רע"ב 8565/21פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט י׳ עדן , כב' השופט ע׳ הכהן וכב' השופטת י׳ טייב )

בעת"א 38546-11-21 מיום 17.11.2021, בגדרו התקבלה עתירת המדינה נגד החלטת ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר אלה (להלן :

ועדת השחרורים ) על שחרורו המוקדם של המבקש.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים בגין עבירות של סחר בסם מסוכן וסיוע לסחר בסם מסוכן, וביום 7.4.2021 נגזרו עליו 27 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו, אשר עתידים להסתיים ביום 25.7.2022.

3.

במהלך מאסרו, המבקש הופנה לדיון בוועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה (להלן: ועדת האלמ״ב ) לאחר שסווג על-ידי שב״ס כאסיר השייך ל"קטגוריה א׳״, בה נכללים אסירים שאין להוציאם לחופשה משיקולי הגנה על שלום הציבור או ביטחון המדינה. סיווגו של המבקש כאמור בוצע לנוכח תיקים שנפתחו נגדו בגין אלימות כלפי בנות הזוג שלו בשנים 2018 ו-2019 ונסגרו מחוסר ראיות. ועדת האלמ״ב דנה בעניינו של המבקש במשך שתי ישיבות, מיום 11.7.20221 וישיבת המשך מיום 16.8.2021, וחוותה דעתה בעניינו במסגרת דו"חות גלויים וחסויים. בחלק הגלוי של הדו"ח מיום 16.8.2021 נכתב כי ״המבקש מכחיש את המיוחס לו, אינו לוקח אחריות על החשדות שעלו נגדו, משליך אחריות על אחת מנפגעות העבירה ואינו רואה עצמו כאדם אלים שזקוק להתערבות בתחום זה״. על רקע ממצאיה, ועדת האלמ״ב העריכה כי "קיים פוטנציאל גבוה לסיכון ומסוכנות מצד האסיר [המבקש, י.ו] כלפי סביבתו" ולכן לא המליצה על יציאת המבקש לחופשות או על שחרור מוקדם.

4.

לקראת מועד חלוף שני שלישים ממאסרו, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם ממאסר תחת תכנית שיקום פרטית. ביום 10.11.2021 התקיים דיון בוועדת השחרורים בעניינו. במסגרת הדיון, המדינה התנגדה לבקשה, ולצורך תמיכה בעמדתה הציגה דו״ח מודיעיני מטעם שב״ס אשר מעיד, לשיטתה, על התנהגותו הלא ראויה של המבקש במהלך שהותו בכלא. עוד הציגה המדינה מידע סודי הנמצא ברשות משטרת ישראל בעניינו. בנוסף, צוין כי ועדת האלמ״ב לא נתנה המלצה על שחרורו המוקדם של המבקש, וכי בעקבות חוות דעתה אף הרשות לשיקום האסיר (להלן :

רש״א ) מצאה כי המבקש אינו מתאים לתכנית בפיקוחה בטרם יעבור טיפול בתחום האלימות במשפחה. בנוסף, נטען כי אין בכוח התכנית הפרטית לשיקום שהציע המבקש

כדי לאיין את מסוכנותו.

בתגובתו לאמור, טען המבקש כי יש להורות על שחרורו תחת תכנית השיקום הפרטית, כי התנהגותו בכלא ראויה וכן כי אין לתת משקל לדו״ח ועדת האלמ״ב, זאת בשל חלוף הזמן מיום הגשת התלונות עליהן נסב הדו״ח; נוכח טענות שונות על אמינותה של אחת המתלוננות; וכן מאחר שהתלונות נגדו, עליהן נסבה חוות דעת ועדת האלמ"ב, נסגרו מחוסר ראיות.

5.

ועדת השחרורים קיבלה את בקשת המבקש, והורתה על שחרורו המוקדם בתנאים. בהחלטתה, עמדה הועדה על התנהגותו של המבקש בתקופת מאסרו וקבעה כי התנהגותו בכלא הייתה ראויה. באשר למידת מסוכנותו לציבור, נקבע כי העובדת הסוציאלית של הכלא ציינה בחוות דעתה מיום 29.8.2021 כי אמנם, אין בדבריו של האסיר משום הודאה במעשיו אך ״הוא לוקח אחריות ומסביר שעשה טעות״, וכן כי המבקש ניהל חיים נורמטיביים עובר למאסרו. בעניין דו״ח המודיעין מטעם שב״ס, ועדת השחרורים קבעה כי המידע המופיע בדו"ח בעניינו של המבקש אינו מאומת ומוצלב. בנוסף, בעניין המידע הסודי הנמצא ברשות משטרת ישראל נקבע כי המידע ״אינו מייחס למבקש מעשים מסוימים אלא מלמד על סכסוך בין משפחות ולפיכך אין מקום לייחס למידע זה משקל״.

