רע"ב 5321/17אהרון אוהב ציון נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים: י' אברהם , ג' אזולאי ו- ח' סבאג ) ב-עת"א 2981-06-17, במסגרתו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטתה של ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ), אשר לא קיבלה את בקשתו להורות על שחרורו על-תנאי ממאסר.

אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

רקע

2.

המבקש מרצה עונש של שלוש וחצי שנות מאסר בפועל בגין הרשעתו, בין היתר, בעבירות מרמה, זיוף, החזקת מקום להימורים, הלבנת הון, ועבירות מס שונות. בתמצית אציין כי המבקש הורשע בכך שקיבל שיקים גנובים בסך של 48 מיליון ש"ח, ביצע פעולות ברכוש אסור בסך של 4.7 מיליון ש"ח, העלים מס בסכום של כ-10 מיליון ש"ח, וביצע עבירות מע"מ בסך של 1.6 מיליון ש"ח.

3.

במסגרת גזר הדין, ששומע בתאריך 30.05.2012 – הושת על המבקש, בין היתר, קנס בסך של 500,000 ש"ח, או 15 חודשי מאסר תמורתו, וזאת ל תשלום תוך שנה ממועד גזר הדין, קרי עד לתאריך 30.05.2013 (להלן: הקנס ). גזר הדין האמור אושר בבית משפט זה במסגרת ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל (09.11.2014)).

4.

בתאריך 06.04.2017 חלף מועד ריצוי שני שלישים מתקופת עונש המאסר שהושת על המבקש, ובתאריך 01.08.2018 צפוי לחול תאריך שחרורו המלא של המבקש.

5.

בתאריך 23.03.2017 הוועדה דנה בעניינו של המבקש. במסגרת הדיון התברר ל וועדה כי עד למועד הדיון – הקנס ,

או אפילו חלקו – טרם שולמו. לפיכך הוועדה קבעה כי בשים לב לכך שג זר הדין כולל תקופת מאסר חלף הקנס , על המבקש להמציא ל וועדה

החלטה של המרכז לגביית קנסות בדבר אישור לדחיית מועד תשלום הקנס , או פריסתו, קודם שיערך דיון בעניינו ב וועדה .

6.

בתאריך 03.04.2017 המבקש הודיע ל וועדה כי באותו היום הומצאה לידיו הודעת המרכז לגביית קנסות "בדבר הקפאת הליכים בעניינו של האסיר [המבקש – ח"מ ], עקב צו כינוס בתיק פש"ר".

7.

בתאריך 23.04.2017 הוועדה דחתה את בקשת המבקש לשחרור על-תנאי. במסגרת זו הוועדה

קבעה כי המבקש אמנם התנהג באופן תקין בכלא, עבר שיקום משמעותי, והוגשה לגביו תכנית שיקומית מטעם רש"א , אולם בצד זאת, קיימים בעניינו מידעים משטרתיים: "המתייחסים לקשר בין עבריינים ופעילות פלילית, סכסוך בין עבריינים ועוד... המדובר לדעתנו במידעים חמורים ביותר המגלמים פוטנציאל סיכון על שלום הציבור " (ראו: עמ' 13 להחלטה; ההדגשה שלי – ח"מ ). הוועדה קבעה כי על סמך המידעים הנ"ל בלבד יש לדחות את הבקשה, והוסיפה כי בנסיבות אלו היא לא מוצאת לנכון להתייחס לנושא תשלום הקנס

(להלן: החלטת הוועדה הראשונה ).

8.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי הנכבד עתירה כנגד החלטת הוועדה הראשונה ובמסגרתה הוא טען, בין השאר, כי לא היה די בחומר המודיעיני המשטרתי בעניינו כדי לדחות את בקשתו.

9.

