רע"ב 8897/16 משה אוחנה נ. שב"ס

1 . בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.11.2016 (עת"א 47965-09-16, הנשיא א' טל והשופטים ז' בוסתן ו- ש' בורנשטיין ). בית המשפט המחוזי קיבל עתירה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטתה של ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר , התשס"א-2001 (להלן בהתאמה:

ועדת השחרורים

ו- חוק שחרור על-תנאי ) מיום 14.9.2016 לשחרר את המבקש ממאסרו שחרור מוקדם.

רקע והליכים קודמים

2 . המבקש מרצה עונש מאסר בפועל של 12 שנות מאסר לאחר שהורשע בעבירות של סיוע לרצח וגרם מוות ברשלנות. לקראת המועד שבו היה אמור להשלים ריצוי של שני שליש מתקופת מאסרו הוא הגיש בקשה לשחרור מוקדם על-תנאי. זו נדונה על-ידי ועדת השחרורים, כפי שאפרט להלן, תוך התייחסות להליכים הרלוונטיים בלבד לבקשה דנן.

3.ביום 31.3.2015 דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לשחרור מוקדם (להלן: ההחלטה הראשונה ), וקיבלה בכך את עמדת המדינה, לאחר שעיינה, בין היתר, בידיעות חסויות שנזכרו בחוות דעת שהוגשה מטעם המשטרה. ועדת השחרורים קבעה כי הידיעות החסויות מלמדות על כך שהמבקש המשיך את פעילותו העבריינית בין כתלי הכלא. לפיכך, ולנוכח הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות שבהן הורשע המבקש, קבעה ועדת השחרורים כי שחרורו יסכן את שלום הציבור. ועדת השחרורים הוסיפה וקבעה כי תכנית השיקום שהוגשה אליה מטעם השירות לאבחון וטיפול בעבריינות והתמכרות אינה עדכנית ולכן לא ניתן להסתמך עליה.

4.המבקש הגיש עתירה נגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ביום 2.6.2015 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה (להלן:

פסק הדין הראשון ). בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו זה כי שחרור המבקש עלול להוביל לסכנה לשלום הציבור, וזאת אף-על-פי שהתנהגותו בתקופה שקדמה להגשת העתירה הייתה חיובית. במסגרת קביעה זו התבסס בית המשפט המחוזי על שתי ידיעות חסויות שהתקבלו זמן קצר לפני מתן ההחלטה הראשונה. כמו כן, נקבע כי טעם נוסף שמצדיק את דחיית העתירה לשחרור מוקדם הוא סירובה של הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) לקבל את המבקש לתכנית טיפולית בשל היותו "אסיר רצידיוויסט" וכן בשל אי-לקיחת אחריות מצדו.

5.לאחר פסק הדין הראשון שונה סיווגו של המבקש לעניין חופשות מקטגוריה א' לקטגוריה ב/1 לפי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 , וכן הוא נמצא כשיר להשתתפות בתכנית טיפולית של רש"א. לאור שינויים אלה הגיש המבקש בקשה לדיון חוזר בעניינו בוועדת השחרורים.

6.ועדת השחרורים קיבלה אפוא החלטה חדשה בעניינו של המבקש, והיא זו שעומדת ביסוד ההליך דנן

(להלן:

ההחלטה השנייה ) . בהחלטה זו הורתה ועדת השחרורים, לאחר בחינת מכלול החומרים שהוגשו אליה בעניינו של המבקש, על שחרורו בכפוף למספר תנאים. ועדת השחרורים קבעה כי שני הטעמים העיקריים שעמדו בבסיסו של פסק הדין הראשון והובילו לדחיית העתירה – הידיעות החסויות שהוזכרו בפסק הדין הראשון וסירובה של רש"א לקבל את האסיר לתכנית פיקוח – אינם מצדיקים עוד את מניעת שחרורו. ועדת השחרורים הוסיפה כי "עיינו בתכנית ונתנו דעתינו לטיעוני הצדדים ונציין כי אילו הדבר היה תלוי בנו לא היינו מורים על שחרורו המוקדם של האסיר, ברם, חזקה עלינו מצוותו של ביהמ"ש המחוזי לחזור ולבחון את עניינו של האסיר באספקלריה של שני המבחנים שצוינו כאמור לעיל ובשניים אלה עמד גם עמד האסיר".

