בר"מ 400-23 בר"מ 400-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 1.1.2023 (עת"א 40746-09-22, השופטת הבכירה מ' ברנט והשופטים ש' בורנשטין ו-ע' מיכלס). בית המשפט המחוזי דחה עתירה מנהלית שהגיש המבקש נגד החלטתה של ועדת השחרורים המיוחדת לפי סעיף 33(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה) מיום 14.8.2022.

2.המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר עולם לאחר שהורשע ביום 29.11.2001 בבית המשפט המחוזי בירושלים ברצח אשתו המנוחה (תפ"ח 3002/00, השופטים צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור, ו-מ' גל). מועד תחילת ריצוי עונש המאסר על-ידי המבקש הוא 7.5.2000 (יום מעצרו של המבקש). בית משפט זה דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 13.1.2003 (ע"פ 334/02, השופטת ט' שטרסברג-כהן והשופטים י' אנגלרד ו-א' לוי). בקשתו למשפט חוזר נדחתה אף היא ביום 12.8.2012 (מ"ח 1916/11, השופט ס' ג'ובראן). מקורה של הבקשה שבפני בהחלטת ועדת השחרורים שלא להמליץ לנשיא המדינה על קציבת עונשו של המבקש, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 29(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי).

3.במהלך השנים הגיש המבקש מספר בקשות לוועדת השחרורים לצורך קציבת עונשו, ואלו נדחו כולן. מבין אלו, ראוי לציין את החלטתה של ועדת השחרורים מיום 10.6.2020 (להלן: ההחלטה הקודמת של הוועדה), היא ההחלטה הסמוכה לזו שעומדת ביסוד ההליך דנן. החלטה זו אימצה את ההמלצה של הגורם הטיפולי לשלב את המבקש בתכנית טיפול לאסירי עולם בטרם ייקצב עונשו, כדי להפחית ממסוכנותו. יובהר, כי עד אותו שלב סירב המבקש להשתלב בתכנית טיפולית מסוג זה, בין היתר בשל עמדתו לפיה לא ביצע את מעשה הרצח שבו הורשע. יחד עם זאת צוין בהחלטתה של ועדת השחרורים כי המבקש יוכל לשוב ולפנות לבקשה בתום שנה מהמועד בו ניתנה ההחלטה. המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי נגד ההחלטה האמורה, ולאחר ששמע את הערות בית המשפט בדיון חזר בו ממנה וזו נמחקה ביום 1.3.2021 (עת"א 16975-08-20, השופטות ד' מרשק מרום ו-ה' סילש והשופט ח' טרסי).

4.בחלוף שנה, המבקש הגיש בקשה נוספת לקציבת עונשו, וזו נדחתה על-ידי ועדת השחרורים בהחלטתה מיום 14.8.2022. החלטה זו ניצבת ברקעה של הבקשה דנן. הוועדה ציינה בהחלטתה כי קרוביה של המנוחה (מצד אחד, הילדים המשותפים לה ולמבקש, ומצד אחר, קרוביה האחרים) חלוקים בדעתם, במובן זה שחלקם מצדדים בקציבת העונש וחלקם מתנגדים לכך. הוועדה אף הפנתה בהחלטתה לחוות דעת סוציאלית מיום 22.6.2022 לפיה המבקש מצוי בעיצומו של טיפול פרטני, וכן לדו"ח ועדת אלמ"ב שהוגש לעיונה ומלמד כי מסוכנותו של המבקש נותרה בעינה ועודנה גבוהה. לבסוף, קבעה הוועדה כי יש להשלים את המתווה הטיפולי בטרם תידון שאלת הקציבה, ומשכך לא המליצה בשלב הנוכחי לקצוב את עונשו של המבקש.

5.ביום 19.9.2022 הגיש המבקש עתירה מנהלית על ההחלטה האמורה לבית המשפט המחוזי. בעתירתו ציין המבקש כי במהלך מאסרו השתתף בטיפול קבוצתי ופרטני והפנה להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 14.11.2021 שבה נקבע כי הוא עבר כברת דרך טיפולית ארוכה ומוצלחת (עת"א 16714-10-21, השופטת מ' גרינברג). לכך הוסיף המבקש כי החלטת הוועדה לפיה הבקשה לקציבת העונש תידון רק לאחר השלמת ההליך הטיפולי חורגת ממתחם הסבירות. המבקש עמד על כך כי מאחר שהוא מכחיש את ביצוע המעשה שבגינו הורשע הרי שמספר אפיקי הטיפול המוצעים לו על-ידי שב"ס מוגבל ולמעשה הוא מיצה את האפשרויות הטיפוליות הפתוחות בפניו. המבקש הוסיף וטען כי הסתמך על המלצתו של בית המשפט המחוזי בדיון שהתקיים בעתירה כנגד החלטתה הקודמת של ועדת השחרורים, ומיהר להשתלב בטיפול שהוצע לו מתוך הבנה שלאחר מכן ייקצב עונשו. המבקש הוסיף והטעים כי ועדת השחרורים לא ייחסה משקל מספק לעמדת ילדיו, המצדדים בקציבת העונש. בנוסף, המבקש טען כי הוא מופלה לרעה בהצביעו על מקרים של אסירים אחרים שעונשם נקצב. בתגובה, ועדת השחרורים והיועץ המשפטי לממשלה ציינו כי המבקש לא סיים את כל הטיפולים האפשריים בין כתלי הכלא, וכי הכחשתו את ביצוע העבירה משליכה על התקדמות הטיפול בעניינו. באשר לטענת המבקש בדבר הפלייתו לרעה, צוין כי עניינו נבחן באופן פרטני והוכרע לפי נתוניו האישיים.

