רע"ב 4882/15 אנס עביד נ. ועדת השחרורים לפי חוק שחרור ממאסר

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (הנשיא י' אלון , השופטת ר' ברקאי , השופט י' פרסקי ) בעת"א 50963-06-15 מיום 8.7.2015, בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת המשיבה מיום 18.6.2015 שלא לשחררו שחרור מוקדם על-תנאי ממאסרו.

רקע

2.

המבקש, יליד 1992, מרצה עונש מאסר בן 18 חודשים החל מיום 8.6.2014 בגין הרשעתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, יצור ונשיאת נשק, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה וניסיון הצתה. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, המבקש חבר למספר שותפים, יחדיו הגו, תכננו וביצעו מתקפה חבלנית במסגרתה יִדו אבנים ובקבוקי תבערה, אותם הכינו מבעוד מועד, לעבר תושביו היהודים של 'בית אורות' בירושלים, ולאחר מכן גם לעבר כוחות הביטחון שהוזעקו למקום.

3.

ביום 20.5.2015 התקיים דיון ראשון בעניינו של המבקש בפני המשיבה. באותו דיון ביקש נציג המדינה לדחות את הדיון, כדי שיהיה סיפק בידו ללמוד את תוכנית השיקום שהוצעה על-ידי המבקש. הדיון נדחה כמבוקש, וביום 18.6.2015 התקיים דיון שני בעניינו של המבקש. בדיון זה הצביע המבקש על שורה של טעמים המצדיקים לדעתו את שחרורו המוקדם, ובכלל זה הרקע הנורמטיבי ממנו הוא בא, והעובדה כי זהו לו מאסרו הראשון; העבירה בוצעה כבר לפני כארבע שנים כשהיה בן 19, כמעט קטין, ומאז אף הספיק לסיים תואר ראשון בראיית-חשבון; שלושה משותפיו לעבירה זכו לשחרור מוקדם; וכן תוכנית שיקום שהוגשה בעניינו מטעם מרכז 'אלאמל', המוכר על-ידי המשיבה. מנגד , הביעה נציגת המדינה את התנגדותה לשחרורו המוקדם של המבקש, הן בשל המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, אשר תוכנית השיקום שהציג אינה נותנת לה מענה הולם, הן לנוכח העובדה שלחובתו של המבקש עומדת עבירת משמעת 'טרייה' יחסית, שביצע במהלך תקופת שהותו במאסר.

4.

לאחר ששמעה את טענות הצדדים מזה ומזה, באה המשיבה לכלל מסקנה כי "האסיר אינו ראוי לשחרור מוקדם" , שכן יש בשחרורו המוקדם כדי "לסכן את שלום הציבור" . בנימוקים להחלטה צוין כי אף שמעשיו של המבקש בוצעו לפני כארבע שנים, הרי שמדובר במעשים חמורים שחייבו "תכנון מדויק" , ואשר לביצועם חברו מספר שותפים, ובהם המבקש. כן צוינו שתי (כפי שיפורט להלן, קביעה זו בטעות יסודה) עבירות המשמעת שביצע המבקש במהלך שהותו במאסר, שנזקפו לחובתו, ומלמדות אף הן כי הוא אינו ראוי לשחרור מוקדם.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי

5.

נגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי. המבקש חזר על עיקרי טענותיו לפני המשיבה, ובפרט הדגיש את העובדה כי לא מיוחסת לו אלא עבירת משמעת אחת . בתשובתה לעתירה עמדה המדינה על עיקרי טענותיה לפני המשיבה, והתייחסה לטעות שנפלה בהחלטת המשיבה, בציינה כי אף שלפי רישומי המדינה נזקפת לחובת המבקש עבירת משמעת אחת בלבד, ולא כפי שצוין בהחלטת המשיבה, אין בכך כדי להצדיק שינוי מן ההחלטה.

6.