בתאריך 17.05.2017 בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את העתירה כנגד

החלטת הוועדה הראשונה במובן זה שעניינו של המבקש הוחזר לדיון בפני הוועדה כדי להשלים את שמיעת הטיעונים לעניין משקלו של המידע המודיעיני בעניינו של המבקש, בקובעו, בין השאר, כדלקמן:

"בעוד שבמהלך הדיון בפני הוועדה, הפרפרזה שניתנה לגבי המידע המודיעיני היתה קיומם של קשרים עם עבריינים, הרי עיון במידע עצמו מלמד כי החשש העולה ממנו... הוא חשש לפגיעה בעותר עצמו בגין אותם קשרים. ראוי היה להבהיר זאת במסגרת הפרפרזה..." (ראו: עמ' 2 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי הנכבד פסק עוד כי הוועדה תדון בעת הדיון החוזר גם בנושא תשלום הקנס בידי המבקש.

10.

בתאריך 29.05.2017, לאחר השלמת טיעוני באי-כוח הצדדים – הוועדה דחתה את בקשת המבקש (להלן: החלטת הוועדה השנייה ). במסגרת זו נקבע כי יש במידעים שהוצגו בפני הוועדה , חרף הפרפראזה העדכנית שהוגשה בעניינו של המבקש, כדי לקבוע כי שחרורו המוקדם של המבקש עלול לסכן את שלום הציבור. עוד נקבע כי המבקש לא שילם את הקנס

במועדו, ולא הצהיר על כוונה לעשות כן.

11.

המבקש הגיש עתירה כנגד החלטת הוועדה השנייה לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובמסגרתה הוא טען כי הוא עבר הליך טיפולי משמעותי, וכי לא היה מקום לדחות את בקשתו לשחרור על-תנאי רק בשל חשש מפגיעה מצד אחרים בו. עוד נטען, כי לא היה מקום לשקול לחובת המבקש את אי תשלום הקנס , וזאת, לשיטתו, מאחר שהוא הגיש בקשה לפשיטת רגל, במועד בו טרם חלף המועד לתשלום הקנס , ומרגע הגשת הבקשה האמורה – נאסר עליו, לגירסתו, לשלם את הקנס

משום שתשלום כזה, אם היה נעשה, היה נחשב להעדפת נושים אסורה.

12.

בתאריך 19.06.2017 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את העתירה, נושא החלטת הוועדה השנייה . במסגרת זו נקבע כי המבקש לא שילם את הקנס , ואף לא הראה שעשה מאמץ כלשהו כדי לשלם חלק ממנו. עוד נפסק כי בנסיבות העניין בקשת המבקש להכריז עליו כפושט רגל מלמדת על מאמץ מצידו שלא

לשלם את הקנס , תוך שהמבקש יצר לעצמו "מניעה" משפטית לתשלום הקנס , או חלקו (ראו: שם, בעמ' 6). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי קיים חשש לפגיעה במבקש מצד גורמים בעולם העברייני, בזיקה לאירועים בגינם הוא הורשע, וכי במצב זה נשקפת סכנה לשלום הציבור, ועל כן אין מקום להורות על שחרורו על תנאי ממאסר.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות הצדדים

13.

לטענת המבקש, במסגרת הבקשה ובתשובה שהגיש לתגובת המשיב, לאחר נטילת רשות, עניינו מעלה שתי סוגיות משפטיות, שחשיבותן העקרונית, לשיטתו, חורגת מעניינו הפרטני, והן מצדיקות מתן רשות ערעור:

(א)

הנפקות של אי-תשלום קנס בידי אסיר על בקשתו לשחרור על-תנאי, כאשר האסיר הוכרז כפושט רגל טרם המועד האחרון לתשלום הקנס. בנסיבות אלו הוא מנוע, לשיטתו, מתשלום הקנס

על פי דין, בשל איסור העדפת נושים. המבקש מוסיף כי הדבר מודגש עוד יותר בעת שמדובר באי-תשלום קנס, בגינו קיים מאסר חלף קנס, באשר, לשיטתו, דחיית בקשה לשחרור על-תנאי, בנסיבות כאלו, מהווה "ענישה כפולה": אי-קבלת הבקשה לשחרור על-תנאי, בצד ריצוי תקופת מאסר חלף הקנס (שלא שולם).

