בר"מ 6678-23 בר"מ 6678-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 5.7.2023, בעת"א 59002-05-23 (השופטות ע' הוד, א' לינדנשטראוס ו-ע' גולומב). בית המשפט המחוזי קיבל עתירה מינהלית שהגישה המשיבה נגד החלטתה של ועדת השחרורים (להלן: הוועדה) מיום 1.5.2023, בוש"ר 29611-06-19.

2.ביום 27.2.2014, גזר בית המשפט המחוזי בנצרת על המבקש, סואעד סולטאן, 12 שנות מאסר בגין עבירת הריגה ועבירות נלוות (תפ"ח 1018-12). סואעד ריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, ביום 17.2.2021 דנה ועדת השחרורים בבית הסוהר שיטה בשחרורו המוקדם, והחליטה להורות על שחרורו המוקדם להוסטל 'בית חסד' (וש"ר 29611-06). ביום 18.5.2021 שוחרר סואעד בהתאם לתנאים שנקבעו ופורטו ברישיון השחרור שלו (סעיף 14 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר התשס"א-2021 (להלן: חוק שחרור על-תנאי)); בתום שהייתו בהוסטל, עבר להתגורר בבית אִמו בשפרעם.

3.מהחומר שהוגש לוועדה, ושהוגש בשנית לעיונו של בית המשפט המחוזי, עולה כי סואעד הוזהר מספר פעמים בעקבות הפרות של תנאי הרישיון. בתחילה הוזהר על-ידי הוועדה, בישיבה שהתקיימה ביום 9.12.2021, לאחר שהתברר מביקור במקום עבודתו כי הוא נעדר ממנו. בהמשך דוּוח כי נעצר על-ידי משטרת ישראל, והוגשה חוות דעת ממנה עלה כי הוא ממשיך להפר את תנאי הרישיון ולעסוק בפלילים. על רקע זאת, ביום 18.9.2022, הוזהר סואעד, בשנית, להימנע ממעורבות בפלילים. ביום 12.1.2023 הוגשה חוות דעת משטרתית נוספת; אף היא מלמדת על כך שסואעד ממשיך בפעילות פלילית ומפר את תנאי רישיונו למרות שהוא מוּתְרה ועומד; לכן, ביום 29.1.2023, הוזהר סואעד, זאת הפעם השלישית, כי עליו להימנע ממעורבות בפלילים.

4.ביום 7.3.2023, הוגש נגד סואעד כתב אישום המייחס לו ריבוי עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכן איומים. לצד כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט החליט לשחררו לחלופת מעצר בבית אִמו בשפרעם, תוך 'פתיחת חלונות' לצורך השתתפות בטיפול במסגרת הרשות לשיקום האסיר. ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי – נדחה, תוך הוספת אי אלו מגבלות נוספות. לאחר מכן, הגישה המשטרה חוות דעת נוספת מטעמה, ממנה עלה כי סואעד ממשיך, לכאורה, להיות מעורב בפלילים; מחמת כך, ביום 13.4.2023, הגישה נציגת היועצת המשפטית לממשלה בקשה לביטול הרישיון, בהתאם לפרק ג' לחוק שחרור על-תנאי.

5.דיון בבקשה לביטול הרישיון התקיים ביום 1.5.2023, ובסופו החליטה ועדת השחרורים שלא להורות על ביטול שחרורו המוקדם של סואעד. כפי שנכתב בהחלטת הוועדה, נפרש לפניה "מידע מודיעיני רב, כולו מהעת האחרונה, התומך לכאורה בטיעוני [המדינה] בדבר המשך פעילות פלילית מצד האסיר". עם זאת נקבע, כי "חרף קיומו של מידע זה לא ראינו לנכון להיענות לבקשה לביטול הרישיון" – זאת מכיוון שעל אף החומר הרב, הוגש בסופו של דבר כתב אישום נוסף אחד בלבד נגד סואעד; מכיוון שחלק מהמידע שהתקבל הוא בדרגת מהימנות בינונית; ומשום שבית המשפט שדן במעצרו של סואעד עד תום ההליכים, בחר בחלופת מעצר, נתון המעיד על סיכון מועט יחסית הנשקף ממנו. מטעמים אלו, בקשת המדינה לביטול הרישיון – נדחתה.

6.המדינה הגישה עתירה על החלטת ועדת השחרורים שלא לבטל את השחרור על-תנאי לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים. בעתירה, התבקש בית המשפט המחוזי לבטל את החלטת הוועדה להורות על ביטול רישיונו של סואעד, ולחייבו לשאת במאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי. בית המשפט המחוזי מצא, כי החלטתה של ועדת השחרורים אינה יכולה לעמוד על כנה, קיבל את העתירה, וקבע כי בנסיבות העניין, יש לבטל את שחרורו המוקדם של סואעד.

