רע"ב 2223/21סאמר נפאפעה נ. ועדת השחרורים

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים ח' סבאג , א' לינדנשטראוס ו- ת' נסים שי ) בעת"א 28826-02-21 מיום 2.3.2021, בגדרו נדחתה עתירת המבקש על החלטת המשיבה 1 – ועדת השחרורים שבבית הסוהר שיטה (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) מיום 20.1.2021, אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם.

רקע

2.

ביום 10.3.2020 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בנצרת בביצוע עבירות של נשיאת נשק וירי מנשק חם באיזור מגורים. עקב כך נגזרו על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל וכן הופעל עונש מאסר על תנאי שהוטל עליו בגין עבירת איומים והחזקת נשק שלא כדין. עונשו של המבקש הועמד, אפוא, על 29 חודשי מאסר בפועל, והוא עתיד לסיים את ריצוי מלוא העונש שנגזר עליו ביום 29.12.2021.

3.

המבקש פנה לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם, ובהחלטה מיום 20.1.2021 דחתה הוועדה את בקשתו. בהחלטה צוין כי לבד מתקופת המאסר הנוכחית, המבקש ריצה זה מכבר שני עונשי מאסר בפועל, בין היתר, בגין עבירות נשק, וכי בעבר אף נעתרה ועדת השחרורים לבקשתו לשחרור מוקדם. אף על פי כן, כך צוין, שב המבקש וביצע עבירות דומות, וזאת בסמוך לאחר שסיים לרצות עונש מאסר קודם. כן ציינה הוועדה כי גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) סבורים כי המבקש זקוק לטיפול בתחום ההתמכרויות, אך הלה סירב להשתתף בכל מסגרת מתאימה שהוצעה לו בהקשר זה, בטענה כי כלל אינו סובל מהתמכרות לסמים. הוועדה ציינה עוד כי בבדיקת השתן הראשונה שנערכה למבקש על-ידי שב"ס נמצאו שרידי סם, אך יתר הבדיקות שנערכו לו נמצאו שליליות. כמו כן, צוין כי בחודש ספטמבר 2020 סברה נציגת הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) כי המבקש אינו מתאים לעבור הליך שיקום במסגרת הקהילה, והמליצה כי תיערך בדיקה חוזרת בנדון לאחר שהוא ישלים הליך טיפולי בנוגע לבעיית ההתמכרות. ואולם, לאחר מספר חודשים הגישה רש"א תכנית שיקום בעניינו של המבקש אשר נעדרת כל התייחסות לטיפול בתחום ההתמכרות. הוועדה קבעה כי תכנית זו אינה נותנת מענה הולם לצרכי המבקש, נוכח הסתירה בינה ובין עמדתה הקודמת של רש"א.

4.

בנוסף, ציינה הוועדה כי גורמי הטיפול סבורים כי המבקש סובל מבעיית אלימות ומליקוי בכישורי חיים. בין היתר, צוין בהקשר זה כי המבקש שולב בקבוצה ראשונית לטיפול באלימות ולשליטה בכעסים, וזכה לחוות דעת חיוביות, אך טרם השלים את הטיפול הקבוצתי. כן צוין כי בשלב זה לא ניתן לדעת אם המבקש נתרם מהקבוצה האמורה, וכי במהלך ריצוי עונש מאסר קודם הוא השתלב באותה קבוצה טיפולית ולמרות זאת שב וביצע עבירות דומות. צוין עוד כי במהלך תקופת מאסרו נרשמה לחובת המבקש עבירת משמעת אחת, וכן הוצג לעיון הוועדה מידע מודיעיני של שב"ס אשר נוגע למבקש רק בעקיפין, ולפיכך לא ניתן לו משקל מכריע.

5.

לנוכח כל האמור, קבעה הוועדה כי המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם וכי מסוכנותו לשלום הציבור לא פחתה במהלך תקופת המאסר. הוועדה הוסיפה כי המבקש יהא רשאי לפנות אליה בבקשה לדיון חוזר בעניינו, וזאת אם ישתלב בטיפול בתחום ההתמכרויות ויעמיק את הטיפול בתחום האלימות.

6.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי עתירה נגד החלטת הוועדה, ובה נטען כי ההחלטה התבססה על נתונים שגויים ולוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות. מנגד, סמכו המשיבים ידיהם על החלטת ועדת השחרורים וטענו כי יש לדחות את העתירה.

7.

בפסק דינו מיום 2.3.2021 דחה, כאמור, בית המשפט המחוזי את עתירת המבקש, וקבע כי לא נפל בהחלטת הוועדה פגם המצדיק התערבות בה. בית המשפט המחוזי הוסיף ועמד על עברו הפלילי של המבקש, וציין כי העבירות שבגינן הוא מרצה את עונש המאסר הנוכחי בוצעו בשעה שריחף מעל ראשו עונש מאסר על תנאי. כן צוין כי המבקש לא השלים עד כה הליך טיפולי ראוי בין כתלי בית הסוהר. בנוסף, בית המשפט המחוזי סבר כי יש ליתן משקל משמעותי למידע המודיעיני מטעם שב"ס, וקבע כי מידע זה מלמד על "מעורבות עמוקה" של המבקש בעולם הפשע, ומשכך תומך בדחיית בקשתו לשחרורו המוקדם ממאסר.

על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה דנן

8.

