רע"ב 1397/17 עדיה מהדי נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים: נ' זלוצ'ובר , י' עדן ו- ג' שלו ) ב-עת"א 30300-12-16 , בגדרו נתקבלה, בדעת רוב, עתירתה של המשיבה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ), כך ששחרורו על-תנאי ממאסר – בוטל.

אביא להלן, בתמצית, את הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

רקע

2.

המבקש מרצה החל מתאריך 17.02.2016 עונש מאסר שלישי, בן 15 חודשים, בגין הרשעתו בעבירות של גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב, והתפרצות לרכב.

3.

מועד ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו של המבקש חלף בתאריך 15.12.2016.

מועד שחרורו המלא של המבקש ממאסר צפוי לקרות בתאריך 16.05.2017, ובניכוי שחרור מינהלי שחרורו צפוי להתקיים בתאריך 18.04.2017.

4.

בתאריך 08.12.2016, הוועדה הורתה על שחרורו של המבקש על-תנאי ממאסר. במסגרת החלטתה, הוועדה קבעה, בין היתר, כי המבקש מביע רצון כן להשתלב בטיפול בתחום ההתמכרויות. הוועדה עמדה עוד על כך כי המבקש מתאים לתוכנית שיקום בקהילה בפיקוח הרשות לשיקום האסיר (להלן: תכנית רש"א ), וכי המבקש השתתף בעקביות בלימודים באגף חינוך. בסיכום הדברים, הוועדה קבעה כדלקמן:

"... עקב גילו הצעיר של האסיר, הבעת החרטה שהביע, נכונותו להשתלב בהליכי שיקום בהם הוא עתיד להשתלב בפעם ראשונה בחייו, ותוכנית רש"א המתאימה שהוצעה, יש מקום להורות על שחרורו המוקדם של האסיר" (ראו: עמ' 3 להחלטה).

5.

בתאריך 14.12.2016 המשיבה הגישה עתירה כנגד החלטת הוועדה . בגדר העתירה, בא-כוח המשיבה טען, בין היתר, כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לחומרת העבירות בהן המבקש הורשע, מושא מאסרו הנוכחי, והמסוכנות הנלמדת מהן לשיטתו וכן לעברו הפלילי המכביד של המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד

6.

בתאריך 21.12.2016, לאחר דיון בעתירה במעמד באי-כוח הצדדים, בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את עתירת המשיבה – בדעת רוב, שניתנה על ידי השופטים נ' זלוצ'ובר ו- ג' שלו . דעת הרוב קבעה כי יש מקום להתערב בהחלטת הוועדה , וזאת, בין היתר, מהנימוקים הבאים: מדובר במאסרו השלישי של המבקש, אשר עומד לחובתו עבר פלילי מכביד, הכולל, בין היתר, הרשעות קודמות בעבירות רכוש, והפרת הוראה חוקית. עוד נקבע כי המבקש התנהג באופן מניפולטיבי בתחילת מאסרו בגין אירוע מסוים, וזאת הגם שבהמשך ניכר שיפור בהתנהלותו. ניתן משקל גם לכך שהמבקש ביצע את העבירות, מושא מאסרו הנוכחי, כחצי שנה בלבד לאחר שחרורו ממאסרו הקודם, והכל כאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי. עוד נלקח בחשבון הנתון שכנגד המבקש הוגש כתב אישום נוסף בגין עבירות של החזקת סם לצריכה עצמית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. נקבע גם כי המבקש הצהיר בפני ועדת השחרורים, בדיון שנערך במסגרת מאסרו השני , כי הוא: "מבקש הזדמנות אחת, זאת פעם אחרונה שאני נכנס לבית הסוהר..." (ראו: עמ' 4 לפסק הדין) – דבר שעומד בסתירה לעבירות, מושא מאסרו הנוכחי, ופוגע במידת האמון שניתן לתת בו כעת.

דעת הרוב עמדה עוד על כך שלמבקש הוצע בתחילת מאסרו הנוכחי להשתלב בפרויקט לטיפול בהתמכרויות, אך הוא סירב לכך מאחר שלא היה מעוניין בטיפול, והוא הביע רצון ראשוני להשתלב בטיפול, רק בשלב מאוחר יותר, אך לאור יתרת מאסר קצרה לא היה ניתן לשלבו בטיפול במסגרת בית הסוהר. לבסוף, נקבע כי תכנית רש"א בעניינו של המבקש, חרף חשיבותה, איננה שיקול יחיד. נוכח האמור, דעת הרוב קבעה כי יש לקבל את העתירה, ולבטל את שחרורו על תנאי של המבקש ממאסר.

