך בהליך טיפולי בגדרי שחרור, צוין כדלקמן:

"לדבריו, אין לו ניסיון כלל במין, לא ידע מה לעשות והיא הדריכה אותו. נראה שמה שגירה אותו בסיטואציה הייתה העובדה שהקרבן הסירה חולצתה ונשארה עם חזייה. מדבריו עולה שהוא הודה באינוס משום "שהרביצו לי מכות". מכחיש שמשך את הקורבן לרכב, לדבריו הוא דווקא ניסה להוריד אותה מספר פעמים, אך זו סירבה בתוקף. אינו מפגין אמפתיה כלפי הקרבן."

ולבסוף, בחוות דעת של העובדת הסוציאלית המטפלת במבקש בכלא צוין:

"הנ"ל אינו משולב במעגל הטיפולי באגף בשל העדר מוטיבציה מצדו, הקשר עמו מעקבי-תמיכתי. כאשר במרבית מהשיחות אינו מעלה בעיה או קושי וטיפול."

י"ט.

התמונה המצטיירת אינה פשוטה, איפוא, ונותר חשש מסוכנות, גם אם בדרגה בינונית, ואין עדיין אצל המבקש מודעות די הצורך לטיפול. המחלוקת בעניין טיפול בעברייני מין מכחישי עבירה שנתגלעה בין מר כהן ממב"ן לד"ר שני כשלעצמה אומרת דרשני, וכשלעצמי אודה כי סברתי מכבר שאין לנעול דלת טיפול גם בפני מכחישים – אך אין זה המקום להכריע בכך. סוף דבר, גם אם תיתכן דעה אחרת בנושא השחרור, כפי שהיתה לועדת השחרורים, אין מקום להתערבות בגלגול נוסף של בית משפט זה בהכרעתו של בית המשפט.

כ'.

בחתימת הדברים אוסיף, כי ברי שבתקופה שנותרה לריצוי העונש יש מקום הן לשילוב המבקש בתכנית טיפול והן להכנת תכנית על-ידי הרשות לשיקום האסיר, והנוגעים בדבר יתנו לכך דעתם . ראוי לעודד את המבקש כדי שהעבירה תישאר חד פעמית ולא יחזור, חלילה, לסורו.

כ"א.

בנתון לאמור אין בידי, איפוא, להיעתר לבקשה. המבקש יתיצב להמשך ריצוי עונשו ביום 5.4.09 עד שעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.