רע"ב 6934/17 פלוני נ. מדינת ישראל- היועץ המשפטי לממשלה

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים מיום 30.8.2017 (עת"א 892-08-17, כבוד השופטים י' אברהם -אב"ד, ס' דבור, ר' גלפז מוקדי ) (להלן: פסק הדין ). במסגרת פסק הדין, התקבלה עתירה על החלטת ועדת השחרורים בבית הסוהר צלמון מיום 27.7.2017 (להלן: החלטת

ועדת השחרורים ו- ועדת השחרורים , בהתאמה), הופקע הרישיון שהוענק למבקש לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי או החוק ) ונקבע כי עליו לשוב ולרצות את המשך מאסרו לפרק זמן שייקבע על ידי ועדת השחרורים.

2.

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעשיית מעשים מגונים תוך שימוש בכוח, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפה בנסיבות מחמירות, כלפי בת זוגו (תפ"ח 27624-02-13). ביום 11.7.2013 נגזר על המבקש עונש מאסר של 4 שנים, אשר החל להימנות מתחילת שהייתו במעצר, קרי מיום 28.1.2013. עוד נגזרו על המבקש 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, למקרה שיעבור עבירת מין או אלימות מסוג פשע. יצוין כי המדובר במאסרו הרביעי של המבקש באופן כללי, ומאסרו השני בגין עבירות אלימות ומין כלפי אשתו.

ביום 22.10.2015, בחלוף כשנתיים ו-תשעה חודשים מעת שהחל בריצוי מאסרו, הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם של המבקש (להלן: החלטת השחרור המוקדם ). בהחלטתה זו, הסתמכה ועדת השחרורים על תכנית הרשות לשיקום האסיר (להלן:

רש"א ) מיום 30.6.2015 לשיקום המבקש בהוסטל "מפתחות" (להלן: המרכז הטיפולי או ההוסטל ). וזאת, על אף התנגדות המרכז הרפואי לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ), בשל המסוכנות הגבוהה שלגישתם נשקפה מהמבקש בתחום המיני לבת זוגו. במסגרת תכנית השיקום של רש"א הוגדר כי המבקש ישתלב בהוסטל בטיפול אינטנסיבי – הן זוגי והן קבוצתי. כמו כן, נקבע כי המבקש יעבור טיפול פסיכיאטרי, וטיפול פרטני או קבוצתי ייעודי לעברייני מין (בהתאם להמלצת צוות המרכז הטיפולי). עוד נקבע כי המבקש ישתלב בעבודה במשרה מלאה. תקופת השיקום הוגדרה לשנה ותשעה חודשים (על אף שיתרת המאסר של המבקש עמדה רק על שנה וחודשיים) (להלן: תקופת התנאי ) –שמתוכה לפחות תשעה חודשים ישהה המבקש בתנאי פנימייה, והמשך טיפול במסגרת מגורים מחוץ להוסטל.

בהתאם לאמור, קבעה ועדת השחרורים כי תנאי שחרורו המוקדם של המבקש הם: מילוי תכניתה של רש"א "ככתבה וכלשונה" והתייצבות בתחנת המשטרה הקרובה למרכז הטיפולי בשבוע הראשון לכל חודש. עוד נקבע כי המבקש יתייצב לביקורת בפני ועדת השחרורים ויציג מסמכים המעידים על עמידתו בתנאי השחרור. בהמשך לכך, ביום 8.11.2015 שוחרר המבקש ממאסר לטיפול במרכז הטיפולי.

3.

במהלך שהייתו של המבקש במרכז הטיפולי, נמסרו מעת לעת דיווחים על אודות התנהלותו לוועדת השחרורים. במסגרת פסק הדין, פירט בית המשפט לעניינים מנהליים דיווחים אלו בהרחבה, ולא מצאתי לחזור ולהרחיב בנושא. בתמצית יצוין, כי במרבית הדיווחים הצטייר המבקש כאדם אלים ותוקפני שמתקשה להשתלב במסגרת הטיפולית; ועם זאת בחלק מהדיווחים צוינו, לצד הדיווחים השליליים, אינדיקציות חיוביות לשיקום. למשל, מוטיבציה גבוהה שגילה המבקש להצליח בטיפול, מקרים שבהם בת זוגו שיתפה פעולה עם הטיפול הזוגי, ואפיזודות שבהן חל שיפור בהתנהלות המבקש לנוכח טיפולים מסוימים.

