רע"ב 6977/17יגאל סעדון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים: ר' יפה-כץ

– נשיאה; ג' גדעון ; ו- ג' לוין ), בעת"א 16313-08-17, שניתן ביום 5.9.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחתה עתירתו של המבקש על החלטתה של ועדת השחרורים, לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ) (כב' השופט (בדימוס) מ' מכליס ; והנציגים: ר' רפפורט ; ו- ע' מוכתר ), בוש"ר 13198-06-17, מיום 2.8.2017.

2.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה למינוי סניגור ציבורי, לצורך ייצוגו בהליך דנן.

רקע והליכים קודמים

3.

המבקש מְרַצה עונש מאסר לתקופה של 6 וחצי חודשים, לאחר צירוף שני תיקי תעבורה, שעניינם ביצוע עבירות של נהיגה בזמן פסילה; רישיון נהיגה שפקע יותר מ-12 חודשים; נהיגה ללא פוליסת ביטוח; ונהיגה כשהנוסע אינו חגור.

בחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו, פנה העותר לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם על תנאי. ביום 2.8.2017, דחתה ועדת השחרורים את הבקשה. במסגרת החלטה זו נקבע, כי לא הועלתה בפני ועדת השחרורים כל טענה באשר להתנהגותו של המבקש במהלך תקופת מאסרו, אך מסקנתה היא כי שחרורו המוקדם של המבקש יסכן את ביטחון הציבור. ועדת השחרורים הבהירה, כי המבקש לא עבר כל הליך טיפולי בכלא ולא נמצא מתאים על ידי רש"א להשתלבות בתכנית מטעמה, בשל יתרת המאסר הקצרה, והוסיפה כי המבקש טען בפני עובדת סוציאלית כי הוא הודה בביצוע העבירות, כדי להגן על אדם אחר. ועדת השחרורים ציינה בנוסף, כי המבקש שוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים במסגרת ההליך דנן, אך כעבור כחודש נתפס כשהוא נוהג ברכב ונעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו – עובדה המעידה כי אין על המבקש מורא הדין. לאחר זאת, קבעה ועדת השחרורים כי לא די בתכנית תעסוקה כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש, ודחתה את בקשתו לשחרור מוקדם על תנאי.

4.

המבקש הגיש עתירת אסיר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המחוזי ). בפסק דינו, מיום 5.9.2017, קבע בית המשפט המחוזי, כי אמנם התנהגותו של המבקש בין כתלי הכלא תקינה ומדובר במאסר ראשון, אולם משלא עבר המבקש הליך טיפולי, הגם שביקש לעשות זאת, אך לשב"ס לא הייתה תכנית טיפולית להציע לו, מסוכנותו נותרה בעינה. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי הסבריו של המבקש לנסיעתו ללא רישיון נהיגה, מלמדים על כך שהוא אינו לוקח "אחריות של ממש" על מעשיו. אשר על כן, דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור והבקשה למינוי סניגור

5.

בבקשה לרשות ערעור שלפניי, משיג המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, יש מקום להורות על שחרורו המוקדם על תנאי, בהיותו אסיר עובד, אשר התנהגותו במהלך תקופת המאסר תקינה וראויה; ובהינתן העובדה, כי רש"א מצאה אותו מתאים לתכנית שיקום, אך היא נמנעת מלגבש תכנית שיקום עבור אסירים המרצים תקופות מאסר קצרות, כך שעליהם לפנות למטפלים עצמאיים לצורך הכנת תכנית עבורם. המבקש טען בנוסף, כי אין ביכולתו לממן תכנית שיקום פרטית, וכי בקשותיו להשתלב בהליך טיפולי במהלך תקופת מאסרו, לא נענו. עוד התחייב המבקש לפנות לרש"א באופן עצמאי, עם שחרורו, על מנת להשתלב בתכנית טיפולית. לבסוף, טען המבקש, כי הוא הביע חרטה וקיבל אחריות על מעשיו, "בכל הזדמנות שניתנה לי" . אשר על כן, התבקש בית משפט זה ליתן למבקש רשות ערעור, לדון בערעור לגופו, ולהורות על שחרורו המוקדם של המבקש.

6.

בהחלטתי מיום 25.9.2017, ביקשתי כי הסניגוריה הציבורית תודיע עמדתה בנוגע לבקשתו של המבקש להיות מיוצג על ידה במסגרת הליך זה. בתגובתה לבקשה זו, ציינה הסניגוריה הציבורית, כי היא אינה נוהגת להגיש באופן "אוטומטי" או כדרך שגרה בקשות למתן רשות ערעור בעקבות החלטות בעתירות אסיר, וההחלטה על כך מתקבלת על פי אמות המידה המשפטיות והמקצועיות המקובלות, להגשת בקשות מסוג זה. לפיכך, מסרה הסניגוריה הציבורית בתגובתה, כי בנסיבות העניין, ובשים לב לנימוקיו של בית המשפט המחוזי, אין מקום לייצוג מטעמה של המבקש בהליך דנן, אלא אם בית משפט זה יורה אחרת. זאת, אף שהסוגיה אותה מעלה המבקש, הנוגעת לקושי העומד בפני אסירים הנשפטים לתקופות מאסר קצרות, אשר אינם זוכים, ככלל, לתכנית שיקום מטעם רש"א, מוכרת היטב לסניגוריה הציבורית, "שאף נוקטת פעולות שונות להתמודדות עמה" . בנסיבות העניין ולאחר עיון בעמדת הסניגוריה הציבורית, הגעתי לידי מסקנה כי אין מקום למנות סניגור ציבורי למבקש, לצורך ייצוגו בהליך זה.

