רע"ב 1402/16מחמוד דאר שיך נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים י' גריל – שופט בכיר ; ש' שטמר – שופטת בכירה ; ו-א' אלון ), בעת"א 55332-12-15, מיום 4.2.2016, במסגרתה נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים, מיום 24.11.2015, אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסרו.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 27.4.2015, הורשע המבקש על-ידי בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 350-01-15), על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של שהיה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; התפרצות לרכב, לפי סעיף 143ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 143ה לחוק העונשין; התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; וכן גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין. בגין ביצוע עבירות אלו, הושתו על המבקש העונשים הבאים: 17 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, בתוך שנתיים מיום שחרורו, כל עבירת רכוש מסוג פשע; וכן 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, בתוך שנתיים מיום שחרורו, כל עבירת רכוש מסוג עוון או עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

3.

מועד שחרורו של המבקש, בתום ריצוי מלוא תקופת מאסרו, יחול ביום 23.5.2016. מועד שחרורו של המבקש, בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו, חלף ביום 4.11.2015. ביום 24.11.2015, דנה ועדת השחרורים בעניין שחרורו המוקדם של המבקש ממאסרו. בדיון שהתקיים בפני הועדה, הביע בא כוח היועץ המשפטי לממשלה התנגדות לשחרורו המוקדם של המבקש, בשל הסכנה הנשקפת ממנו לשלום הציבור, כפי שזו עולה אף מחוות דעתה של משטרת ישראל. באת כוח המבקש הדגישה כי מדובר במאסרו הראשון של המבקש, וציינה כי הלה " מבקש להשתחרר כדי לקבל את בנו ומשפחתו בכבוד וקיימים סיכויים טובים מאד לשיקומו ".

בתום הדיון, החליטה ועדת השחרורים לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם על-תנאי. ועדת השחרורים ציינה, כי אמנם " לפי הגישה הרווחת בפסיקה, וועדת השחרורים תגלה חסד עם עבריין שזהו מאסרו הראשון, בתנאי שהתנהגותו בכלא הייתה תקינה וכן שהעבירות שבוצעו לא מתאפיינות בנסיבות חמורות במיוחד ", אלא ש" במקרה זה גזר הדין מתאר התנהגות וונדליסטית מצד האסיר [המבקש] , תוך גילוי תעוזה רבה והעדר ריסון עצמי ". בהמשך לכך, קבעה ועדת השחרורים כי " נוכח מזגו של האסיר [המבקש] , קיים חשש בלתי מבוטל שהוא ישוב לסורו ".

על החלטה זו, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי.

4.

ביום 4.2.2016, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית משפט קמא דחה את עתירת המבקש, וציין כי " עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי אכן זו התרשמה שקיים חשש ממשי כי העותר [המבקש] ישוב לסורו, זאת לאחר שציינה את כל השיקולים לטובת העותר [המבקש]". בית משפט קמא קבע כי החלטת ועדת השחרורים לא חרגה ממתחם הסבירות, בכך שביכרה את שיקול המסוכנות העולה מביצוע העבירות. עוד קבע בית משפט קמא, כי אין בשגיאתה של הועדה, העולה מכך שציינה כי " כעבור מספר ימים הוא [המבקש] ביצע עבירה דומה ביחס לכלי רכב אחר ", כאשר לטענת המבקש, " מדובר בעבירה של כשנה פלוס מינוס אחת מהשניה ", כדי לשנות ממסקנה זו. זאת, מאחר ש "החומרה שבעבירות ונסיבות ביצוען [...] – היא שהביאה למסקנה של העדר ריסון עצמי ולחשש הממשי כי העותר [המבקש] ישוב ויבצע עבירות כאלו גם בעתיד ".

נוכח האמור, נדחתה עתירתו של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור

5.

ביום 17.2.2016, הגיש המבקש באמצעות בא כוחו, עו"ד סאני שייקיס, בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות הערעור, חזר המבקש על עיקרי הטענות שהעלה בעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי. לגישת המבקש, עולות בעניינו שאלות עקרוניות, בעלות חשיבות כללית. האחת, נוגעת ל" משקלה של טעות עובדתית שעמדה בבסיסה של החלטת הרשות ", ונטען בהקשר הנדון כי על בית משפט זה " ליתן דעתו על סמכותו של בית המשפט להחליף את שיקול הדעת של הרשות המינהלית ולבאר נימוקיה כאשר נטען כי החלטתה לוקה בחסר ונסמכת על בסיס נתונים שגוי ". השנייה, עניינה ב" היקף חובת ההנמקה של רשות מנהלית והאיזון הנדרש בין השיקולים העומדים בפני הרשות ". המבקש טוען, כי בית משפט קמא כלל לא התייחס לחוסר הבהירות העולה מהחלטת ועדת השחרורים, וכי נפלו בהחלטה זו " פגמים מהותיים ". לפיכך, סבור המבקש כי יש לקבל את בקשתו, לדון בה כבערעור, ו" להורות על החזרת עניינו לדיון בפני ועדת השחרורים בפני מותב אחר ".