7.נגד החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, וזו התקבלה (להלן: פסק הדין השני ). בית המשפט המחוזי קבע כי היה על ועדת השחרורים לשקול באופן עצמאי האם חל שינוי מהותי בנתוניו של המבקש ולקבל החלטה בהתאם, ולא להסתפק בבדיקה המצומצמת לשני הטעמים שאוזכרו בפסק הדין הראשון. בית המשפט המחוזי ציין את עברו הפלילי של המבקש ואת עונשי המאסר שריצה בעבר כעדות למסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי קיימות ידיעות חסויות נוספות, מעבר לידיעות שעליהן הצביע בית המשפט בפסק הדין הראשון, שמלמדות על השתייכותו של המבקש לארגון פשיעה וכך גם על מסוכנותו. כמו כן, צוין כי השינוי בעמדתה של רש"א בנוגע להתאמת המבקש לתכנית בפיקוחה לא נומק, וכי זו אף לא התייחסה לאי-השתתפותו של המבקש בהליך טיפולי נוסף בשנה וחצי האחרונות, לאחר שהשלים את השתתפותו בקבוצת "שליטה בכעסים". לנוכח זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בתכנית השיקומית שהוצגה כדי להפיג את מסוכנותו של המבקש, וכי ההחלטה לשחררו חורגת ממתחם הסבירות.

בקשת רשות הערעור והתגובה לה

8.

הבקשה שבפני נסבה על פסק הדין השני. המבקש טוען כי פסק הדין השני יוצר חוסר בהירות באשר לשאלה האם החלטות של בית המשפט המחוזי מחייבות את ועדת השחרורים. כמו כן, המבקש טוען כי פסק הדין השני קובע הלכה למעשה כי אין "תאריך תפוגה" לידיעות חסויות ישנות, אף בהינתן שינוי חיובי בהתנהגותו של אסיר.

9 . לגופם של דברים, המבקש טוען כי יש הצדקה לשחרורו המוקדם בהתחשב בכך שהטעמים המרכזיים שעמדו בבסיס פסק הדין הראשון חדלו מלהתקיים. באופן ספציפי, טוען המבקש כי ועדת השחרורים קבעה שהידיעות החסויות הנזכרות בפסק הדין הראשון אינן מצדיקות עוד את מניעת שחרורו. המבקש מוסיף וטוען ששאר הידיעות החסויות בענייננו שוב אינן עדכניות, ועל כן לא היה מקום להתבסס עליהן במסגרת פסק הדין השני. לשיטתו, ההצדקה לשחרורו אף מקבלת משנה תוקף בשל השיפור שחל בהתנהגותו בתקופה האחרונה, הערכת גורמי רש"א כי הוא נמצא מתאים להשתתפות בתכנית שיקום בקהילה בפיקוחה ותמיכתם של גורמי הטיפול בשחרור המבקש. המבקש מדגיש כי רש"א חזרה בה מהחלטתה וקיבלה את המבקש לתכנית הטיפולית נוכח השינוי התודעתי שעבר, וכן מדגיש כי עבר מספר תכניות טיפוליות. המבקש מוסיף ומציין כי באגף הנוכחי שבו הוא שוהה לא קיימת תכנית טיפולית למעט שיחות פרטניות עם העובדת הסוציאלית, שציינה אף היא את השינוי לטובה שחל בהתנהגותו.

10 . ביום 17.11.2016 הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשה. בפתח תגובתם מיום 27.12.2016 טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות – על הסף ולגופה.