בבקשתו חוזר המבקש על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, ומוסיף כי בבחינת בקשתו לשחרור מוקדם שומה היה להתמקד בהתנהגותו בזמן המאסר, ולא בעברו הפלילי עובר לריצוי העונש. המבקש מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נתן משקל למידע המודיעיני מטעם שב"ס, שכן אם מדובר באותו המידע שהוצג לפני ועדת השחרורים, הרי שזו לא ראתה ליתן לו משקל, והמשיבים לא השיגו על החלטתה בנדון. עוד נטען כי אם המידע המודיעיני האמור כלל נתונים חדשים שלא הוצגו לפני הוועדה, הרי שהיה על המשיבים להגיש בקשה מתאימה להצגת ראיות חדשות במסגרת העתירה. המבקש טוען עוד כי המידע המודיעיני המתואר לא הוזכר כלל בכתבי הטענות מטעם המשיבים, אלא הוצג על-ידם רק במועד הדיון, מבלי שניתנה למבקש האפשרות לעתור להסרת החיסיון שהוטל עליו. על רקע המקובץ, טוען המבקש כי בקשתו מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

9.

עוד טוען המבקש כי יש להיעתר לבקשתו משיקולי צדק. בתוך כך, נטען כי אין מקום להתנות את שחרורו המוקדם של המבקש בטיפול בהתמכרויות, כאשר בדיקות הסמים שלו יצאו תקינות, ובשעה שעונש המאסר שהוא מרצה כעת אינו נובע מעבירות סמים. יתר על כן, נטען כי בתכנית השיקום של רש"א לא הופנה המבקש לטיפול בהתמכרויות, ומשכך אין באפשרותו להשתלב בטיפול מעין זה. לטענת המבקש, נמסר לו מרש"א כי תיקון תכנית השיקום מחייב הוראה מטעם בית המשפט, אך למרות שהוא ביקש הוראה לתיקון כאמור במסגרת עתירתו, פסק הדין נעדר כל התייחסות לכך. בנוסף, נטען כי המבקש אינו יכול להשתלב בטיפול בתחום ההתמכרויות אף מן הטעם שמשך הטיפול ארוך מיתרת מאסרו, וכי בית המשפט המחוזי התעלם מחוות הדעת החיוביות על אודות התנהגות המבקש במסגרות בהן השתתף. לבסוף טוען המבקש כי בקשתו מעוררת עניין ציבורי, לנוכח האינטרס הטמון בשיקום אסירים ובהפנייתם לטיפול בקהילה.

דיון והכרעה

10.

לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

11.

כידוע, לא בנקל ייעתר בית משפט זה לבקשת רשות לערער על פסק דין הנסוב על החלטת ועדת השחרורים, אלא במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כאשר הבקשה מעוררת עניין ציבורי חשוב (ראו: רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2) 326, 330 (2004); רע"ב 1863/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (12.4.2018); רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פסקה 7 (22.5.2016)). ואולם, חרף ניסיון המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, הרי שבקשה זו נטועה כל כולה בנסיבותיו הפרטניות, ודי בכך כדי לדחותה.

12.

למעלה מן הנדרש, אוסיף ואציין כי אף לגופם של דברים, לא ראיתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הלכה ידועה היא, וזו נקודת המוצא לדיוננו, כי לאסירים אין זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר (ראו: רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה , פסקה 41 (20.7.2009); בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש , פ"ד נג(3) 721, 739-738 (1999); עניין גרסיה , בעמוד 330). אמות המידה לשחרור מוקדם של אסיר על-ידי ועדת השחרורים מעוגנות בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: החוק ), בו נקבע כי על הוועדה לשקול את "הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא". לשם כך, נדרשת הוועדה לתת דעתה למספר שיקולים, וביניהם הרשעותיו הקודמות של האסיר (סעיף 9(3) לחוק), שימוש בסם מסוכן (סעיף 9(6)(ג) לחוק) או גמילה ממנו (סעיף 9(6)(ד) לחוק), וכן חוות דעת מטעם שב"ס, משטרת ישראל או רש"א (סעיפים 9(7)-(8) לחוק).

13.

עוד יש להזכיר, כי בפני אסיר שהפר בעבר תנאי שחרור מוקדם ופונה בבקשה נוספת לשחרור כאמור, ניצבת משוכה גבוהה להוכיח כי הוא ראוי לשחרור מוקדם נוסף, וזאת נוכח מעילתו הקודמת באמון שניתן בו (ראו: בג"ץ 5319/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נ(3) 420, 422 (1996)).

14.

יישום אמות המידה שלעיל על ענייננו מוליך למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת השחרורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך, תקופת המאסר הנוכחית שמרצה המבקש היא תקופת מאסרו השלישית, ובעבר הלה אף שוחרר בשחרור מוקדם. למרות זאת, נראה כי המבקש לא נרתע ושב לסורו, וביצע עבירות נשק נוספות בסמוך לשחרורו ממאסר קודם ובעת שהיה נתון תחת עונש מאסר מותנה. עוד עולה מהחלטת הוועדה כי חרף המלצת הגורמים הטיפוליים, סירב המבקש לעבור טיפול בתחום ההתמכרויות, וכן טרם הוכחה השפעתו החיובית של הטיפול שעבר בתחום האלימות. כל אלה הם, כאמור, שיקולים רלוונטיים בעת בחינת בקשה לשחרור מוקדם. לפיכך, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים המצדיק התערבות בית משפט זה, וזאת אף מבלי להידרש למידע המודיעיני מטעם שב"ס בעניין התנהגותו בין כתלי בית הסוהר.

15.

בטרם סיום, יצוין כי בבקשתו דנן הביע המבקש נכונות להשתלב בטיפול בתחום ההתמכרויות, ויש לקוות כי במידת האפשר, יפעלו גורמי הטיפול בשב"ס וברש"א על מנת לשלבו בהקדם בתכנית טיפול מתאימה.

16.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.