בר"מ 5308-23 בר"מ 5308-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 30.5.2023 (עת"א 42051-01-23, השופטת הבכירה מ' ברנט והשופטים ש' בורנשטין ו-ע' מיכלס). בית המשפט המחוזי דחה עתירה מינהלית שהגיש המבקש נגד החלטתה של ועדת השחרורים הפועלת לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: ועדת השחרורים או הוועדה, וכן חוק שחרור על-תנאי) מיום 11.1.2023.

2.המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר של כ-15 שנים וחודש, הנמנה מיום 21.6.2015, רובו בגין הרשעה בשורה ארוכה של עבירות מין חמורות שביצע בבתו הקטינה במשך כשנתיים. במהלך תקופת מאסרו המבקש הורשע בשלושה תיקים נוספים בגין עבירות של תקיפת עובד ציבור, איומים והטרדת עד.

3.לענייננו יש לציין כי המבקש מתמודד עם מספר בעיות בריאותיות, וביניהן מחלת לב, מחלת קרוהן, תת-פעילות של בלוטת התריס ואסטמה. בחודש יוני 2019 הוא עבר התקף לב ופונה לבית החולים, שם עבר צנתור. בבדיקות שנערכו למבקש לאחר מכן נמצא כי נגרם לו נזק קבוע לשריר הלב.

4.מבלי לפרט, יצוין כי בעקבות האירוע הלבבי, בשנת 2020 המבקש פנה בפעם הראשונה לוועדת השחרורים בבקשה לשחררו שחרור מוקדם מהכלא לפי סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי, בשל מצבו הרפואי. המבקש ביסס את טענותיו על חוות דעת פרטית, וטען כי אינו מקבל את הטיפול שלו הוא זקוק בכלא. מנגד, עמדת המדינה הייתה שחוות הדעת שעליה הוא מתבסס אינה עומדת בדרישות החוק בהיותה פרטית. עוד נטען כי המבקש אינו עומד בתנאי סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי, שכן אין מדובר באסיר ש"ימיו ספורים" וכן לא חל שינוי במצבו הרפואי מאז שניתן נגדו פסק דין חלוט. הוועדה דחתה בקשה זו ביום 16.6.2021.

5.המבקש הגיש עתירה נגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אולם חזר בו ממנה בתום הדיון בה ביום 13.9.2021 (עת"א 64869-06-21, השופטת ד' מרשק מרום, השופט העמית י' צלקובניק והשופט ח' טרסי).

6.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 31.7.2022 המבקש הגיש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי הממוקדת בכך שלשיטתו אינו מקבל מענה רפואי הולם בין כותלי הכלא. במסגרת זו הגיש המבקש חוות דעת רפואית פרטית חדשה המתוארכת ליום 19.6.2022 והמתארת התדרדרות במצבו הרפואי. לאחר שהתקיים דיון בעתירה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) ימציא התייחסות בכתב לחוות הדעת הפרטית החדשה, וכן ימציא לידי המבקש מסמכים רפואיים שונים שביקש במסגרת העתירה. ביום 2.10.2022 בית המשפט המחוזי נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין (עת"א 63838-07-22, השופט מ' קרשן).

7.ביום 13.12.2022 המבקש הגיש לוועדה בקשה נוספת לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים, כשהיא נתמכת בחוות הדעת הפרטית החדשה. בבקשתו טען המבקש כי חלה הרעה משמעותית במצבו הבריאותי מאז שעניינו נדון לאחרונה בפני הוועדה.

8.בו ביום הורתה הוועדה על הגשת חוות דעת עדכנית בעניינו של המבקש. קצין הרפואה הראשי בשב"ס (להלן: הקרפ"ר) הגיש חוות דעת כאמור ביום 18.12.2022, ובה נקבע כי מצבו הבריאותי של המבקש יציב, וכי לא נשקפת סכנה לחייו כתוצאה מהמשך שהות בבית הסוהר.

9.לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, דחתה כאמור הוועדה את הבקשה תוך שהפנתה לנימוקים שהציגה בהחלטתה הקודמת בעניינו של המבקש. הוועדה הדגישה כי נוכח האמור בחוות הדעת העדכנית מטעם הקרפ"ר, אין ממש בטענותיו של המבקש כי חלה הרעה במצבו וכי נשקפת סכנה לחייו.

10.ביום 17.1.2023 המבקש הגיש עתירה נגד החלטתה של ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי. ביום 30.5.2023 בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בהדגישו כי בהתאם לסעיף 19 לחוק שחרור על-תנאי, הכלל הוא כי אם החליטה ועדת השחרורים שלא לשחרר אסיר, היא לא תשוב לדון בעניינו. בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין מקום לחרוג מכלל זה מאחר שלא חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה הקודמת של ועדת השחרורים.

11.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובה חוזר המבקש על הטענות שהציג בפני הערכאות הקודמות בהליכים השונים בעניינו. המבקש מטעים בעיקר כי מאז נדונה בקשתו הראשונה לשחרור ממאסר חלה התדרדרות במצבו הבריאותי, וכי שב"ס אינו ערוך ליתן לו את הטיפול הרפואי שלו הוא זקוק. המבקש סבור כי יש בכך כדי להצדיק דיון חוזר בעניין שחרורו ממאסר.

12.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, מתן רשות ערעור על פסקי דין של בתי משפט לעניינים מינהליים הדנים בעתירות על החלטות של ועדת השחרורים ייעשה רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: רע"ב 1712/22 פלוני נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בבית המשפט השלום באר שבע, פסקה 6 (24.3.2022); בר"ם 1911/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (28.3.2023)). עניינו של המבקש נטוע היטב בממצאים שבעובדה הנוגעים למצבו הרפואי, ולפיכך אינו מעלה לדיון כל שאלה משפטית עקרונית. למעלה מן הצורך, ומבלי להקל ראש בקשיים שחווה המבקש כתוצאה ממצבו הרפואי, אוסיף כי לא התרשמתי שהמבקש עונה לתנאים המנויים בסעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי, ובפרט לתנאי לפיו "ימיו ספורים" (להרחבה על תנאי זה ראו, למשל: רע"ב 5647/13 פרג' נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (13.10.2013)). על כן אף לגופו של עניין לא שוכנעתי כי נפל פגם בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות המצדיק התערבות. אין צריך לומר, כי חזקה על שב"ס שיוסיף לתת למבקש את הטיפול הרפואי שלו הוא זקוק.

13.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.