תגובת המשיבה

6.

לגישת המשיבה,

דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, בהעדר כל עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. זאת שכן, לעמדתה של המשיבה, הנימוקים המועלים בבקשה מתייחסים " אך ורק לנסיבותיו הפרטניות של המבקש". עוד טוענת המשיבה, כי

" החלטת בית משפט קמא עסקה כל כולה בבחינת האופן בו יישמה ועדת השחרורים את הדין בנסיבותיו הספציפיות של המבקש ". אף לגופו של עניין, גורסת המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה, היות שלא נפל כל פגם בהחלטתה של ועדת השחרורים.

7.

המשיבה הדגישה בתגובתה, כי אסיר המבקש להשתחרר מוקדם ממאסרו, צריך " לשכנע את ועדת השחרורים

כי הוא ראוי לשחרור מוקדם על-תנאי, וכי שחרורו המוקדם על-תנאי אינו מסכן את שלום הציבור ". לגישתה, העבירות בהן הורשע המבקש, אותן הוא ביצע " במהלך תקופת זמן של כשנתיים, באופן חוזר ונשנה, והכל תוך שהייתו שלא כדין בישראל – יש בהן כדי ללמד על מסוכנותו לציבור ועל החשש הממשי כי ישוב לסורו ". נוכח זאת, גורסת המשיבה כי " בדין קבע בית המשפט קמא כי בהחלטת ועדת השחרורים בעניינו של המבקש נשקלו מלוא השיקולים שעמדו בפניה, כי ההחלטה לא חרגה ממתחם הסבירות, וכי הוא מותירה על כנה".

דיון והכרעה

8.

לאחר שבחנתי את הבקשה שלפניי על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא, כי בקשות רשות ערעור המופנות נגד החלטות הנוגעות לעתירות אסירים, תתקבלנה אך ורק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים

( רע"ב 7482/15 מסראווה נ' מדינת ישראל (24.12.2015); רע"ב 7532/15 סלום נ' שירות בתי הסוהר

(30.11.2015); רע"ב 6444/15 רפאלוב נ' מדינת ישראל (8.11.2015)). עוד ראוי לציין, כי אף לשיטתה של " הגישה המרחיבה ", הדוגלת בהחלת אמת מידה מקלה יותר על בקשות רשות ערעור מטעמם של אסירים, יש לראות בבקשות שעניינן שחרור מוקדם על-תנאי כערעורים ב" גלגול שלישי ", להם ניתן להיענות אך במקרים חריגים (רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (24.3.2009); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקה 4 לחוות דעתו של השופט (כתוארו דאז) א' גרוניס (11.3.2009)). הבקשה שלפניי נוגעת במובהק לעניינם הפרטי של הצדדים לה, והיא איננה מעוררת שאלה משפטית עקרונית. מטעם זה, המסקנה המתבקשת היא כי אין מקום להיעתר לבקשה.

9.

למעלה מן הנדרש, אציין כי אין מקום להיעתר לבקשה, גם לגופו של עניין. כפי שציינה המשיבה בתגובתה, בית משפט זה כבר עמד על כך שלא עומדת לאסיר זכות קנויה להשתחרר שחרור מוקדם מריצוי עונשו (רע"ב 3464/13 חאלד נ' ועדת השחרורים

(4.8.2013); רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר

(24.5.2008)). יחד עם זאת, נתונה לועדת השחרורים סמכות שבשיקול דעת להעניק שחרור מוקדם לאסיר, העומד באמות המידה הקבועות בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001

( להלן: חוק שחרור על-תנאי ממאסר) . היקף התערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטתה של ועדת השחרורים, בעניינים כגון דא, הינו מצומצם אך למקום בו שוכנע בית המשפט כי נפל פגם בהחלטה, בשל אחת העילות המוכרות במשפט המינהלי, ובכלל זה חריגה ממשית ממתחם הסבירות (ראו, לעניין זה: רע"ב 970/16 רבין נ' מדינת ישראל- ועדת שיחרורים (14.2.2016); רע"ב 7806/13 אמיר נ' ועדת השחרורים (8.1.2014); רע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים

(3.9.2009)).