באשר לחוות דעתה של ועדת האלמ״ב וכן לדו״ח רש״א המתייחס לחוות דעת זו וקובע, כאמור, כי על המבקש להעמיק את הטיפול בתחום האלמ״ב, נקבע כי יש לתת את הדעת לכך שהמבקש אינו מצוי בקשר מתלוננת אחת, ואילו המתלוננת השנייה ציינה בפניה במכתב לוועדת השחרורים כי היא תומכת בהפנייתו של המבקש לתכנית שיקום פרטית. עוד צוין כי חלפו שלוש שנים מאז התלונה שהוגשה בשנת 2018 נגד המבקש, ועל-פי פקודת נציבות שב״ס תלונה זו אינה יכולה לבוא בחשבון בדו״ח ועדת האלמ״ב. בנוסף, נקבע כי תכנית השיקום הפרטית שהונחה לפני ועדת השחרורים מהווה המשך ישיר להליך הטיפולי שעבר המבקש בכלא וכן כי חברי הועדה ״מתקשים להבין מדוע רש״א הולכת בעקבות וועדת האלמ"ב ואינה נכונה להכין תכנית עבור האסיר [המבקש, י.ו] והיא מתנה אותה בהליכים טיפוליים בתחום האלימות במשפחה כאשר אלה אינם כלל רלבנטיים בעניינו של האסיר [המבקש, י.ו]״.

6.

המדינה הגישה עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי, בה נטען, בין היתר, כי ועדת השחרורים שגתה כאשר הורתה על שחרור המבקש חרף קביעתה המקצועית של ועדת האלמ״ב בדבר מסוכנותו, וכן כי היה על הועדה לתת משקל ממשי לאמור בחוות הדעת הגלויה והחסויה של ועדת האלמ״ב מיום 16.8.2021, ממנה עולה חשש כבד ביותר בדבר מסוכנותו של המבקש בהיבט של אלימות במשפחה.

7.

המבקש התנגד לעתירה וסמך ידיו על החלטת ועדת השחרורים. בנוסף לכך, חזר המבקש על טענותיו העיקריות בדבר הזמן שחלף מאז שהוגשו נגדו התלונות הקשורות לאלימות במשפחה, וכן כי תלונות אלו נסגרו מחוסר ראיות.

פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי

8.

לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים, ועיין במסמכים השונים, לרבות חוות הדעת הגלויות והחסויות של ועדת האלמ״ב, קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה וביטל את החלטת ועדת השחרורים. בפסק הדין ציין בית המשפט המחוזי, כי על אף שההחלטה הסופית בבקשת אסיר לשחרור מוקדם מסורה לשיקול דעתה של ועדת השחרורים, עליה לתת משקל של ממש להמלצות ועדת האלמ״ב, בהיותה הגוף המקצועי ביחס להערכת מסוכנותם של אסירים בתחום האלימות במשפחה.

בית המשפט המחוזי ציין עוד כי רש״א צריכה ומחויבת לתת משקל למסקנותיה הברורות של ועדת האלמ״ב. זאת, בהתאם לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס׳ 04.54.03 (להלן: הפקודה ) אשר מגדירה את ״אופן עבודת ועדות משרדיות ובין-משרדיות לעבירות במשפחה – אלימות וגילוי עריות״, ועל-פיה שב״ס נדרש להפנות לועדת האלמ״ב גם אסירים אשר אינם מרצים את עונש המאסר שלהם בגין אלימות כלפי בן משפחה, אולם קיים מידע לגביהם שלפיו התרחש או עלול להתרחש אירוע אלימות כלפי בן משפחה. בנוסף, לאחר עיון בחלק החסוי של חוות הדעת של ועדת האלמ"ב, ציין בית המשפט המחוזי כי מסוכנות המבקש היא "מסוכנות ברף הגבוה ביותר".

על כן, נקבע כי משהונחה לפני ועדת השחרורים חוות דעת אשר מציינת פוטנציאל גבוה לסיכון ומסוכנות, ועדת השחרורים אינה רשאית להתעלם מכך, וכי התעלמות מעיין זו מהווה אי סבירות קיצוני.

מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה דנן

9.

לטענת המבקש, בקשתו מעוררת סוגיה עקרונית, הנוגעת להיקף סמכותה של ועדת האלמ״ב, ולמשקל שיש לייחס לחוות הדעת שניתנות על-ידה כאשר מוערכת מסוכנותו של אסיר שאינו מרצה עונש מאסר בגין ענייני אלימות במשפחה, ואף לא הורשע בעבר בעבירות מסוג זה.