ביום 15.9.2016 קיימה ועדת השחרורים דיון בעניינו של המבקש, ובהתאם לבקשת רש"א הוארכה תקופת התנאי למועד חדש (במסגרת המסמכים שלפניי לא הוברר עד לאיזה מועד עתיד לחול תנאי זה). כמו כן הזהירה ועדת השחרורים את המבקש כי עליו " לשתף פעולה עם גורמי הטיפול בהוסטל ולשנות את התנהגותו הן כלפי הדיירים בהוסטל והן כלפי הצוות, שאם לא כן, הוא

עלול למצוא עצמו בפני בקשת הפקעה (הדגשה שלי – ב' ע')."

לאחר החלטה זו, בדיווח מיום 6.6.2017 ניכרה מגמה חיובית בהתנהלותו של המבקש ובמעורבותה של בת זוגו בהליך הטיפולי; ועם זאת, צוין רצף אירועים אלימים שבהם לקח המבקש חלק. לנוכח האינדיקציות החיוביות (החלקיות) שעליהן הצביע הדוח, המרכז הטיפולי פנה לוועדת השחרורים בבקשה כי תאשר למבקש החל מיום 30.7.2017 לעבור לשלב ב' של המסגרת הטיפולית שבמסגרתו יתגורר מחוץ להוסטל, בבית משפחתו (להלן: שלב ב' של התכנית הטיפולית ).

4.

ביום 16.7.2017 עקב מפנה שלילי שחל בהתנהלות המבקש, פנו גורמי המרכז הטיפולי לוועדת השחרורים, בבקשה שתפקיע את רישיון השחרור שהוענק למבקש. במסגרת פנייה זו צוין כי מרגע שניתן למבקש מועד לסיום שלב מגוריו בהוסטל (כאמור, בתנאי פנימייה), חלה רגרסיה משמעותית בהתנהלותו. בכלל זאת צוין כי ביום 14.7.2017 יצא המבקש לחופשה בביתו שהוארכה בלילה נוסף, לפנים משורת הדין, בשל פטירת גיסתו. במהלך ביקור זה, הפר המבקש את תנאי הפיקוח שנקבעו לו – בכך שלא חזר באוטובוס הראשון של הבוקר, כפי שהוגדר לו, ואף לא יצר קשר עם המדריך בשעה בה נדרש (להלן: אירוע ההפרה ). עוד צוין כי לאחר שהובאה לידיעתו של המבקש כי בכוונת הצוות לפנות בבקשת ההפקעה האמורה, הוא בחר מיוזמתו לעזוב את ההוסטל. בהמשך לבקשת המרכז הטיפולי, דיון ועדת השחרורים שנקבע ליום 27.7.2017 בנושא בקשת ההוסטל להקלת תנאי השחרור של המבקש, הוסב לדיון בבקשת ההפקעה.

החלטת ועדת השחרורים ופסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים

5.

במסגרת החלטתה מיום 27.7.2017, עמדה ועדת השחרורים על השתלשלות האירועים וקבעה כי חרף התנהלותו החמורה של המבקש, שעולה כדי הפרה של תנאי שחרורו, יש להעניק לו הזדמנות נוספת ולהימנע בשלב זה מהפקעת שחרורו. כך לשון ההחלטה:

"נראה לנו כי אף שהאסיר הפר את התנאים שנקבעו על ידי ההוסטל, תהיה זו סנקציה קשה מדי אם נורה היום על ביטול שחרורו על תנאי לאחר שהאסיר בסך הכל עבר כברת דרך ארוכה הן בכלא והן בהוסטל עד לתקופה האחרונה שבה אמורים היינו לאשר את התכנית החדשה בקהילה".

בהתאם לאמור, קבעה ועדת השחרורים כי המבקש ישוב למרכז הטיפולי למשך תקופה של 14 יום, החל מיום 30.7.2017 ועד ליום 15.8.2017, ולאחריה יחל המבקש בשלב ב' של התכנית הטיפולית. הוועדה חזרה והזהירה את המבקש כי מדובר בהזדמנות אחרונה שתינתן לו.

6.

ביום 31.7.2017 פנתה רש"א לוועדת השחרורים בבקשה כי תבחן את החלטתה מיום 27.7.2017, וזאת בהינתן עמדתה המקצועית של רש"א שלפיה המבקש מהווה "סכנה לסביבתו וכי אינו בשל לסיים את הטיפול בהוסטל ולהתנהל באופן עצמאי ללא פיקוח הדוק". לעמדת רש"א, חזרתו של המבקש להוסטל תשמש עבורו כאכסניה בלבד, לא יתלווה לה כל ערך טיפולי, והדבר אף עלול להסב נזק למטופלים האחרים. ביום 1.8.2017 הוגשו לוועדה שתי בקשות נוספות להוצאת המבקש מחזקתה של רש"א ולהפקעת רישיונו – אחת מטעם רש"א והשנייה מטעם המרכז הטיפולי. לפי המידע שנמסר בתגובת המשיבים, ועדת השחרורים קבעה ביום 2.8.2017 כי מקומן של הבקשות להתברר בעתירה על החלטתה.