10.

במקרה דנן, שוכנעתי כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי החלטתה של ועדת השחרורים לא חרגה, בנסיבות העניין, ממתחם הסבירות. הן ועדת השחרורים והן בית המשפט המחוזי דחו את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, לנוכח נתוניו הספציפיים, וזאת לאחר ששמעו את טיעוני הצדדים, ולאחר שנתנו את דעתן לכלל השיקולים הדרושים לעניין.

11.

עם זאת, הנני רואה להתייחס בקצרה לטענתו של המבקש בדבר חובת ההנמקה המוטלת על ועדת השחרורים, ועמידתה של ועדת השחרורים במקרה דנן, בחובה זו. סעיף 16(ז) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, קובע כי " החלטת הועדה תהיה מנומקת ותיחתם בידי חברי הועדה ".

הטעמים לקיומה של חובת ההנמקה, כוללים, בין השאר, את הבטחת איכות ההחלטה המתקבלת והיעדר שרירותיות בקבלתה, כמו גם את היכולת להפעיל ביקורת שיפוטית בהקשר לאותה החלטה (ראו גם: בש"פ 7955/13 פלוני נ' מדינת ישראל (10.4.2014); בג"ץ 4288/10

גרון נ' המנהל הכללי של משרד התקשורת

(28.10.2010)).

12.

בענייננו, ניתן היה, אמנם, לנמק את החלטת הועדה בצורה בהירה ומפורטת יותר. ואולם, אין לומר כי החלטת ועדת השחרורים בעניינו של המבקש אינה מנומקת כנדרש, באופן המחייב את ביטול ההחלטה. השיקולים, אותם צריכה הועדה לשקול, בטרם תקבל את החלטתה, מפורטים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, הקובע לאמור:

" בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:

(1) העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חויב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם – הסיבות לכך, וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה;

(1) העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית המשפט, קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חויב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם – הסיבות לכך,

והקלה

וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה;

[...]

(6) התנהגות, חיובית או שלילית, של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו, כמפורט להלן:

(א) התנהגות טובה של האסיר במהלך תקופת המאסר;

(ב) גילוי יחס חיובי מצד האסיר לעבודה ולצעדים שננקטו לשם שיקומו;

[...]

(ו) התנהגות שיש בה כדי לפגוע פגיעה של ממש באסירים אחרים או בסוהרים

באסירים אחרים, בסוהרים, או בעובדי זכיין כהגדרתם בפרק ג'2 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (בחוק זה – פקודת בתי הסוהר)

או לשבש את סדריו של בית הסוהר;

(7) חוות דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון, ובמקרים המתאימים גם חוות דעת מקצועיות, בין השאר בנושא גילוי עריות, אלימות במשפחה ובריאות הנפש;

(7) חוות דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון, ובמקרים המתאימים

רשויות הביטחון, ולענין אסיר בבית סוהר בניהול פרטי כהגדרתו בפרק ג'2 לפקודת בתי הסוהר – גם מנהל בית הסוהר האמור ומפקח כמשמעותו באותו פרק, וכן במקרים המתאימים גם חוות דעת מקצועיות, בין השאר בנושא גילוי עריות, אלימות במשפחה ובריאות הנפש;

(8) חוות דעת של הרשות לשיקום האסיר, אם ניתנה, לענין שחרורו על-תנאי של האסיר, כמפורט להלן, שלה יינתן משקל גדול יותר ככל שהחלק מעונש המאסר שנשא האסיר קטן יותר:

(א) חוות דעת הכוללת תכנית לשיקומו של האסיר, אפשרויות השתלבותו בעבודה סדירה או בתכנית טיפולית; לענין זה תובא בחשבון גם מידת הפיקוח על התכנית המוצעת על ידי הרשות לשיקום האסיר;

(ב) חוות דעת שלפיה אין האסיר זקוק לתכנית שיקום ושהוא אינו מגלה דפוסי התנהגות עבריינית;

(ג) חוות דעת שלפיה אין האסיר מתאים לשיקום;

[...]

(10) נתונים אישיים של האסיר, לרבות גילו ומצבו המשפחתי. "

13.

בענייננו, החלטת הועדה מנוסחת בקיצור, אך היא כוללת את השיקולים המרכזיים שהביאו אותה להחלטה בעניינו של המבקש. בית המשפט המחוזי אף הרחיב, במסגרת החלטתו, מעבר לכך, כאשר גם הטעות העובדתית עליה עמד המבקש זכתה להתייחסות הולמת.

14.

לאור

האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש ובטענותיו, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

15.

לפיכך, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.