6.בפסק הדין הנזכר בפתח הדברים דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש. בית המשפט המחוזי הדגיש בדבריו כי לאסיר עולם אין זכות קנויה לקציבת עונשו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי נשקפת מן המבקש מסוכנות, וכי המידע המודיעיני בעניינו מצביע על התנהלותו השלילית בין כתלי בית המאסר, במיוחד בעת האחרונה. כן דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקש באשר להפלייתו ביחס לאסירים אחרים שעונשם נקצב ובאשר למשקל הנמוך שניתן לשיטתו לעמדת ילדיו.

7.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה הוגשה ביום 15.1.2023 על-ידי המבקש, שבשלב זה כבר אינו מיוצג. עם זאת, התיק הונח על שולחני רק ביום 16.2.2023, על רקע הטיפול בבחינת האפשרות למינוי סניגור ובשינוי סיווגו של התיק. בעיקרו של דבר, המבקש שב על טענותיו כפי שהועלו בפני בית המשפט המחוזי וטוען כי ההימנעות מקציבת עונשו אינה סבירה ופוגעת בו ובילדיו פגיעה קשה ביותר. המבקש מוסיף ומלין על כך שבית המשפט המחוזי נחשף למידע מודיעיני בעניינו במעמד צד אחד. לטענתו, עניינו מעלה שאלות עקרוניות בדבר המשקל שיש לייחס לעמדתם של נפגעי עבירה, מתכונת הטיפול באסיר המכחיש את העבירה בגינה הורשע, והקריטריונים למתן המלצה לקציבת עונש.

8.ביום 9.2.2023 המבקש הגיש בקשה להורות לוועדת השחרורים להציג נתונים השוואתיים, אשר על פי הנטען יש בהם כדי להוכיח את הפלייתו לעומת אסירים אחרים שעונשם נקצב. ביום 8.3.2023 הוא הגיש בקשה נוספת להורות לוועדת השחרורים להתייחס למשקל שיש ליתן להסתמכותו על המלצתו של בית המשפט, כמו גם לסוגיית קציבת עונשם של אסירים המכחישים את העבירות בגינן הורשעו.

9.לאחר שעיינתי בטענות המבקש הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.

10.בפתח הדברים ראוי לציין, כי בעבר סווגו בקשות רשות ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירה מינהלית נגד החלטתה של ועדת השחרורים כרשות ערעור על עתירת אסיר (רע"ב). אולם, בהתאם להוראת סעיף 28 לחוק שחרור על-תנאי, מן הראוי לסווגן כרשות ערעור על עתירה מינהלית (בר"ם), וכך אכן נעשה במקרה זה. יחד עם זאת, שינוי סיווגו של ההליך אינו משנה מן ההלכה הקיימת בכל הנוגע לאמת המידה שיש להחיל במסגרת הביקורת השיפוטית. רשות ערעור על החלטה של בית משפט לעניינים מינהליים הדן בעתירת אסיר על החלטת ועדת השחרורים אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש. אמנם, לעתים מחיל בית משפט זה אמת מידה מקלה יותר בבחינת עתירות אסיר, אך אין הדבר כן ביחס לעתירה על החלטת ועדת השחרורים, בהתחשב באופיה המעין שיפוטי (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסק דינו של השופט א' גרוניס (11.3.2009); רע"ב 6956/09 יונס נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 35 (7.10.2010); רע"ב 8526/16 בלילטי נ' ועדת השחרורים, פסקה 9 (18.11.2016); רע"ב 5976/22 פלוני נ' ועדת השחרורים – מעשיהו, פסקה 23 (6.3.2023)).

11.יישום אמת המידה האמורה על ענייננו מביא למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. אף שהמבקש ניסה לשוות כסות עקרונית לבקשתו, זו נטועה היטב בנסיבותיו של מקרה זה ואינה חורגת מעניינו הפרטני. למעלה מן הצורך, אציין כי מעיון בהחלטתה של ועדת השחרורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי התרשמתי כי לא נפל בהן פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. יש להניח כי ועדת השחרורים תשוב ותידרש לשאלת קציבת עונשו של המבקש בבוא העת, בהתאם למועדים הקבועים בסעיף 29(ג) לחוק שחרור על-תנאי. בעשותה כן, תשקול הוועדה בין יתר השיקולים הרלוונטיים גם את התקדמות ההליך הטיפולי בעניינו של המבקש, אשר כפי שהוצג לבית המשפט המחוזי, טרם מוצה. אוסיף בהקשר זה כי ניתן לצפות כי המבקש יתמיד בהליך הטיפולי, חרף הקושי, ואולי גם התסכול, שהוא חווה.

12.נוכח התוצאה שהגעתי אליה, אין מקום להידרש לבקשות הנוספות שהוגשו בהליך זה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי הבקשות שנסבו על קבלת מידע נוסף לא היו צריכות להיות מוגשות בגדרו של ההליך דנן, אלא מקומן להתברר במסגרת בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, ככל שהייתה מוגשת, ואינני נוקטת כל עמדה בעניין.

13.סוף דבר: הבקשה נדחית.