7.

במקביל, ביום 1.8.2017 הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המדינה ) עתירה מנהלית כנגד החלטת ועדת השחרורים, שהיא העומדת במוקד העתירה שלפניי (להלן: העתירה המנהלית ). במהלך דיון בעתירה המנהלית, ביום 8.8.2017 ביקש בא כוח המדינה לדחות את המשך הדיון על מנת בכל זאת לבחון אם ניתן להותיר את המבקש בתכנית טיפולית מחוץ לכותלי בית הסוהר; ואולם ביום 14.8.2017 חזרה בה המדינה מבקשתה ועדכנה את בית המשפט כי לעמדת גורמי הטיפול המקצועיים נשקפת מהמבקש מסוכנות גבוהה ולכן רש"א לא יכולה להמשיך ולטפל בו. ביום 15.8.2017 דיווח ההוסטל לבית המשפט כי המבקש הודיע שבכוונתו לעזוב את המרכז הטיפולי ולחזור לביתו. במסגרת הדיווח נמסר כי המבקש חתם על מסמך המאשר שהוא מבין את האופציות העומדות בפניו, ועזב את המרכז הטיפולי.

ביום 30.8.2017 ניתן פסק הדין שבו התקבלה העתירה המנהלית, תוך שנקבע כי החלטת ועדת השחרורים שלא להפקיע את שחרורו של המבקש חורגת ממתחם הסבירות. זאת במיוחד בהינתן שוועדת השחרורים עצמה קבעה שהמבקש הפר את תנאי שחרורו, ושעה שאין חולק שהלה הוזהר בעבר על ידי הוועדה מפני ההשלכות של התנהלותו השלילית. במסגרת הכרעתו, בית המשפט העניק משקל לעמדת הגורמים המקצועיים (רש"א וההוסטל) שלפיה המשך טיפול במבקש במסגרת ההוסטל נדון לכישלון ואף עלול להוות סכנה למטופלים אחרים שם. מבחינה אופרטיבית, הורה בית המשפט על הפקעת רישיון השחרור של המבקש, והחזיר את הדיון לוועדת השחרורים על מנת שזו תדון ותקבע, בהתאם לסעיף 21 לחוק שחרור על תנאי, את משך יתרת המאסר שעל המבקש לרצות. עם קבלת פסק הדין, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לעניינים מנהליים לעיכוב ביצוע על מנת להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בהמשך לכך, החליט בית המשפט ביום 31.8.2017 כי על המבקש להתייצב ביום 6.9.2017 בשעה 14:00 בבית סוהר "חרמון".

8.

ביום 6.9.2017 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק הדין, תוך שצורפה לו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בו ביום דחיתי את הבקשה למתן עיכוב ביצוע במעמד צד אחד, לנוכח סד הזמנים שבו הוגשה ובהינתן מסוכנותו לכאורה של המבקש.

בקשת רשות ערעור

9.

המבקש טוען כי החלטת ועדת השחרורים בעניינו הייתה סבירה ומידתית, וכי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים כאשר בחר לשים עצמו במקום "הגוף המוסמך והמקצועי לקבל החלטות בעניין זה". בעשותו כן, טוען המבקש, ערך בית המשפט דיון חדש בבקשת ההפקעה, במקום לבחון את סבירות החלטת ועדת השחרורים, כפי שנדרש לעשות בגדרי עתירה מנהלית. עוד טוען המבקש, כי שגה בית משפט בכך שביסס את פסק דינו על דיווחים מטעם ההוסטל שאינם קשורים להפרה שבגינה התבקשה ההפקעה. בעניין זה נטען כי דיווחים אלה הביאו לכך שוועדת השחרורים הורתה בהחלטתה מיום 15.9.2016 על הארכת תקופת התנאי של המבקש, ואין מקום לשוב ולתת להם מקום במסגרת החלטת ההפקעה. המבקש סבור כי נפלה טעות משפטית בפסק הדין גם בכך שלא נבחנה מידת המסוכנות שנשקפת לציבור כתוצאה מההפרה של תנאי השחרור, ובמקום זאת התבסס בית המשפט על מסוכנות כללית של המבקש שאינה במסגרת השיקולים שעל הוועדה לבחון. עוד טוען המבקש, כי פסק הדין משקף העדפה שגויה של עמדת רש"א על פני עמדתה של ועדת השחרורים, שהיא הגורם המקצועי המוסמך על פי דין לקבלת החלטות מסוג זה. לסיום, הדגיש המבקש את השיפור שחל בהתנהלותו, המאמצים הרבים שהשקיע בתהליך הטיפולי ושיתוף הפעולה של אשתו – כפי שבאו לביטוי אף בחלק מהדיווחים שהגיש ההוסטל בעניינו.

