רע"ב 2110/22פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיאה א' ואגו , השופט א' אינפלד , והשופט א' חזק ), שניתן ביום 1.2.2022 ב-עת"א 20314-12-21. בפסק הדין נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש ושהופנתה כלפי החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, לבטל את שחרורו המותנה ממאסר (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ).

רקע

2.

ביום 3.5.2017 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ד' מרשק מרום ) על פי הודאתו, בביצוע עבירות של שהייה בישראל שלא כדין; נהיגה ללא רישיון נהיגה; שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות; שוד; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; גניבה מרכב; תקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בגין עבירות אלה נגזר עליו ביום 26.12.2017 עונש מאסר בפועל בן חמש שנים ושישה חודשים (החל מיום מעצרו, 21.7.2016), ועונשים נלווים הכוללים מאסר על תנאי ופיצוי לקורבן העבירה .

ביום 12.9.2019 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר. מההחלטה עולה כי מדובר היה במאסרו התשיעי, וכי העבירות שביצע הן חמורות וקשות ומלמדות על מסוכנות, תעוזה וחוסר אכפתיות כלפי הזולת. עם זאת, הוועדה התרשמה כי במאסרו האחרון החליט המבקש להשתלב בהליכי השיקום בבית הסוהר, ובמהלך השנה הקודמת למתן ההחלטה חדל מהתנהגות בלתי תקינה, התרכז בתהליך השיקום ואף שימש כחונך לאסירים אחרים. במכלול השיקולים החליטה הוועדה על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר, שהותנה בתנאים מגבילים – ובין היתר איסור על שינוי כתובת מגורים למעט באישור הוועדה; מעצר בית לילי; חתימה בתחנת המשטרה אחת לשבוע; עמידה בתנאי תוכנית השיקום בפיקוח מרכז אלאמל לשירותים חברתיים בע"מ; איסור ביצוע כל עבירה; איסור התרועעות עם עבריינים; איסור יציאה לחו"ל ללא אישור הוועדה; איסור כניסה לישראל עד ליום 20.1.2022, למעט לצורך דיונים בבית המשפט; ועוד. תקופת התנאי נקבעה החל מיום 18.9.2019 ועד ליום 20.1.2022 (להלן: תקופת התנאי ).

3.

ביום 22.4.2021 הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש ) בקשה לוועדת השחרורים לביטול שחרורו על תנאי של המבקש, מכוח סעיפים 20 ו-21 לחוק שחרור על-תנאי, התשס"א-2001 (להלן: בקשת ההפקעה ו- החוק ). על פי הנטען בבקשת ההפקעה, ביום 7.4.2021 הוגש נגד המבקש כתב אישום בגין עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שביצע במהלך תקופת התנאי (להלן: כתב האישום החדש ); ועוד נטען כי התקבלו מספר ידיעות מודיעיניות המלמדות על הפרה בוטה של תנאי השחרור מצדו של המבקש ועל חזרתו לעיסוק בפלילים. היועמ"ש טען כי התנהלותו של המבקש מעידה על חוסר מורא מהדין, זלזול בהחלטות שיפוטיות, הפרה של האמון שניתן בו על ידי הוועדה ומסוכנות הנשקפת ממנו. יוער כי ביום 2.6.2021 הורשע המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום החדש בבית משפט השלום בפתח תקוה (השופטת א' דניאלי ), והושת עליו מאסר בפועל בן 4 חודשים ועונשים נלווים (ת"פ 14061-04-21).

ביום 29.7.2021 הורתה ועדת השחרורים על ביטול השחרור על תנאי של המבקש, תוך שהובהר כי עליו לרצות מאסר בפועל שאורכו כאורך תקופת התנאי (וש"ר 64051-03-19). מדובר בהחלטה קצרה שניתנה בתום דיון שהתנהל בהיעדרו של המבקש – שסירב להתייצב לדיון שאליו זומן בהיותו עצור. המבקש עתר לקיום דיון חוזר בבקשת ההפקעה, שייערך בנוכחותו – ובקשתו התקבלה. בדיון שנערך ביום 14.11.2021 עתרה באת-כוחו של המבקש כי תופקע מחצית בלבד של תקופת התנאי, תוך שהדגישה את ההליך הטיפולי שעבר במהלך התקופה. עוד נטען כי המבקש ביצע את העבירות נושא כתב האישום החדש בשל מצב כלכלי קשה שאליו נקלע, וכי נכנס לישראל שלא כדין לצורך עבודה בלבד. בהחלטת ועדת השחרורים בבקשה לדיון חוזר צוין כי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעה של מחצית בלבד של תקופת התנאי, ועל כן נקבע כי ההחלטה מיום 29.7.2021 תיוותר על כנה.

4.