7.

דעת המיעוט, מפי השופט י' עדן , קבעה כי אמנם יש לחובת המבקש נתונים שליליים, אך מנגד, קיימים נתונים הפועלים לזכותו: המבקש גילה רצון ראשוני לתחילתו של הליך טיפולי, המבקש תפקד באופן תקין במאסר, למעט האירוע המשמעתי מתחילת מאסרו, והשתלב כראוי באגף חינוך, כל זאת לצד גילו הצעיר של המבקש (כבן 24 אותה העת), ועמדת גורמי הטיפול, התומכת בכך שהמבקש יעבור הליך טיפולי. נוכח האמור, דעת המיעוט גרסה כי אין מקום, בנסיבות העניין, להתערב בהחלטת הוועדה , העומדת במתחם הסבירות.

הבקשה למתן רשות ערעור והתגובה לה

8.

בא-כוח המבקש טוען כי עניינו של המבקש מעורר, לשיטתו, סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית. לטענת בא-כוח המבקש, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי הנכבד שגתה בכך שהתערבה בשיקול דעתה של הוועדה . לשיטת בא-כוח המבקש, הוועדה התרשמה, על יסוד מכלול החומר שבפניה, כי חל שינוי חיובי בדרכו של המבקש, המצדיק את שחרורו על-תנאי ממאסר. לטענת בא-כוח המבקש, העובדה שבית המשפט המחוזי הנכבד איזן באופן שונה בין השיקולים השונים – אין משמעה, בהכרח, כי החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות. בא-כוח המבקש עומד עוד על תפקודו התקין, לגישתו, של המבקש במאסר. בא-כוח המבקש טוען עוד כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בכך ששקל כנגד המבקש את כתב האישום התלוי ועומד נגדו, באשר מדובר בעבירות שבוצעו לפני מאסרו. עוד נטען כי גילו הצעיר ו"הניצוץ הראשוני אשר עולה מהמבקש, יש כדי להביא לשינוי" (ראו: פיסקה 26 לבקשה).

9.

המשיבה הגישה תגובה לבקשה, במסגרת החלטתי שהורתה לה לעשות כן. לטענת בא-כוח המשיבה דין הבקשה להידחות על הסף, שכן היא איננה מגלה עילה למתן רשות ערעור בהתאם לאמות המידה, שהותוו לכך בפסיקה. בא-כוח המשיבה טוען עוד כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, לאחר שלא נפל כל פגם בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת, בין היתר, לאחר ששקלה, בין היתר, את עברו הפלילי המכביד של המבקש, ואת אי השתלבותו בטיפול במהלך המאסר לאחר שהדבר הוצע לו.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה לה, ובתגובת המשיבה, ובחומרים שצורפו אליהם – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות .

הטעמים לכך יבוארו בקצרה מיד בסמוך.

11.

בפסיקתנו נקבע כי רשות ערעור בעניין שחרורו של אסיר על-תנאי תינתן, ככלל, בצמצום, וזאת רק כאשר הבקשה מעלה שאלה עקרונית, החורגת מן העניין הפרטני, בו מתעוררת שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.03.2009); רע"ב 2300/16 קליין נ' היועץ המשפטי לממשלה

(15.05.2016); רע"ב 2389/16 ויצמן נ' מדינת ישראל (12.07.2016); רע"ב 4612/16 פלוני נ' ועדת השחרורים

(25.07.2016)). בפסיקתנו נקבע עוד בהקשר זה כי: "לא תינתן רשות ערעור, כל אימת שפסיקתו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, תהא מנוגדת לתוצאה אליה הגיעה הועדה" (ראו: רע"ב 6505/13 אבו חאמד נ' מדינת ישראל , פיסקה 10 (07.11.2013), והובהר כי כאשר עסקינן בהליך שתחילתו בוועדה השחרורים הבקשה דומה ל"גלגול שלישי", כאשר "לעניין זה – אחת היא אם התקבל ערעור המדינה וובוטלה החלטה של ועדת השחרורים, אם לאו" (ראו: רע"ב 7763/16 פינטו נ' היועץ המשפטי לממשלה , פיסקה 17 (02.11.2016)).

