רע"ב 6192/14 ויקטור מיצקין נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (השופטים ש' אטרש , י' אברהם ו ד' צרפתי ) בעת"א 62599-03-14 מיום 4.5.2014, במסגרתו ביטל בית המשפט את החלטת ועדת השחרורים וקבע כי המבקש לא ישתחרר מהכלא שחרור מוקדם, בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר.

רקע

1.

המבקש שפוט למאסר ראשון, בן שש שנים וחצי, בגין עבירות של מעשה סדום (מספר מקרים), ניסיון לאינוס, מעשים מגונים (מספר מקרים) והדחה בחקירה שביצע כלפי קטינה, מאז היתה בת 6 ועד הגיעה לגיל 12.

2.

ועדת השחרורים בבית הסוהר "צלמון" דנה בעניינו של המבקש ביום 27.3.2014 והחליטה ברוב קולות ובניגוד לעמדת המשיבה, לשחררו על תנאי. בהחלטה צוין כי מדובר באסיר ללא עבר פלילי קודם; כי ממועד ביצוע העבירות ועד להגשת התלונה על-ידי הקטינה חלפו 10 שנים, שבהן לא נרשמה כל עבירה לחובתו; כי התנהגותו בכלא טובה; וכי הוא שילם למתלוננת את הפיצוי שהוטל עליו. צוינה גם עמדת גורמי הטיפול, שלפיה המבקש זקוק לטיפול מעמיק מזה שקיבל במסגרת הקבוצות הטיפוליות שבהן השתתף במהלך מאסרו. חברי הוועדה הביעו תמיהה כיצד מחוות-הדעת של מב"ן עולה כי רמת מסוכנותו של המבקש עלתה (מנמוכה-בינונית לבינונית-נמוכה) ממועד מתן גזר הדין ועד היום, "שכן לא סביר כי רמת מסוכנותו של האסיר עלתה לאחר כניסתו לכלא ולאחר שעבר תהליך כלשהוא". דעת הרוב סברה כי קבוצות הטיפול הראשוניות שעבר המבקש בשילוב התכנית השיקומית שהוצעה על-ידו, יחד עם צו פיקוח – יש בהן לאיין את מסוכנותו; ובהינתן שמדובר במאסרו הראשון והתנהגותו בכלא טובה, הוא ראוי לשחרור מוקדם.

3.

על החלטה זו עתרה המשיבה לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, שקיבל את העתירה ביום 4.5.2014. נקבע כי הוועדה סטתה מהכלל שלפיו לחוות-הדעת של מב"ן בעניינו של עבריין מין יינתן משקל רב בהחלטה על שחרור על תנאי. בית המשפט סבר כי קביעת הוועדה, שלפיה הערכת מב"ן בדבר מסוכנות המבקש "מעלה תמיהה", אינה נשענת על נימוקים מקצועיים ואינה מתיישבת עם האמור בדוחות גורמי הטיפול. בהקשר זה צוין כי השתתפותו של אסיר בטיפול ראשוני אינה מביאה בהכרח להפחתה במסוכנותו, והדבר תלוי לא רק בנוכחותו בטיפול אלא ביכולתו לשנות את תפיסתו באשר לגורמים שהביאוהו לביצוע העבירות. מדוחות גורמי הטיפול עולה כי הטיפולים שבהם השתתף המבקש לא הכילו כלים להתמודדות עם הגורמים שבעטיים ביצע את העבירות ולכן אין תמה שטיפולים ראשוניים אלה לא הביאו להפחתה במסוכנות. עוד צוינה עמדת הגורמים המקצועיים כי המקום הראוי לקבלת הטיפול הייעודי המעמיק הוא בין כתלי הכלא ולא בקהילה, עמדה המתיישבת עם ההלכה הפסוקה. סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה אינה סבירה ומשנותרה מסוכנותו של המבקש ברמה בינונית-נמוכה, לא היה מקום להורות על שחרורו.

יוער כי מפסק הדין עולה כי עניינו של המבקש נדון עוד קודם לכן לפני ועדת השחרורים (בהרכב אחר), שדחתה את בקשתו לשחרור מוקדם. אולם בית משפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירת המבקש נגד אותה החלטה, ביטל אותה והחזיר את הבקשה לדיון מחדש לפני הוועדה, זאת בשל פגיעה בזכות הטיעון של המבקש באותו הליך ומבלי להידרש לגופה של החלטת הוועדה הקודמת.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. המבקש סבור כי מקרהו מעלה שאלה רחבה ועקרונית: האם בית המשפט לעניינים מנהליים רשאי היה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים, כאשר החלטתה סבירה לחלוטין והתקבלה בהתאם לחוק. הוא מטעים כי בבית המשפט יושבים שלושה שופטים, בעוד שבוועדה יושבים ארבעה אנשי מקצוע. המבקש טוען כי לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים בעניינו; כי בית המשפט התעלם מהנמקותיה ושיקוליה של הוועדה; וכן כי בית המשפט התרכז בשיקול אחד ובלעדי – מסוכנותו לציבור.

הכרעה

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, ההלכה מורה כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירת אסיר, תינתן כאשר מתעוררת בעיה משפטית או נושא אחר שהם בעלי חשיבות כללית [ראו, למשל: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)]. זאת במיוחד בהחלטות שעניינן שחרור מכוח חוק שחרור על תנאי, התשס"א-2001, הואיל ולמעשה מדובר ב"גלגול שלישי", לאחר שעניינו של האסיר נבחן פעמיים [ראו: דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 3 (11.3.2009); ודברי השופט א' רובינשטיין ברע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל , פסקאות י"ג-י"ד (24.3.2009)]. בנסיבות העניין שלפני לא מתעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. על אף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, הרי שקביעתו של בית המשפט מתמקדת בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, אשר בעטיין אין לשחררו שחרור מוקדם. בית המשפט נימק את החלטתו כדבעי ובתוך כך הבהיר מדוע נדרשת התערבותו במקרה דנן ומדוע החלטתה של ועדת השחרורים איננה סבירה. בעניין זה ציין כי הוועדה לא נתנה את דעתה לעמדתם של הגורמים המקצועיים, שלחוות-דעתם בכל הנוגע לעברייני מין משקל גבוה [ראו: רע"ב 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (20.4.2003)]; אשר מצאו כי חרף הטיפולים שבהם נטל המבקש חלק, מסוכנותו עלתה מאז נכנס לבית הכלא, וכי המקום הראוי לקבלת טיפול מעמיק יותר הוא בתוככי הכלא ולא מחוצה לו.

סוף דבר, הבקשה נדחית.