בעיקרו של דבר, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נתן למסקנות ועדת האלמ״ב משקל מוחלט והתערב בהחלטת ועדת השחרורים. בתוך כך, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל ראוי להמלצות גורמי הטיפול בכלא אשר סברו כי למבקש אין דפוסים עבריינים או אלימים; לחלוף הזמן מקרות האירועים המתוארים בדו״ח האלמ״ב; למכלול הנסיבות הנוגעות למבקש לרבות תרומתו המשמעותית לביטחון המדינה וכן לטענותיו הנוגעות לאמינות העדויות עליהן הסתמכה ועדת האלמ"ב. כמו כן, נטען כי המסקנה לפיה נשקף מהמבקש פוטנציאל גבוה לסיכון כלפיי סביבתו אינה מבוססת כלל, וכי הכחשת המבקש את החשדות שיוחסו לו בתיקים שנסגרו לא יכולה להוות בסיס לחוות דעת שלילית של ועדת האלמ״ב.

10.

בהחלטתי מיום 14.12.2021 הוריתי למבקש להודיע אם הוא מסכים כי המשיבה תעביר לעיוני את החומר החסוי שעמד לפני בית המשפט המחוזי. המבקש נתן הסכמתו ובהתאם לכך, החומר הומצא לעיוני.

דיון והכרעה

11.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה וכן לאחר העיון בחומר הגלוי והחסוי שעמד בפני בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על קבלת תשובה.

12.

הלכה היא כי רשות לערער "בגלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בעתירה שעניינה החלטת ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו: רע"ב 2223/21 נפאפעה נ' ועדת השחרורים , פסקה 11 (18.4.2021)), וזאת אף במקרים שבהם הפך בית המשפטי המחוזי את החלטת ועדת השחרורים (ראו: רע"ב 6730/18 פלוני נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד , פסקה 10 (2.12.2018)). על אף ניסיונו של המבקש לצקת לבקשתו נופך עקרוני, לא מצאתי כי המקרה הנדון בא בגדר מקרים אלו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

13.

למעלה מן הדרוש, אוסיף כי אף לגופם של דברים, לא ראיתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי לא היה מקום לייחס משקל לדוח ועדת האלמ"ב בעניינו, ובוודאי לא משקל מכריע, וזאת לנוכח העובדה שהוא לא הורשע בעבירות אלימות ואינו מרצה את עונשו הנדון בגין עבירות מהסוג האמור. עוד נטען כי התלונות שהוגשו כלפיו בעבר בגין אלימות במשפחה נסגרו מחוסר ראיות, וכי חלף זמן רב מאז הוגשו. ואולם, סעיף 5(א)(5) לפקודה וסעיף 9.2(ב) בהוראה 3.37 לתקנון עבודה סוציאלית של משרד העבודה והרווחה , קובעים, כי יש להגיש חוות דעת מקצועית בעניין אלימות במשפחה גם עבור ״אסירים המרצים מאסר בגין עבירות שאינן עבירות אלימות כלפי ׳בן משפחה׳ ... אולם קיימת לגביהם אינדיקציה כי היו, ישנם או צפויים אירועי אלימות מצידם כלפי ׳בן משפחה׳״, הפקודה אף מוסיפה ומציינת כי מידע עכשווי מצדיק פניה לוועדת האלמ"ב ללא קשר לפרק הזמן שחלף מעת אירוע העבירה (ראו והשוו: רע"ב 5745/10 סאלח נ' שירות בתי הסוהר , פסקה י' (21.9.2010);

מיה רוזנפלד ורחלי נח, "ועדות (אי) שחרורים? מבט אמפירי אל עבר השחרור המוקדם בישראל בראי המגמה לצמצום שיעור הכליאה"

חוקים טו 79, 89-88 (2021)).

מהאמור עולה כי על אף שהמבקש לא מרצה את עונשו בגין עבירת אלימות כלפי בן משפחה, הרי שמשעה שנמצא על-ידי שב"ס כאסיר בעל פרופיל אלמ״ב, הרי שקבלת עמדת ועדת האלמ"ב בעניין שחרורו המוקדם הייתה נדרשת על-פי נהלי שב"ס, וממילא היה על ועדת השחרורים לייחס לעמדה זו משקל טרם קבלת החלטתה בנדון.

14.

לכל האמור יש להוסיף, כי לאחר שעיינתי אף אני בחומר שעמד כאמור לפני בית המשפט המחוזי, מצאתי כי לא נפלה שגגה בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה "התמונה העולה מהחלק החסוי הינה תמונת מסוכנות של ממש" וכי "מדובר במסוכנות ברף גבוה ביותר".

15.

לנוכח כל האמור, לא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית.

אין צו להוצאות.