רע"ב 4115/16 רפאל אביטן נ. מדינת ישראל -שירות בתי הסוהר

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' טל – נשיא), בעת"א 5414-01-16, מיום 18.4.2016, במסגרתה נדחתה עתירתו של המבקש כנגד שירות בתי הסוהר בשל גביית סכומי כסף עבור הפעלת התחייבויות בת"פ 285/96 (בית משפט השלום בטבריה) ובת"פ 472/98 (בית המשפט המחוזי בנצרת).

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הינו אסיר, אשר מרצה, החל משנת 1998, עונש של 20 שנים, בגין ביצוע העבירות הבאות: חטיפה לשם זנות; אינוס בנסיבות מחמירות; שידול לזנות; חיים על רווחי זונה; חבלה בכוונה מחמירה; השמדת ראיה; שיבוש מהלכי משפט והחזקה ושימוש בסם מסוכן.

עובר להליך שבמסגרתו הורשע המבקש בעבירות אלו, הוא ת"פ 472/98 (בית המשפט המחוזי בנצרת), נוהלו נגד המבקש מספר הליכים פליליים בין השנים 1999-1991, במסגרתם הושתו עליו עונשים שונים, ובכלל זאת עונשי מאסר והתחייבויות כספיות.

3.

ביום 3.3.1996, נגזר דינו של המבקש בת"פ 285/96 (בית משפט השלום בטבריה), לאחר שהורשע בעבירות חבלה או פציעה כשהעבריין מזוין. במסגרת גזר הדין, הופעלה התחייבות כספית עליה חתם המבקש בת"פ 1497/95, בסך של 1,000 ₪, ונקבע כי סכום זה ישולם ב-4 תשלומים שווים, כאשר כל תשלום חודשי ניתן להמרה בחודש מאסר תמורתו. כמו כן, חתם המבקש על התחייבות כספית נוספת, בסך של 3,000 ₪, להימנע מביצוע עבירות אלימות פיזית, במשך 3 שנים מיום גזר הדין.

המבקש שילם 500 ₪ בלבד מתוך סכום ההתחייבות שהופעלה כאמור, ומשלא שולמה יתרת החוב גם בחלוף שנתיים, ריצה המבקש מאסר חלף קנס במשך 60 ימים. ביום 25.3.2001, נסגר תיק זה במרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז לגביית קנסות

או המרכז ).

4.

ביום 20.10.1999, ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, לאחר הרשעתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו במסגרת ת"פ 472/98. בגדר גזר הדין, הושתו על המבקש 13 שנות מאסר לריצוי בפועל, והוחלט על הפעלת ההתחייבות הכספית עליה חתם המבקש במסגרת ת"פ 285/96, בסך של 3,000 ₪. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין נדחה, ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש התקבל, ועונש המאסר שהושת על המבקש הוחמר מ-13 ל-20 שנים. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם (ע"פ 8324/99; וע"פ 8336/99).

סכום ההתחייבות בסך של 3,000 ש"ח לא שולם על ידי המבקש במועד שנקבע, והפך לחוב במרכז לגביית קנסות. משלא הוסדר חוב זה, נקט המרכז בהליכים שונים לגבייתו. המבקש פנה למרכז מספר פעמים במהלך השנים 2015-2010, ואף הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת לביטול החוב האמור, בטענה כי הלה ריצה מאסר חלף תשלומו. ביום 20.3.2014, קבע בית המשפט המחוזי כי " ככל שהוטל על המבקש קנס במסגרת התיק שנוהל בבית משפט השלום, אין לו נגיעה לעונשו של המבקש כאן [בת"פ 472/98 – א.ש]".

ביום 1.7.2015, הפחית המרכז לגביית קנסות את סכום החוב האמור מסך של 7,456 ₪ לסך של 4,398 ₪, והוחלט על פריסתו ל-10 תשלומים שווים. המבקש שילם תשלום אחד בלבד, על סך של 438 ₪, שעה שהחוב צבר ריבית פיגורים, ועמד על 14,478 ₪. התשלום החלקי של המבקש, בצירוף עם עיקולים שהוטלו על כספים שנדרשה המדינה להעביר לו בגין תביעות אזרחיות שהגיש נגד שב"ס, הביאו לסגירת החוב האמור ביום 16.2.2016.

5.