תגובת המשיבה

7.

בתגובה המשיבה לבקשה נטען, כי דינה להידחות על הסף, מאחר שהחלטת ועדת השחרורים, כמו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עוסקים בנסיבות הקונקרטיות של המבקש, ואינם מעוררים שאלות עקרוניות או סוגיות בעלות השלכות רחבות, "חרף הלבוש העקרוני אותו מנסה המבקש ליתן לבקשתו" . לגופו של עניין נטען, כי משהוטלה על נאשם תקופת מאסר מסוימת, עליו לרצות את מלוא התקופה שנגזרה עליו, אלא אם ועדת השחרורים הורתה על שחרור האסיר על תנאי, לאחר שחלפו שני שלישים מתקופת מאסרו. זאת, בכפוף להתקיימותם של התנאים המפורטים בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי, בעניינו. המשיבה הזכירה, כי המבקש נהג ברכב בהיותו נתון בפסילה, והסיע בו נוסע בלתי חגור, וזאת ללא רישיון נהיגה בתוקף ומבלי שהייתה ברשותו פוליסת ביטוח בתוקף. נטען בנוסף, כי עברו של המבקש כולל הרשעות רבות בעבירות תעבורה, לצד עבירות פליליות שונות, ובכלל זה עבירות של אלימות, איומים ומרמה, כאשר ניתנו למבקש הזדמנויות רבות לחזור למוטב, שעה שהושתו עליו עונשי מאסר מותנים, אך הוא לא השכיל לנצלן ושב לסורו. נטען, בהקשר זה, כי המבקש ביצע את העבירות דנן בעת שמאסר מותנה ריחף מעל לראשו, ואף נתפס כשהוא נוהג ברכב ללא רישיון, כחודש ימים בלבד לאחר ששוחרר לחלופת מעצר. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המבקש לא מסר גרסה אמינה או עקבית באשר לנסיבות מעשיו, במסגרת ההליך דנן, ומכך ניתן ללמוד כי הוא לא נטל אחריות על התנהגותו. על יסוד האמור, סבורה המשיבה כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו, להראות כי הינו ראוי לשחרור מוקדם, וכי לא נשקפת, בשל שחרורו המוקדם, סכנה לשלום הציבור. המשיבה הוסיפה וטענה, כי העובדה שהמבקש לא עבר הליך טיפולי בכלא, אינה יכולה להעיד על כי מסוכנותו פחתה, וממילא אין בכך כדי להוות שיקול לטובתו, לעניין שחרורו המוקדם ממאסר (רע"ב 4612/16 פלוני נ' ועדת השחרורים (25.7.2016)). אשר על כן, התבקש בית משפט זה לדחות את הבקשה דנן.

דיון והכרעה

8.

הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים, תינתן במשורה, ורק במקרים אשר מעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ( רע"ב 5089/17 דוירי נ' שירות בתי הסוהר – מחלקת האסירים (18.9.2017); רע"ב 5921/17 מילט נ' מדינת ישראל (27.7.2017);

4811/14

פלוני נ' שירות בתי הסוהר (21.9.2014); רע"ב 5063/14

יקר נ' שירות בתי הסוהר (31.8.2014)).

הלכה זו עומדת בעינה, גם כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לבטל את החלטתה של ועדת השחרורים לעניין שחרור על תנאי (ראו, למשל, רע"ב 3358/15 הרוש נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (10.8.2015); רע"פ 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.8.2012); רע"ב 2551/12 חאלד נ' מדינת ישראל (3.6.2012)). גם במקרים אלו מדובר, הלכה למעשה, בערעור ב" גלגול שלישי ", ועל-כן בית משפט זה ייעתר לבקשות מעין אלה אך במקרים חריגים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009); רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל

(24.3.2009)). לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, ונתתי דעתי לתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות. חרף ניסיונותיו של המבקש לעטות על בקשתו כסות של שאלות עקרוניות, הרי שהיא נוגעת לנסיבותיו הפרטניות, הא ותו לא, והיא אינה מצריכה דיון עקרוני. מטעם זה בלבד, דינה של הבקשה להידחות.

9.

למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופו של עניין אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש. בית המשפט המחוזי , כמו גם ועדת השחרורים, התייחסו לעובדה כי התנהגותו של המבקש במהלך תקופת מאסרו הייתה ראויה, ונתנו את דעתם לרצונו של המבקש להשתלב בתכנית טיפולית במסגרת הכלא, ולאחר מכן באמצעות רש"א. עם זאת, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי משהמבקש לא עבר כל הליך טיפולי, הגם שביקש לעשות זאת, בשל העובדה כי לא הייתה תכנית טיפולית להציע לו, מסוכנותו נותרה בעינה. בנסיבות אלה, לא מצאתי טעם מבורר להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

10.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.