(ב)

משקלו של מידע מודיעיני, המדבר בחשש לפגיעה באסיר מצד אחרים (ולא בכוונה שלו לעשות כן כלפי זולתו) והשלכות הדבר על שלום הציבור ועל שאלת שחרורו המוקדם.

14.

המשיב טוען, מנגד, כי דין הבקשה להידחות. לשיטתו, הגם שלא כל השאלות המתעוררות ביחס לתשלום קנס לעניין שחרור על תנאי נבחנו עד כה בפסיקה עד תום, הרי שבענייננו ההכרעה מבוססת על הקביעה הפרטנית לפיה המבקש לא פעל כראוי ומבעוד מועד להסדיר את תשלום הקנס , ועתה הוא מבקש להיאחז במחדלו ובמניעה המשפטית שנוצרה – כדי לא לשלם את הקנס .

15.

המשיב גורס עוד כי בצד אי תשלום

הקנס , שבא אמנם בגדר השיקולים לחובתו של המבקש – המבקש אף לא הראה כי שחרורו על-תנאי לא יסכן את שלום הציבור. המשיב טוען כי הדבר מודגש, בנסיבות, בו מקורו של הסיכון הנשקף לשלום הציבור הוא בקשרים עברייניים של המבקש עצמו עם אחרים. לשיטת המשיב, בנסיבות אלו, החלטת הוועדה סבירה אף לגופה.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיב לה, בתשובת המבקש לתגובת המשיב, ובחומר החסוי, אשר הועמד לעיוני במעטפה סגורה, בהתאם לבקשתי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות .

אביא את הטעמים לכך מיד בסמוך.

17.

בפסיקתנו נקבע כי רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירת אסיר איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות בהן טענות המבקש מעלות בעיה משפטית בעלת חשיבות, או נושא אחר שהשלכותיו כלליות (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.06.1986)). עוד נפסק כי ההלכה האמורה חלה גם כאשר עסקינן בבקשות ב"גלגול שלישי" המכוונות כנגד החלטה מקורית של גוף מעין שיפוטי, כוועדת השחרורים, אף שבנסיבות אלו יש לנהוג בגמישות מסוימת (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , בחוות דעתו של השופט (כתארו אז) א' גרוניס (11.03.2009); רע"ב 2389/16 ויצמן נ' מדינת ישראל

(12.07.2016)); רע"ב 7871/16 פרץ נ' מדינת ישראל (25.12.2016)).

18.

בנסיבות העניין, אף כי יתכן ויש היבטים מסוימים הטעונים ליבון בסוגיות הכלליות שהמבקש העלה, ואלה יגיעו, קרוב לודאי, לידי מיצוי בעתיד, הרי שלא מצאתי כי נסיבותיו של המבקש מצדיקות ליתן פה רשות ערעור, וזאת מאחר שלא הגעתי למסקנה כי נפל פגם, המצדיק התערבות שיפוטית, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהקשר למבקש. אבהיר הדברים להלן.

19.

בפסיקתנו נקבע כי לאסיר לא עומדת זכות קנויה לשחרור מוקדם, שכן לוועדת השחרורים מוקנית סמכות שבשיקול דעת להעניק שחרור מוקדם לראויים לכך על פי השיקולים הקבועים לכך בדין, או לסרב למבוקש מטעמים ענייניים ומוצדקים (ראו: רע"ב 2300/16 קליין נ' היועץ המשפטי לממשלה (15.05.2016)). עוד נפסק כי שיקול הדעת הנתון לוועדת השחרורים וגדר שיקוליה הינם רחבים , ובית המשפט יתערב בהחלטת ועדת השחרורים רק במקרים מצומצמים, שבהם הוא שוכנע כי נפל פגם מהותי בהחלטתה של ועדת השחרורים, או כאשר החלטתה ניתנה תוך חריגה ממשית ממתחם הסבירות (ראו: רע"ב 3607/17 חמד נ' ועדת השחרורים (01.05.2017)). ארחיב ואפרט בנושא זה להלן.