בתחילת שנת 2016, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, במסגרתה טען לטעות בהליכי גביית סכומי ההתחייבויות בעניינו. המבקש גרס, כי בגין הפעלת ההתחייבות נושא גזר הדין בת"פ 285/96, הלה ריצה 60 ימי מאסר, ואילו ההתחייבות שהופעלה במסגרת ת"פ 472/98, שלא כדין הופעלה, נוכח התחייבות המאשימה בת"פ 2914/98, שלא להפעיל את אותה התחייבות. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, בציינו דברים אלו:

"המרכז לגביית קנסות התחשב בתשלום ה-500 ₪ הנ"ל ואין להלין עליו שגבה תוספת פיגורים בגין אי תשלום הסכום השני של 500 ₪, גם אם העותר ריצה 60 ימי מאסר תמורתם.

באשר להפעלת ההתחייבות השנייה, אשר הופעלה בת"פ 472/98 [...] אינני מקבל את טענת בא כוח העותר [המבקש] [...] גם אם התובעת בת"פ 2914/98 (בית משפט השלום טבריה) הצהירה כי לא תבקש להפעיל את אותה התחייבות, שכן הצהרה זו הייתה נכונה לתיק הפלילי שבקשר אליו הושמעה ואין לה השלכה על הפעלת ההתחייבות בת"פ 472/98".

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי יש לזקוף לחובתו של המבקש את העובדה שלא העמיד את בית המשפט המחוזי בנצרת על הוויתור שנעשה בכל הקשור להתחייבות בת"פ 2914/98, ומשכך " אין לו אלא להלין על עצמו ".

הבקשה לרשות ערעור

6.

ביום 18.5.2016, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות הערעור חזר המבקש על הטענה כי " נפלה טעות " בגביית כספי ההתחייבויות שהופעלו בעניינו, וכן בהפעלת פקודת מאסר נגדו. המבקש טען, כי " עשה עסקה בתיק 285/96 ", במסגרתה הושתו עליו 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל, " ולא חולטה שום התחייבות בתיק זה ע"ס 3,000 ₪ ". עוד נטען, כי " בעניין הקנס ע"ס 1,000 ₪ המערער [המבקש] שילם את חובו אך משום מה הופעלה פקודת מאסר ".

תגובת המשיבה לבקשה

7.

ביום 25.11.2016, הגישה המשיבה תגובה מפורטת לבקשה לרשות ערעור. לעמדת המשיבה, דין הבקשה להידחות, על הסף ולגופה. ראשית, טענה המשיבה כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית חשובה, ונוגעת אך ורק בנסיבותיו הפרטניות של המבקש. שנית, נטען על ידי המשיבה, כי " גביית הכספים מהמבקש וכן קיום פקודת המאסר בעניינו על ידי הגורמים הרלוונטיים בשירות בתי הסוהר נעשו כדין, בהתאם להחלטות השיפוטיות, ולגזרי הדין שניתנו בעניינו ". המשיבה הוסיפה וטענה, כי במסגרת הבקשה " מנסה המבקש למעשה לתקוף את גזר דינו, את תקינות פקודת המאסר חלף קנס בעניינו משנת 2000, כמו גם את המרכז לגביית קנסות ". לפחות חלק מסוגיות אלה, גרסה המשיבה, " אינן באות בגדר 'ענין הנוגע למאסרו' של המבקש ".

דיון והכרעה

8.

כלל מושרש הוא, כי בקשות לרשות ערעור, אשר מוגשות על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים, תתקבלנה רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 1402/16 דאר שיך נ' מדינת ישראל (21.3.2016); רע"ב 4522/16 אמסלו נ' שרות בתי הסוהר (25.8.2016); רע"ב 7532/15 סלום נ' שירות בתי הסוהר (30.11.2015)). עיון בבקשה שלפניי ובצרופותיה, כמו גם בתגובת המשיבה לבקשה, מעלה כי היא עוסקת, כל כולה, בעניינו הפרטי של המבקש, הא ותו לו. לפיכך, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, מטעם זה לבדו.

9.

למעלה מן הצורך, אציין כי אינני מוצא ממש בטענותיו של המבקש גם לגופו של עניין. עיון בגזרי הדין שבמסגרתם הופעלו ההתחייבויות הכספיות בעניינו של המבקש, וכן מעקב אחר דרך הפעלתן, מעלים כי לא נפל כל פגם באופן גביית הכספים מהמבקש. לעומת זאת, עיון בבקשה שלפניי מלמד, כי המבקש אינו מודע לפרטי ההתחייבויות שהופעלו, ואף אינו משייך נכונה בין הסכומים הכספיים שנגבו, לבין ההליכים שבהם ניתנה הוראה לגבותם.

10.

לאור האמור, דין הבקשה להידחות. החלטה זו תומצא למבקש באופן מידי, בצירוף תגובת המשיבה, על כל נספחיה.