לאחר שבחן את טענות הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, ולאחר שעיין בחומרים הרלבנטיים, לרבות חוות-דעת מטעם השב"כ שהוצגה לפניו, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבה. בדומה למשיבה, סבר בית המשפט המחוזי כי מעשיו החמורים של המבקש, המניע לביצועם, התכנון והתחכום המאפיינים אותם – "חושפים מסוכנות קשה ביותר לשלום הציבור" . בכגון דא, הנטל המוטל על המבקש להוכיח כי הסכנה הנודעת ממנו חלפה הוא משמעותי ביותר, ואין בחומר שהוצג על-ידי המבקש כדי ללמד כי "עמד בנטל שכזה או אפילו חלקו" . בהקשר זה התייחס בית המשפט המחוזי לחוות הדעת מטעם השב"כ שהוצגה לעיונו, שהוסיפה "נופך נוסף של מסוכנות" למבקש ולעבריינים שכמותו.

7.

בית המשפט המחוזי התייחס לטענת ההפליה שהעלה המבקש בינו לבין שותפיו לעבירה, אשר בניגוד אליו זכו לשחרור מוקדם. בית המשפט המחוזי ציין כי יש להבחין בין המבקש לשותפיו, שכן בשעת ביצוע העבירה היו הללו קטינים, בעוד המבקש היה בגיר. עוד צוין, כי המבקש לא הביא לפני בית המשפט את מלוא הפרטים על מידת מעורבותם של שותפיו בביצוע העבירות, ואת הדיונים בעניינם לפני המשיבה, ובכך לא אִפשר התייחסות מושכלת לטענותיו במישור זה. מכל מקום, בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי החלטת הוועדה צריכה להיבחן לגופה , ובחינה זו מלמדת, כאמור, כי החלטת המשיבה בדין יסודה.

עיקרי טענות הצדדים

8.

מכאן הבקשה שלפנַי, בגדרה נטען כי פסק הדין

של בית המשפט המחוזי והחלטת המשיבה "מוטעים ולוקים בפגמים יסודיים ופוגעים בכללי הצדק האלמנטאריים" . לטענת המבקש , אף שקביעת המשיבה כי לחובת המבקש עומדות שתי עבירות משמעת התבררה כשגויה, לא ניתנה לכך התייחסות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. אשר לטענת ההפליה בין המבקש לשותפיו לעבירה נטען כי הפרש הגילאים בין המבקש לשותפיו אינו מצדיק הבחנה ביניהם לעניין השחרור המוקדם, וכי בניגוד לאמור בפסק הדין, לפני בית המשפט המחוזי הובאו מלוא הפרטים הרלבנטיים בעניין שחרורם המוקדם של שותפים אלו. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי "התעלם מתוכנית השיקום שהוגשה מטעם המבקש" , לא נתן משקל הולם לאינטרס השיקום בעניינו, ולעובדה שמדובר במאסרו הראשון, וזאת בגין מעשים שבוצעו כבר לפני כארבע שנים.

9.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי דינה להידחות; הן על הסף, הן לגופה. על הסף , שכן הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית חדשה או עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים, ואינה מצדיקה ערעור ב'גלגול שלישי'; לגופה , שכן המשיבה ובית המשפט המחוזי נדרשו לכלל השיקולים הצריכים לעניין, ואין עילה להתערב בהכרעתם.

דיון והכרעה

10.

לאחר שקילת טענות הצדדים מזה ומזה, ועיון בנספחים הנלווים להן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

11.

הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר תינתן במשׂורה, ורק כאשר הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ראו, למשל, רע"ב 6139/14 פלוני נ' ועדת השחרורים (20.4.2015), פסקה 23 וההפניות שם). לא כך הם פני הדברים בענייננו, שאינו מעורר שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. תורף החלטת המשיבה, ובעקבותיה פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ברמת מסוכנותו הגבוהה של המבקש, הנגזרת מנסיבותיו הפרטניות. נסיבות אלו כוללות, בין היתר, את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש; עבירת המשמעת שביצע במהלך תקופת שהותו במאסר; וחוות הדעת מטעם השב"כ. די בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף.