11 . לטענת המשיבים, אין הצדקה להעניק רשות ערעור בבקשה זו מאחר שאינה מעלה שאלה משפטית עקרונית או נושא בעל חשיבות כללית המצדיקים מתן רשות ערעור אלא עוסקת בנסיבות הקונקרטיות של המבקש.

12 . לגופם של דברים, המשיבים טוענים כי אין לאסיר זכות שבדין להשתחרר שחרור על-תנאי ממאסרו, וכי דברים אלה יפים במיוחד בעניינו של המבקש, שמרצה עונש מאסר שישי (לצד עונשים נוספים שהושתו עליו). המשיבים מוסיפים וטוענים כי המבקש זכה בעבר באמון של ועדת השחרורים בשתי הזדמנויות שונות, שוחרר על-תנאי, אך שב לבצע עבירות חמורות אף-על-פי שהצהיר כי בכוונתו לעזוב את דרכו הרעה. על כן, המשיבים טוענים כי כל עוד לא יוכח שהמבקש עבר שינוי מהותי וקיבל טיפול מעמיק ורציף אין להסיק כי המסוכנות הנשקפת ממנו פחתה וממילא גם אין לשחררו.

13 .

לבסוף, המשיבים טוענים כי בפסק הדין הראשון בית המשפט המחוזי לא הגביל את ועדת השחרורים לבחינתם של שינויים בשני הטעמים שהודגשו בו. המשיבים מוסיפים כי ועדת השחרורים פירשה את פסק הדין בצורה שגויה, וכך נקלעה לכלל טעות – בכך שלא הפעילה שיקול דעת עצמאי ואף קיבלה החלטה המנוגדת להערכתה שלה את הנסיבות. לעומת זאת, כך נטען, פסק הדין השני של בית המשפט המחוזי מבוסס על שיקולים רלוונטיים. המשיבים מוסיפים ומציינים כי מכלול הידיעות החסויות לגבי המבקש מלמדות על שיוכו לארגון פשיעה משפחתי ועל מעמדו הבכיר בארגון.

דיון והכרעה

14 . לאחר שבחנתי את טענות המבקש ואת תגובת המשיבים, ואף עיינתי בראיות החסויות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטה של בית משפט לעניינים מינהליים, הדן בעתירת אסיר על החלטת ועדת השחרורים, תינתן במשורה במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש (ראו למשל: רע"ב 4882/15 עביד נ' ועדת השחרורים

לפי חוק שחרור ממאסר , פסקה 11 (24.9.2015); רע"ב 8526/16 בלילטי נ' ועדת השחרורים , פסקה 9 (18.11.2016)). הבקשה שבפני אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית אלא מתמקדת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש.

15 . ועדת השחרורים אכן טעתה בפרשנותו של פסק הדין הראשון. צודקת המדינה בכך שפסק הדין האמור אינו קובע כי ועדת השחרורים מנועה מלבחון את מכלול נסיבותיו של המבקש במסגרת בחינה חוזרת של בקשתו לשחרור מוקדם. לעומת זאת, פסק דינו השני של בית המשפט המחוזי היה מבוסס היטב על שיקולים רלוונטיים. לא מצאתי עילה להתערב בפסק דין זה. הטענה בדבר היעדר "תאריך תפוגה" לידיעות חסויות אינה טענה שיש בה ממש. בנסיבות העניין, ניתן משקל לידיעות אלה בהתחשב במאפייניהן הקונקרטיים ולהשתלבותן במכלול נסיבותיו של המבקש, הכולל כאמור עבר פלילי עשיר ואי-ניצול הזדמנויות שניתנו לו בעבר על-ידי ועדות שחרורים.

16.אין בהחלטתי זו כדי למנוע בחינה נוספת בעניינו של המבקש (ומבלי לחוות דעה באשר לתוצאה הראויה) – בחינה שתידרש, כמו בעבר, למכלול הנסיבות, לרבות מידע רלוונטי נוסף.

17.אשר על כן, הבקשה נדחית.