12.

סבורני כי נסיבות המקרה שלפני, חרף קיומה של דעת מיעוט בבית המשפט המחוזי הנכבד – אינן מעלות כל שאלה

משפטית כללית, או סוגיה עקרונית בעלת חשיבות מיוחדת,

החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה .

מוקד החלטתה של הוועדה , ובהמשך של פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, הוא כל כולו בשאלת הערכת מסוכנותו של המבקש. די בטעם זה, כשלעצמו, כדי לדחות את הבקשה.

13.

למעלה מן הצורך, סבורני כי אף לגופם של דברים כי דין הבקשה להידחות, ל אחר שלא מצאתי כי נפל פגם, המצדיק התערבות שיפוטית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. הנחת היסוד היא כי אסיר אמור לרצות את מלוא תקופת העונש שהושתה עליו, ואין בידו זכות מוקנית לקיצור מאסרו. על כתפי האסיר מוטל הנטל להוכיח כי קיימת הצדקה להפחתה, וכי הוא עומד בקריטריונים שנקבעו לצורך כך ב חוק (ראו: רע"ב 1196/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פיסקה 16 (09.03.2017). בהקשר לכך, סעיף 3 ל חוק קובע כי על אסיר, המבקש את שחרורו על תנאי ממאסר, להראות כי הוא: " ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" (ראו: סעיף 3 ל חוק ). על רקע האמור נפסק כי התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה את התנהגותו במאסר, ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו על תנאי של האסיר לא יסכן את שלום הציבור (ראו: רע"ב 87/17 מסארווה נ' שרות בתי הסוהר (10.01.2017)). עוד נקבע כי שיקול המסוכנות הינו שיקול נכבד בשיקוליה של ועדת השחרורים:

"מסוכנותו של אסיר הינה שיקול ראש וראשון בהחלטתה של ועדת שחרורים לשחרר אסיר ממאסר; והגם שיש ליתן את הדעת, כמובן, לשיקולי שיקום ולטובתו של האסיר, הנה שיקול המסוכנות הוא שיקול עיקרי" (ראו: רע"ב 3439/99 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים – גוש דרום , עמ' 5 (02.06.1999)); וראו גם: רע"ב 4882/15

עביד נ' ועדת השחרורים

(24.09.2015)).

14.

בענייננו, לחובתו של המבקש עומדים, בין היתר, השיקולים הבאים : עברו הפלילי של המבקש – מכביד, והוא כולל, בין היתר, הרשעות בעבירות רכוש, קשירת קשר לפשע, התפרצות לבניין, והפרת הוראה חוקית. בנוסף, המבקש

ביצע את העבירות, מושא מאסרו הנוכחי, חצי שנה בלבד לאחר שחרורו ממאסרו הקודם, והכל שעה שמאסר על-תנאי תלוי ועומד כנגדו. המבקש לא עמד גם בהבטחות שנתן בפני ועדת השחרורים, מושא מאסרו השני. זאת ועוד, המבקש אף לא התגייס לטיפול שיקומי בהזדמנות הראשונה, שהוצעה לו בבית הסוהר, ובעניין זה מקובלת עלי קביעת דעת הרוב לפיה: "אסיר שמסרב להצעה לשלבו בטיפול לוקח בכך סיכון שבהמשך ייתכן ולא ניתן יהיה לשלבו בטיפול בין משום העדר מקום ובין משום יתרת מאסר קצרה" (ראו: עמ' 5 לפסק הדין).

המכלול האמור אכן מצביע על קושי ממשי ליתן במבקש אמון, כפי שקבעה דעת הרוב, אשר לא מצאתי טעם טוב להתערב בה.

לבסוף, זה המקום להעיר כי ל תכנית רש"א אכן: "שמור מקום נכבד ביותר" במסגרת שיקוליה של ועדת השחרורים (ראו: עניין אבו חאמד , פיסקה 10; סעיף 9(8) ל חוק ). עם זאת, לנוכח המכלול המכביד העומד כנגד המבקש, שפורט לעיל, סבורני כי אין די ב תכנית רש"א כדי להטות את הכף לזכותו של המבקש (ראו:

רע"ב 6298/11 עמר נ' מדינת ישראל (15.02.2012)).

15.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית .