רע"ב 8526/16 יאיר בלילטי נ. ועדת השחרורים היועץ המשפטי לממשלה

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 1.11.2016 (עת"א 13978-07-16, הנשיא א' טל

והשופטים ז' בוסתן

ו- ש' בורנשטין ). בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהגיש המבקש נגד החלטה של ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים ) מיום 27.6.2015.

2.החלטתה של ועדת השחרורים, שעומדת ביסודו של ההליך דנן, דחתה בקשה שהגיש המבקש לדיון חוזר בהחלטה קודמת שלה מיום 27.15.2015 (להלן: ההחלטה המקורית ). ההחלטה המקורית כבר נדונה בפני במסגרת רע"ב 774/16 בלילטי נ' ועדת השחרורים

(2.2.2016) (להלן: רע"ב 774/16 ), ולכן אחזור על העובדות הרלוונטיות בקצרה בלבד.

3.בהחלטה המקורית הורתה ועדת השחרורים על ביטול שחרורו המוקדם של המבקש מעונש מאסר והפקעת רישיון החופש שלו, בשל אי-התייצבותו למספר ישיבות ביקורת בוועדת השחרורים שנקבעו לצורך בחינת עמידתו בתנאי הרישיון. עתירה שהגיש המבקש על ההחלטה המקורית נמחקה מכיוון שהוא לא התייצב למספר דיונים שאליהם זומן בבית המשפט המחוזי, ובקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת המחיקה נדחתה במסגרת החלטתי ברע"ב 774/16.

4.למרות האמור לעיל המבקש לא התייצב להמשך ריצוי מאסרו ונחשב לעבריין נמלט. ביום 14.5.2016 הוא נעצר בעקבות תלונה שהוגשה נגדו במשטרה ורק אז החל לרצות את המשך מאסרו.

5.ביני לביני, ביום 4.2.2016, הגיש המבקש בקשה לדיון נוסף בהחלטה המקורית. בהחלטה של ועדת השחרורים מיום 27.6.2016, נשוא הבקשה שבפני, דחתה הוועדה את הבקשה.

6.עתירתו של המבקש נגד החלטה זו נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – על הסף ולגופה. בית המשפט המחוזי קבע כי התנהלותו של המבקש נגועה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים אשר מצדיקים, כשלעצמם, את דחייתה על הסף. בית המשפט המחוזי ציין כי המבקש נמנע מלהתייצב בפני ועדת השחרורים במשך למעלה משנה, למרות הזדמנויות רבות שניתנו לו לעשות כן, וכי טענתו לפיה אי-התייצבותו נבע מטעמים רפואיים נשללה על-ידי בתי המשפט במסגרת ההליכים המשפטיים שנוהלו בגין ההחלטה המקורית. עוד צוין כי המבקש נמנע מלהתייצב לריצוי המשך מאסרו ואף לא התייצב לדיון שנקבע בבקשה לעיון חוזר בפני ועדת השחרורים. עוד ציין בית משפט המחוזי שהמבקש לא כלל בעתירתו פרטים רלוונטיים הנוגעים להתנהלותו זו, ובכך אף הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו כעותר. כל אלה, כאמור, הובילו לדחיית העתירה כבר על הסף. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי יש לדחות את העתירה גם לגופה שכן התנהלותו של המבקש, אשר הפגין "זלזול רבתי" בוועדת השחרורים ובבתי המשפט, מצדיקה את הפקעת הרישיון שניתן לו. בית המשפט המחוזי סבר כי כל החלטה אחרת הייתה שמה ללעג את החוק ואת המוסד של ועדת השחרורים, כמו גם מאיינת את רכיב ההרתעה המתלווה לשחרור על תנאי.

7.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובצידה בקשה למינוי סנגור. בקשת רשות הערעור אינה מפרטת את הנימוקים שבגינם יש לבטל לכאורה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומצוין בה רק כי היא מעלה סוגיות משפטיות שיש בהן להשליך על הכלל וכי למבקש נעשה עוול.

8.ביום 13.11.2016 התקבלה הודעתה של הסניגוריה הציבורית לפיה היא אינה תומכת במינוי סניגור לייצוגו של המבקש בבקשת רשות הערעור דנן. בהתחשב בנסיבות וכן נוכח האמור בתגובת הסנגוריה הציבורית איני רואה לנכון להיענות לבקשה למינוי סניגור למבקש בעת הזו.

9.בהתחשב בכך שהמבקש אינו מיוצג שקלתי את עניינו בזהירות יתרה, אך לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטה של בית משפט לעניינים מינהליים, הדן בעתירת אסיר על החלטת ועדת השחרורים, אינה ניתנת כדבר שבשגרה (ראו: רע"ב 7806/13 אמיר נ' ועדת השחרורים , פסקה 6 (8.1.2014)), אלא במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש (ראו, למשל: רע"ב 4882/15 עביד נ' ועדת השחרורים לפי חוק שחרור ממאסר , פסקה 11 (24.9.2015)). הבקשה שלפני אינה עומדת באמת המידה האמורה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי דן בעניינו הקונקרטי של המבקש ואינו מעלה כל שאלה עקרונית. אני אף סבורה כי למבקש לא נגרם כל עיוות דין, ולמעשה ההיפך הוא הנכון – למבקש ניתנו הזדמנויות רבות לשטוח את טענותיו בפני ועדת השחרורים ובתי המשפט, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן ושלא להתייצב לדיונים אליהם זומן. אין למבקש להלין אלא על עצמו. בנוסף, ולמעלה מן הצורך, אציין כי אני סבורה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מקימה עילה להתערבות אף לגופו של עניין, מהטעמים אותם פרטי בהחלטתי ברע"ב 774/16 (שם, בפסקה 10).

10.אשר על כן, הבקשה נדחית.