20.

סעיף 3 ל חוק מורה כדלקמן:

"לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור " (ההדגשה שלי – ח"מ ).

בפסיקתנו נקבע לעניין זה כי התנאי הראשון הכלול בסעיף זה מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור. הנטל להוכיח את התקיימותם של שני התנאים רובץ על האסיר המבקש להשתחרר

(ראו: רע"ב 87/17 מסארווה נ' שרות בתי הסוהר (10.01.2017)).

21.

סעיף 9 ל חוק מפרט, בין היתר, רשימה לא סגורה של שיקולים רלבנטיים שעל ועדת השחרורים לשקול, לצורך החלטתה, וביניהם: העבירה שביצע האסיר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה וחומרתה; הרשעות קודמות; אופייה של התנהגות האסיר בכלא; וחוות דעת רלבנטיות של גורמים מקצועיים כדוגמת: רשויות הביטחון ומשטרת ישראל, הרשות לשיקום האסיר ושירות המבחן (ראו:

רע"ב 3515/16 ריכטר נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.03.2016); רע"ב 1196/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (09.03.2017)).

סעיף 9(1) ל חוק קובע כי בבואה לבחון את האפשרות לשחרור על-תנאי – על ועדת השחרורים, להביא בחשבון, בין היתר, גם את השיקול הבא:

" קנס

או פיצוי לפי סעיף 77

לחוק העונשין, שהוא חויב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם – הסיבות לכך " (ההדגשות שלי – ח"מ ).

22.

לשם תמיכה בטענתו בהקשר לאי-תשלום הקנס – בא-כוח המבקש הפנה ל-בש"פ 373/89 שטיין

נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 474 (1989) (להלן: עניין שטיין ), בו נפסק, בין השאר, כדלקמן:

"משהוכרז החייב פושט-רגל עת תלוי ועומד היה כנגדו חיוב של קנס, אין

למדינה כנגדו אלא חוב בר-תביעה: מחד גיסא, יכולה

המדינה לגבות את הקנס בדרך של הגשת תביעת חוב, ולפיכך לא ניתן להגיע לפי דיני פשיטת הרגל לתוצאה שיש להפעיל את עונש המאסר; מאידך גיסא, אין המבקש רשאי, וגם אסור לו, לשלם את הקנס למדינה, משום שהתשלום ייחשב במקרה כזה כהעדפת נושים בלתי מותרת " (ההדגשה שלי – ח"מ ).

23.

חרף הציטוט שלעיל – לא מצאתי טעם טוב, להתערב, בנסיבות, בממצאיו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו בהקשר לאי-תשלום הקנס , חרף האורכה בת השנה שניתנה לו (וזאת בתקופה שטרם הפך לפושט רגל). במסקנתי זו תומכים הנימוקים הבאים:

(א)

בצד הציטוט שהובא לעיל מ - עניין שטייין נפסק שם אף כך:

"... גם אם המדינה לא תצליח לגבות את מלוא

חוב הקנס בפשיטת הרגל, לא ייצא אינטרס הציבור ניזוק, משום ש צו הפטר שיינתן נגד החייב לא יפטור אותו מתשלום הקנס : סעיף 69(א)(1) ל פקודת פשיטת הרגל

[נוסח חדש], תש"ם-1980. למעשה אין בצמצום אפשרויות הגבייה של הקנס אלא השעיית תשלום חלק מהקנס לתקופה שבה פשיטת הרגל בעינה עומדת; שנית, אין יסוד מספיק לחששה של המדינה, שהחייבים שנידונו לעונשי מאסר יזכו במקלט פשיטת הרגל כדי להתחמק מתשלום הקנס, שהרי מסור לבית המשפט שיקול-דעת אם להיעתר לבקשת החייב אם לאו , בהתחשב ב"שאר נסיבות הענין", כאמור בסעיף 18 לפקודה, או על יסוד שימוש בשיקול-דעתו שלא להיעתר לבקשה, שלא הוגשה בתום-לב " (ראו: שם, בעמ' 475; ההדגשות שלי – ח"מ ; עיינו גם: ע"פ 5625/92 גדבאן נ' מדינת ישראל (04.05.1993)).