המבקש סירב להשלים עם החלטותיה של ועדת השחרורים, והגיש עתירת אסיר בנדון לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ביום 1.2.2022 דחה בית המשפט את העתירה, תוך שהובהר כי ברירת המחדל הקבועה בחוק במקרה שבו אסיר ברישיון עובר עבירה בתקופת התנאי, היא הפקעה של רישיון האסיר; וכי ועדת השחרורים סברה כי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל זה, ואין הצדקה להתערבותו של בית המשפט בקביעה זו. עוד צוין בעתירה כי " יש ראיות מנהליות למכביר המעידות על כך שהעותר (המבקש-ע'ב') חזר לסורו זמן קצר לאחר שחרורו על תנאי וכי הפר את האמון שניתן בו ואין מדובר במעידה חד פעמית או מקרית ". לבסוף נאמר, כי אין בטענות בדבר מצוקתו הכלכלית של המבקש והתהליך השיקומי שעבר כדי להקהות את כובד משקלם של השיקולים המחייבים את הפקעת הרישיון, ובמצב דברים זה העתירה נדחתה כאמור. פסק דין זה עומד במוקד בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

5.

המבקש טוען כי פסק הדין בלתי סביר באופן קיצוני. כך, מאחר שאלמלא היה תושב השטחים, כפי הנראה היה המבקש יכול לרצות את המאסר בפועל שהושת עליו בדרך של עבודות שירות – שאז לא הייתה חובה להפקיע את מלוא תקופת התנאי, וניתן היה להורות על הפקעת מחצית התקופה בלבד. בבקשה מדגיש המבקש כי העבירות נושא כתב האישום החדש אינן חמורות, וכי אלה בוצעו על ידו מאחר שהגיע לפת לחם על רקע מחסור בעבודה והתפשטות נגיף הקורונה; ועוד נטען בעניין זה כי הפקעת מלוא תקופת התנאי, כשנתיים וארבעה חודשים, אינה סבירה ואינה מידתית בשים לב לחומרת העבירות שבהן הורשע לפי כתב האישום החדש. המבקש חוזר אף על הטענה שלפיה הוא עבר תהליך טיפולי משמעותי בתקופת מאסרו הקודם, וכי מילא אחר תוכנית השיקום גם במהלך תקופת התנאי.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ושמורה לאותם מקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. כך במיוחד כאשר עסקינן בערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת ועדת השחרורים בדבר הפקעת רישיון שחרור מותנה של אסיר (רע"ב 4144/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (16.7.2019); רע"ב 6676/18 יגרמן נ' ועדת השחרורים שליד בית הסוהר השרון , פסקה 8 (8.11.2018); רע"ב 6463/18 פלוני נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר אשל , פסקה 7 (25.10.2018)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, עיון בבקשה ובנספחיה מלמד כי היא אינה מעוררת שאלה משפטית או עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור, אלא תחומה לעניינו הפרטני של המבקש. די היה בכך כדי להביא לדחיית הבקשה, ואולם למעלה מן הצורך אתייחס אף לטענות המבקש לגופן.

נקודת המוצא היא שאסיר אינו אוחז בזכות קנויה לשחרורו המוקדם ממאסר, וההחלטה להפקיע את רישיון השחרור המותנה בנסיבות המקרה, נגזרת מכך (רע"ב 5153/18 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (13.8.2018)). משזכה האסיר ב"הנחה" בדמות שחרור מוקדם, מוטלת עליו החובה למלא אחר כל פרט ופרט מתנאי שחרורו. ביחס להשלכות ההפרה של תנאי השחרור, סעיף 21 לחוק מורה לוועדת השחרורים לשקול שיקולים שונים ובהתאם לכך לקבוע אם לבטל את שחרורו של האסיר, או חלק ממנו. ואולם סעיף 20(א) לחוק מבהיר כי "אסיר ששוחרר על-תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הוועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי " (ההדגשות שלי-ע'ב'); וכחריג לכלל זה נקבע כי הוועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להורות כי האסיר ישוב לרצות תקופה קצרה מתקופת התנאי ואולם לא פחות ממחציתה (סעיף 20(ג) לחוק). הנה כי כן, כאשר עסקינן באסיר ששוחרר על תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, ברירת המחדל היא חיובו לשאת במאסר כאורך תקופת התנאי במלואה; ושיקול הדעת של ועדת השחרורים בעניין זה מוגבל לקיומן של "נסיבות מיוחדות".

בענייננו, ועדת השחרורים סברה שאין די בטענה כי המבקש ביצע את העבירות שבהן הורשע בתקופת התנאי בשל קושי כלכלי בתקופת הקורונה, כדי להצדיק סטייה מברירת המחדל החקוקה; וכך גם ביחס לטענה כי המבקש עבר תהליך שיקומי בתקופת מאסרו. מדובר בהחלטה סבירה בנסיבות המקרה, ובדומה לבית המשפט המחוזי אף אני לא מצאתי עילה להתערבות בה. זאת ועוד. כפי שהובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, למבקש עבר פלילי עשיר, הוא ריצה שורה ארוכה של מאסרים, וקיים חומר מודיעיני המצביע על כך שהמבקש ממשיך בפעילות פלילית ענפה תוך זלזול בתנאי שחרורו. אין זאת אלא שהמבקש לא השכיל להצדיק את האמון שנתנה בו ועדת השחרורים, ואין מקום לשנות מהחלטת ועדת השחרורים ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.