רע"ב 1863/18 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים י' בן-חמו , ע' הוד

ו- ח' סבאג ) בעת"א 3457-02-18 מיום 14.2.2018, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר צלמון מיום 1.2.2018, שדחתה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם.

1.

המבקש מרצה, החל מיום 19.7.2017, עונש מאסר של 14 חודשים בגין עבירות של דרישת נכס באיומים, סחיטה באיומים, וקבלת דבר במרמה. בעברו של המבקש מספר הרשעות קודמות, ובשנת 2011 שוחרר בשחרור מוקדם מעונש מאסר של 17 חודשים שנגזר עליו בגין ביצוע עבירה של החזקת נשק שלא כדין.

2.

ביום 14.2.2018 דחתה ועדת השחרורים בדעת רוב את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, נוכח התרשמותה כי מסוכנותו של המבקש לא פחתה באופן משמעותי. בפני הוועדה הוצגו שלושה דוחות סוציאליים בעניינו של המבקש: בדו"ח סוציאלי מיום 27.11.2017 צוין כי המבקש אינו לוקח אחריות לעבירות שביצע, כי הוא זקוק לתהליך טיפולי מעמיק לבחינת דפוסי התנהגותו, וכן כי הוא משולב בקבוצת טיפול בעבריינות כללית; בדו"ח עדכון מיום 14.12.2017 צוין כי התהליך הטיפולי שעובר המבקש מראה על רצון להתמודדות עם המניעים שהביאו אותו לביצוע העבירות, והומלץ לאפשר לו לסיים את ההליך הטיפולי. עוד צוין כי המבקש נמצא מתאים לתכנית שיקום בקהילה; בדו"ח עדכון מיום 30.1.2018 צוין כי המבקש סיים את תכנית הטיפול, הגיע למפגשים באופן רציף ולקח בהם חלק פעיל. עוד הוצגו לוועדה, בין היתר, תכנית השיקום שהוכנה למבקש וידיעות מודיעיניות בגינן מתנגדת משטרת ישראל לשחרורו המוקדם. לאחר שבחנה את המסמכים האמורים, קבעה דעת הרוב כי "בטיפול קבוצתי בפרק זמן כה קצר לא ניתן לבסס שינוי משמעותי בדפוסי חשיבה והתנהגות עבריינים המושרשים במשך שנים בהתנהלותו של האסיר". לתמיכה בהחלטתה ציינה דעת הרוב כי בידי שב"ס מידע המעיד על התנהלות עבריינית של המבקש בין כותלי בית הסוהר. דעת המיעוט (כב' השופטת בדימוס ב' סמסון ) סברה כי יש לקבל את הבקשה לשחרור מוקדם בהתבסס, בין היתר, על התרשמות החיובית של גורמי הטיפול, על תכנית השיקום שהוכנה למבקש, ועל העדר מידעים מודיעיניים עדכניים בעניינו.

3.

עתירה שהגיש המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים נדחתה ביום 14.2.2018. בית המשפט המחוזי לא מצא עילה להתערבות בהחלטת דעת הרוב, וציין כי קיים קושי לקבל את השינוי בעמדת גורמי הטיפול, שביום 27.11.2017 המליצו על המשך טיפול והעמקה בבחינת דפוסי התנהגותו של המבקש וכעבור זמן קצר ביותר, ביום 14.12.2017, מסרו כי המבקש העמיק בטיפול הקבוצתי והוא מתאים לתכנית שיקום בקהילה. בית המשפט הוסיף כי העבירות בהן הורשע המבקש בעבר מעידות על מסוכנותו הגבוהה, וכן כי העובדה ששוחרר בעבר שחרור מוקדם נזקפת גם היא לחובתו. בית המשפט קבע עוד כי במחלוקת בין חברי ועדת השחרורים אין ליתן משקל יתר לעמדת המיעוט אף שזו ניתנת על ידי שופטת, וודאי מקום בו המחלוקת היא סוציאלית ולא משפטית.

4.

מכאן הבקשה לרשות ערעור. לטענת המבקש, החלטת ועדת השחרורים אינה סבירה ושגה בית המשפט המחוזי שלא התערב בה. המבקש טוען כי עניינו מעלה שלוש סוגיות משפטיות בעלות חשיבות כללית: האחת, אפשרות שחרורו המוקדם של אסיר שנדון לתקופת מאסר קצרה וסיים בהצלחה הליך טיפול; השנייה, הפרמטרים על פיהם קובעת ועדת השחרורים האם פחתה מסוכנותו של אסיר והאם הוועדה מוסמכת לקבוע ממצאים שאינם עולים מחוות דעתם של גורמי הטיפול; והשלישית, תחולתו של עקרון השוויון בפני ועדת השחרורים. לגופו של עניין, המבקש טוען כי ההליך הטיפולי שעבר ארוך מכפי שהתרשמו ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי, וכן כי ועדת השחרורים פעלה בחוסר שוויון בינו לבין אסיר אחר בנסיבות דומות.