(ב)

המבקש נדרש לשלם את הקנס

תוך שנה ממועד גזר הדין, דהיינו עד לתאריך 30.05.2013. במהלך מרבית שנה זו – המבקש לא שילם את הקנס , ואף לא הגיש כל בקשה ל מרכז לגביית קנסות לפריסת תשלום הקנס , או חלקו, ולא פעל להכרזתו כפושט רגל. בהמנעותו מלעשות כן – חלה עליו לכאורה הוראת סעיף 28(א) ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1972 מכוח סעיף 61(ב) ל חוק האמור, הקובעת שמי שמנע קיום תנאי – איננו רשאי להסתמך על אי קיומו. לפיכך אין המבקש זכאי להסתמך לכאורה על הטיעון שהוא העלה (השוו: ע"פ 2094/11 בן עמי נ' מדינת ישראל (11.10.2011)).

(ג)

בתאריך 24.04.2013 המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל (להלן: הבקשה לפשיטת רגל ). במסגרת הבקשה לפשיטת רגל ,

המבקש לא מצא לנכון לדווח לבית משפט של פשיטת רגל כי רובץ נגדו קנס בסכום משמעותי, ואף לא ביקש לכלול את הקנס במסגרת הבקשה. בהמשך, בתאריך 18.11.2014 בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הכריז על המבקש, לבקשתו, בהסכמת המנהל המיוחד, ובא-כוח הכנ"ר, כפושט רגל, בקובעו, בין היתר, כי:

" אין בהכרזה כדי לקבוע דבר לעניין תום לבו של החייב

[המבקש – ח"מ ] בכניסה להליך או בהתנהלותו תוך כדי ההליך, ועניין זה ייבחן במשך הזמן..." (ראו: פש"ר 44802-04-13; ההדגשה שלי – ח"מ ; עיינו גם: רע"פ 1296/11 טוביאנה נ' מדינת ישראל (17.04.2011); ע"א 3376/11 רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי

(06.10.2013).

(ד)

רק בתאריך 20.03.2017

(כארבע שנים לאחר הגשת

הבקשה לפשיטת רגל ) המבקש פנה לבית המשפט המחוזי, במסגרת הליך פשיטת הרגל, ב-"בקשה לצירוף תיק – לכלול הקנס בתיק הפש"ר". במסגרת הבקשה הנ"ל, צויין, בין היתר, כדלקמן:

"מובהר כי עפ"י גזר הדין הפלילי ניתנה לחייב [המבקש – ח"מ ] ארכה של שנה לתשלום הקנס... ובטרם חלוף התקופה, החייב

[המבקש – ח"מ ] הגיש בתאריך 24.4.13 בקשתו להכרזה כפושט רגל ולכן לא שולם הקנס " (ראו: שם, פיסקה 6; ההדגשה שלי – ח"מ ).

הנה כי כן – המבקש הגיש לבית המשפט של פשיטת רגל בקשה לכלול את הקנס בתיק פשיטת הרגל רק ימים ספורים טרם קיומו של הדיון בעניינו בפני הוועדה (שנערך, כזכור, בתאריך 23.03.2017), לאחר שאת הבקשה להכרזתו כפושט רגל הוא הגיש בסמוך לפני תום שנת האורכה לתשלום הקנס . דומה כי התנהלות זו מדברת בעד בעצמה, ועלולה להקים נגדו לכאורה עילה לבחינת תקפות הליכי פשיטת הרגל, הכל כאמור לעיל ולהלן.

24.