12.

מכל מקום, גם לגופם של דברים סבורני כי אין הצדקה לשנות מהחלטת המשיבה וכי אין מקום להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. המשיבה, ובהמשך בית המשפט המחוזי, שקלו ואיזנו כראוי בין השיקולים הצריכים לעניין, ואין הצדקה להתערב בהכרעתם.

13.

נִתֵן דעתנו לחומרת מעשיו הרעים של המבקש, בהם הורשע על-פי הודאתו. המבקש נטל חלק בתכנון ובביצוע של התקפה מתוזמנת היטב על בית בו שוכנים יהודים – אך ורק בשל היותם יהודים – ובתקיפת כוחות הביטחון שחשו למקום האירוע, כפי שאמנם ציפו ותכננו המבקש ושותפיו. זו אינה עוד 'משובת נעורים', יִדוי אבן בִּבְלי-דעת. המבקש עשה את אשר עשה במחשבה תחילה, מתוך תכנון קפדני, ורק בדרך נס נסתיימו הדברים ללא נפגעים בגוף או בנפש. לא למותר לציין, "כי כאשר מדובר בעבירות שבוצעו על רקע לאומני-אידיאולוגי, די, לעתים, באופיין של עבירות מסוג זה, כדי ללמד על המסוכנות הנשקפת מן האסיר, ולמנוע את שחרורו המוקדם" (רע"ב 3103/15 נדאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (8.6.2015), פסקה 12). לא זו אף זו, חומרה יתרה נודעת למעשיו של המבקש, שהכין ויִידה בקבוקי תבערה, והורשע בניסיון להצתה. האש, כידוע, "דרכה לילך ולהזיק" (בבלי, בבא קמא ב, א), ו "המשלח אש אינו יכול לשלוט בהשתוללותה, הנזק אינו צפוי ופוטנציאל הסיכון הטמון לסביבה, לגוף ולרכוש – גדול" (ע"פ 5814/14 עספור נ' מדינת ישראל (14.6.2015), פסקה 6; ע"פ 1054/15 חוגיראת נ' מדינת ישראל (30.6.2015), פסקה 5). נוכח האמור, בדין קבעו המשיבה, ובית המשפט המחוזי בעקבותיה, כי המבקש מסוכן לשלום ציבור, ואין לשחררו שחרור מוקדם.

14.

בחינת טענתו של המבקש כי הופלה ביחס לשותפיו לעבירה, מלמדת כי גם זו אינה מגלה עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. כפי שציינה המשיבה בתגובתה, אין לגזור גזירה שווה מעניינם של השותפים שזכו לשחרור מוקדם לענייננו, אם בשל נסיבותיהם האישיות השונות, ובכלל זה גילם וסיכוייהם לשיקום, אם בשל התנהגותם בתקופת המאסר. בהקשר זה יצוין, כי אף שאין מחלוקת שבהחלטת המשיבה נפלה טעות, ולחובתו של המבקש לא עומדת אלא עבירת משמעת אחת , אין בכך כדי לשנות מן ההחלטה בעניינו. כאמור, דחיית בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם מבוססת בעיקרה על רמת מסוכנותו לשלום הציבור. תוכנית השיקום שהוצעה על-ידו לא הניחה את דעתה של המשיבה, אף לא את דעתו של בית המשפט המחוזי. בל נשכח מושכלות ראשונים, "מסוכנותו של אסיר הינה שיקול ראש וראשון בהחלטתה של ועדת שיחרורים לשחרר אסיר ממאסר; והגם שיש ליתן את הדעת, כמובן, לשיקולי שיקום ולטובתו של האסיר, הנה שיקול המסוכנות הוא שיקול עיקרי" (דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"ב 3439/99 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים – גוש דרום (2.6.1999)).

15.

סוף דבר, הבקשה נדחית, הן בהעדר טעם טוב המצדיק עריכתו של דיון ב'גלגול שלישי', הן לגופו של עניין.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.