5.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה כיוון שאינה עומדת באמת המידה המצמצמת שנקבעה לשם קבלת בקשת רשות ערעור. לטענתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מעלה כל שאלה משפטית והוא תחום לקביעה העובדתית הפרטנית בדבר הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו של המבקש. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי התנהגותו של המבקש בין כותלי בית הסוהר היא רק אחד מהשיקולים הנשקלים על ידי ועדת השחרורים. לשיטתה, במסגרת החלטת הוועדה נשקלו כלל השיקולים הרלוונטיים, ומכלול הנסיבות הפרטניות של המבקש, ביניהן עברו הפלילי והעובדה כי העבירות בגינן הוא מרצה את עונש המאסר הנוכחי בוצעו לאחר שזכה בעבר באמון ועדת השחרורים, מלמדות כי המסוכנות הנשקפת ממנו לא פגה.

דיון והכרעה

6.

לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

7.

רשות ערעור בעתירות אסירים, ובפרט בעתירות כנגד החלטות ועדת השחרורים, לא תינתן כעניין שבשגרה, אלא רק במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (רע"ב 7871/16 פרץ נ' מדינת ישראל , בפסקה 10 (25.12.2016) ; רע"ב 4612/16 פלוני נ' ועדת השחרורים , בפסקה 11 (25.7.2016) ) . חרף הנופך העקרוני שמשווה המבקש לטענותיו, למעשה, אלו נוגעות לנסיבותיו הפרטניות בלבד, ואינן מעלות סוגיות עקרוניות כלשהן. יתרה מכך, הסוגיות העקרוניות עליהן עומד המבקש כלל אינן עולות בעניינו, וטענותיו עוסקות אך ביישום ההלכות הקיימות בנסיבותיו. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

8.

למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות גם לגופה. נקודת המוצא היא כי אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם (רע"ב 205/08

עסילה נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 8 (24.6.2008); רע"ב 3464/13 חאלד נ' ועדת השחרורים (4. 8.2013)). ואולם, סעיף 3 ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) , מקנה לוועדת השחרורים סמכות שבשיקול דעת להעניק לאסיר שנשא שני שליש ממאסרו שחרור מוקדם, אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור, וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. סעיף 9 לחוק מונה את השיקולים אשר על ועדת השחרורים לשקול בעת החלטתה, ביניהם, התנהגותו בכלא, העבירה בגינה הוא מרצה את עונש המאסר, ועברו הפלילי, כאשר הבכורה ניתנת למסוכנותו של האסיר ( רע"ב 3747/04 יאסין נ' מדינת ישראל , בפסקה 5 (4.5.2004); רע"ב 1397/17 מהדי נ' מדינת ישראל , בפסקה 13 (12.3.2017) ). בהקשר זה לא למותר לציין כי שיקול דעת ה

ש ל ו עדת השחרורים

רחב , ו ערכאת הערעור

ת תערב

בהחלטת

ועדת

השחרורים רק במקרים מצומצמים, שבהם היא שוכנע ה ש נפל פגם מהותי בהחלטה, או שההחלטה ניתנה תוך חריגה ממשית ממתחם הסבירות ( רע"ב 5321/17 אוהב ציון נ' היועץ המשפטי לממשלה (6.11.2017) ;

רע"ב 1402/16 דאר שיך נ' מדינת ישראל , בפסקה 9 (21.3.2016) ;

רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח(2) 326, 331 (2004 )).

החלטת ועדת השחרורים מבוססת על יישום מכלול השיקולים בעניינו של המבקש. הוועדה שקלה את כלל נסיבות המבקש, בין היתר עברו הפלילי, העובדה ששוחרר בעבר בשחרור מוקדם, והמידעים המודיעיניים בעניינו, וקבעה כי ההליך הטיפול הקבוצתי לא מאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש. כפי שציין בית המשפט המחוזי, " דעת הרוב לא התעלמה מדוחות גורמי הטיפול וחוות דעת רשא אך סברה שאין בכך די ". משכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, החלטת הוועדה סבירה ואינה מגלה עילה להתערבות.

המבקש טוען כי על אף שהדו"ח הסוציאלי בעניינו נערך ביום 27.11.2017, הוא החל בהליך הטיפולי עוד ביום כניסתו למאסר. טענה זו, שנטענה בעלמא, אינה תואמת את הנתונים המובאים בתגובת המשיבה, לפיהם המבקש החל להשתלב בטיפול הקבוצתי רק בחודש נובמבר, כארבעה חודשים לאחר מועד כניסתו למאסר . מכל מקום, גם אם אקבל את טענת המבקש, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הקושי בקבלת המלצת גורמי הטיפול נובע מהשינוי החד בעמדת גורמי הטיפול בין הדו"ח מיום 27.11.2017 לדו"ח העדכון שניתן רק כשלושה שבועות מאוחר יותר.

לבסוף, המבקש טוען לחוסר שוויון בינו לבין אסיר אחר, אשר ועדת השחרורים נענתה לבקשתו לשחרור מוקדם באותו יום בו נדון עניינו של המבקש. אף טענה זו לא מגלה עילה להתערבות, שכן ועדת השחרורים בוחנת את בקשתו של כל אסיר בהתאם לנתוניו האישיים ולפי שיקוליה המקצועיים כאמור לעיל. המבקש והאסיר האחר נבדלים בנסיבות מאסרם, בעברם הפלילי, בהליך הטיפולי שעברו, ועל פי החלטות ועדת השחרורים גם בחומר המודיעיני שהוצג בעניינם. נוכח כל האמור, החלטת ועדת השחרורים היא סבירה, ולא מצאתי לשנות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

9.

סוף דבר, הבקשה נדחית.