10.

המשיבים מצידם סבורים כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות ואף איננה נושאת השלכות רוחב החורגות מנסיבות המקרה, ולכן דינה להידחות על הסף. לגופם של דברים, המשיבים מתמקדים בכך שבמשך כל תקופת שהייתו בהוסטל נהג המבקש באלימות ובתוקפנות, ולגישתם לנוכח העבירות שבגינן הורשע יש לראות בהתנהלות זו חומרה יתרה. יתרה מזאת, לאורך תקופת התנאי ניתנו למבקש אינסוף הזדמנויות לשפר את דרכיו, אולם המבקש לא היטיב לקחתן ברצינות הנדרשת. עוד מוסיפים המשיבים כי אף הדיווחים החיוביים המעטים הקיימים בעניינו של המבקש נמסרו לצד דיווחים שליליים. בהקשר זה מדגישים המשיבים כי לא ניתן לבחון את אירוע ההפרה בחלל ריק ובמנותק מדפוס התנהלותו החמורה של המבקש לאורך כל תקופת התנאי.

המשיבים סבורים כי החלטת בית המשפט בעתירה המנהלית משקפת את מכלול השיקולים הרלוונטיים בבקשה להפקעת רישיון לפי סעיף 21 לחוק, ובכלל זאת את האינטרס הציבורי בהרתעת אסירים אחרים מפני הפרת תנאי שחרורם. בהינתן כל האמור, עומדים המשיבים על כך שלא נפל כל פגם בפסק הדין המצדיק מתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה שלפיה דין הבקשה להידחות.

הלכה מושרשת היא שרשות ערעור על החלטות שעניינן עתירות אסירים ניתנת במקרים חריגים בלבד, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית בעלות השלכות רוחב (רע"ב 3515/16 בנימין ריכטר נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.6.2016); רע"ב 8526/16 יאיר בלילטי נ' ועדת השחרורים (18.11.2016)). הלכה זו כוחה יפה אף במקרים כגון זה שלפנינו, שבהם רשות הערעור מבוקשת על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים המבטלת את החלטת ועדת השחרורים (רע"ב 6505/13 מוניר אבו חאמד נ' מדינת ישראל , בפסקה 10 (7.11.2013)). החלטתו של בית המשפט בעתירה המנהלית אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור. ואבאר.

12.

ראשית דבר, בקשת רשות הערעור מתמקדת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש ובאירוע ההפרה שיוחס לו. די בכך כדי להצדיק את דחייתה של הבקשה על הסף, באשר היא אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לדיון ב"גלגול שלישי".

לגופם של דברים, מדובר באדם בעל עבר פלילי מכביד; שזהו מאסרו הרביעי בכלל, ומאסרו השני בגין עבירות אלימות ועבירות מין כלפי אשתו. למן התחלת תקופת התנאי ובאופן רציף, התקבלו דיווחים על התנהלות תוקפנית ואלימה של המבקש כלפי חבריו וכלפי צוות ההוסטל. למבקש ניתנו מספר רב של הזדמנויות לעמוד בתנאי השחרור, ובכל זאת הוא חזר ושב להפר אותם אף שהיו ידועות לו ההשלכות הצפויות של ההפרה. ויובהר, אין מדובר בהפרה קלה של תנאי השחרור כפי שמנסה המבקש לצייר, אלא בתמונה כוללת של אדם שנשקפת ממנו מסוכנות גבוהה לסביבה, לא כל שכן לבני ביתו. דברים אלה קיבלו ביטוי ברור בחוות הדעת מטעם רש"א וההוסטל, כמפורט לעיל, שהם שהיו אמונים על שיקום המבקש בהתאם לתכנית השיקומית שמכוחה הוא שוחרר על תנאי. ויודגש: המלצה בנוגע להפקעת שחרור על תנאי מצויה בליבת תחום המומחיות של גורמים מטפלים אלה, ולכן יש לייחס לחוות הדעת האמורות משקל נכבד. בהינתן האמור, לא מצאתי כל עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט להפקיע את רישיון השחרור שהוענק למבקש.

13.

סוף דבר, אני מורה על דחיית הבקשה לרשות ערעור. כפי שקבע בית המשפט לעניינים מנהליים, הדיון בתיק יחזור לוועדת השחרורים שתכריע בשאלת משך תקופת המאסר שעל המבקש לשאת.

בהינתן התוצאה שאליה הגעתי, הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.