מכאן הבקשה שלפנַי.

7.בבקשה טוען סואעד כי אין די במידעים שהוצגו כדי להורות על ביטול רישיונו, וכי לצורך כך, נדרש היה להצביע על מידע חמור יותר דבר שאינו מתקיים לדעתו. עוד טוען סואעד כי המשטרה חוזרת ועוצרת ומשחררת אותו, ובאופן כללי כי "המשטרה מטרידה [את סואעד] אך ורק מאחר שאינו מוכן לשתף פעולה איתה". מעבר לכל זאת ציין, כי התערבות בהחלטות של ועדת השחרורים היא חריג שבחריגים, ותיעשה במקרים קיצוניים, וכי בפני ועדת השחרורים עמדו המידעים הנדונים וכתב האישום שהוגש נגדו – ובכל זאת החליטה שלא לבטל את הרישיון.

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובה. כידוע, רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בעתירה מינהלית נגד החלטתה של ועדת השחרורים, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (ראו: בר"מ 1911/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (28.3.2023); בר"מ 5308/23 פלוני נ' ועדת השחרורים כלא השרון, פסקה 12 (31.7.2023); עניין סיבוני, פסקה 10). אעיר, כי הלכה זו נותרה על כנה גם לאחר סיווגם מחדש של הליכים אלו כבקשת רשות ערעור מינהלית (בר"מ), חלף בקשת רשות ערעור בעתירת אסיר (רע"ב) כפי שהיה נהוג בעבר (ראו: בר"מ 400/23 סיבוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת, פסקה 11 (19.3.2023) (להלן: עניין סיבוני)).

9.בהחילי אמת מידה זו על העניין שלפני – סבורני כי אין מנוס מלדחות את הבקשה. סואעד אפילו לא ניסה לעטות על בקשתו אדרת מתאימה ל'גלגול שלישי'; בנימוקי הבקשה, שנכתבו בקיצור נמרץ ונפרשים על פני עמוד וחצי, ניתן מקום כמעט בלעדי לנסיבותיו הפרטניות של סואעד, ואלו לא מעוררות שאלה עקרונית, אף לא ברמז.

10.פעם, פעמיים ושלוש הוזהר סואעד לבל ישוב לדרכו הקלוקלת; אף נאסף מידע מודיעיני על מעורבותו בפלילים; ואם לא די בכך – הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שבוצעו במהלך תקופת הרישיון. אכן נראה כי גיד ברזל עורפו ומצחו נחושה, וחרף ההתראות, הוא שב לסורו. ראוי לשוב ולהזכיר: לאסיר אין זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר, ומשהוענקה לו זכות זו, מוטלת עליו חובה למלא אחר כל פרט בתנאי שחרורו – "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו" (ישעיהו כח, י; עוד ראו: רע"ב 2110/22 מצרי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (29.3.2022)). "שחרורו של אסיר על תנאי נותן בידו פריבילגיה יקרת ערך, את חירותו. לא ייפלא איפוא כי כאשר משוחרר אסיר שחרור על תנאי, הציפיה ממנו היא כי הוא יימנע מביצוע כל עבירה בתקופת התנאי, ואם לא יעשה כן ישוב וירצה את יתרת עונשו במלואה" (ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל, סא(2) 567 (2006) (להלן: עניין וליד)). סואעד לא השכיל להשתמש בזכות זו שנפלה בחלקו למטרות חיוביות.

11.לבסוף, מוצא אני להצטרף לבית המשפט המחוזי גם לגבי הפגם שנפל ביישום סעיף 20 על-ידי הוועדה. סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי מורה: "אסיר ששוחרר על-תנאי לפי הוראות פרק ב' ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי". סעיף 20(ב) מסייג: "על אף הוראות סעיף קטן (א), הועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להחליט, מנימוקים שיירשמו, על המשך השחרור בתנאים שנקבעו על ידה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). כפי שציינתי אך לאחרונה, משהוצבה דרישה זו – של רישום הנימוקים – על-ידי המחוקק, הרי שנדרשת התייחסות מפורשת לשאלת התקיימותם של אלה (בש"פ 5855/23 אבו חמד נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.8.2023); בש"פ 5830/23 סיאני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (4.8.2023)). דא עקא, בהחלטת הוועדה לא פורטו הנימוקים, ואף בבקשה שלפנַי לא נטען כי ישנן נסיבות מיוחדות וכי ישנם נימוקים המצדיקים לסטות מהוראת סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי. משאין בנמצא טעמים אלו, "נותר הכלל הרחב הקבוע בסעיף 20(א) על כנו ואל לנו לנגוס בו ולכרסם בו" (עניין וליד, פסקה 19).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.