בפסיקה נקבע כי על בית המשפט להכריז על החייב כפושט רגל, לבקשתו, בעיקר בהתייחס לשאלה האם החייב פעל בתום לב (ראו: סעיף 18ה(א)(2) ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 ; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 113-111

(מהדורה שלישית, 2010)). בפסיקתנו נקבע לעניין זה כדלקמן:

"אחד התנאים להכרזת אדם פושט רגל הוא כי בקשתו להכרזה הוגשה בתום לב, ושלא במטרה לנצל את הליכי פשיטת הרגל לרעה" (ראו: ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 14 (01.02.2011) (להלן: עניין גוטמן ); עיינו גם: ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן (26.09.2016)).

עוד נקבע כי החובה המוטלת על חייב לנהוג בתום לב כתנאי להכרזתו פושט רגל מתפרשת על פני: התקופה הקודמת להליכי פשיטת רגל, בעת יצירת חובותיו, והתקופה המאוחרת לכך, מאז פתיחת הליכי הכינוס ופשיטת הרגל, עובר לדיון בבקשת ההכרזה (ראו: עניין גוטמן )).

25.

נוכח העובדות שנסקרו לעיל – הנני סבור איפוא כי התנהלותו של המבקש במסגרת הליך פשיטת הרגל מעוררת לכאורה חשש כי הוא פעל באופן טקטי באופן שנועד לקדם את שחרורו על-תנאי ממאסר, תוך יצירה מכוונת של "מניעה משפטית" כנגד תשלום הקנס . בנסיבות מיוחדות אלו – אין עילה להתערבות. עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, יש להגביל את האמור בסייג מסוים ועל פיו כל עוד יישמר למבקש מעמד של פושט רגל (ככל שזה לא יבוטל בשל טענה של חוסר תום לב בהשגת המעמד) – הוא יהיה רשאי לטעון להבא בדיונים עתידיים של ועדת השחרורים, ככל שיהיו כאלה, כי אין עליה להביא בחשבון בגדר שיקוליה את עובדת אי תשלום הקנס כשלעצמה, ואולם אם יתבטל מעמדו של המבקש כפושט רגל, או שהוא יקבל הפטר – הקנס והעיצום שנקבע כחלופה לו ימשיכו לעמוד בתוקפם (עיינו והשוו: רע"ב 3323/14 אזולאי נ' ועדת השחרורים (03.07.2014); ע"פ 4919/14 אזולאי נ' מדינת ישראל

(06.03.2017)). למען הסר ספק יובהר כי אין בהערה אחרונה זו כדי לכבול את שיקול דעתה של ועדת השחרורים בעתיד, שתכריע בנושא ככל שיעלה בפניה – כחוכמתה.

26.

בצד כל האמור לעיל – במכלול נשקל טעם נוסף, שעמד גם הוא בבסיס דחיית הבקשה לשחרור מוקדם, והתרכז בהשלכות השחרור האפשרי על שלום הציבור. בנימוק זה אתמקד עתה.

בעניינו של המבקש קיים חומר חסוי, ממנו עולה חשש לפגיעה במבקש מצד גורמים עברייניים – חומר המצוי בזיקה לקשריו העבריינים הלכאוריים של המבקש (במיוחד: המידע המסתיים בספרות: 317, 021, 132). בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שעל הוועדה לשקול על פי דין, בין השאר, את הסיכון הצפוי משחרורו על תנאי של האסיר לשלום הציבור – לא מצאתי כי עניינו הפרטני של המבקש מצדיק, לעת הזו, התערבות שיפוטית גם בהכרעה שנפלה בנושא זה (השוו – לעניין יציאה לחופשות: רע"ב 5947/08 מדינת ישראל נ' בסה (14.07.2008); רע"ב 4234/13 רוזנשטיין נ' שירות בתי הסוהר (16.06.2013); רע"ב 4212/13 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (16.06.2013)).

27.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית .

28.

עותק מהחלטה זו ישלח גם לעיון הכנ"ר.