רע"ב 6139/14 יהודה היצחקי נ. וועדת השחרורים

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא ב' ארבל , השופט י' בן חמו והשופטת י' שטרית ) בעת"א 38449-06-14 מיום 4.8.2014 בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת המשיבה מיום 2.6.2014 שלא לשחררו על תנאי לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן בהתאמה: פסק הדין ו החוק ).

עיקרי העובדות

1.

המבקש מרצה החל ממאי 2007 עונש מאסר למשך 9 שנים ושלושה חודשים. עיקר תקופת המאסר, 9 שנים, היא בגין הרשעתו ביום 13.2.2003 (ת"פ 40167/01 בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, השופט ש' טימן ), לאחר שמיעת הוכחות, בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות בהתייחס לבנות זוגו בעת האירוע, שלוש עבירות של התעללות בקטין או בחסר ישע בהתייחס לבנו, עבירה אחת של תקיפה בנסיבות מחמירות של קטין או חסר ישע בהתייחס לבתו, ועבירה אחת של הדחה בחקירה בהתייחס לבנו.

2.

לאחר הכרעת הדין ובטרם מתן גזר הדין נמלט המבקש לארצות הברית. לאחר שהוסגר, גזר בית המשפט המחוזי את עונשו ל-18 שנות מאסר בפועל. בערעור לבית משפט זה (ע"פ 9833/07, השופטים א' א' לוי , ע' ארבל ו נ' הנדל , (7.1.2010)) הופחת עונשו במחצית, נוכח חריגתו הניכרת של העונש שהוטל מרמת הענישה הנוהגת והעובדה שהמבקש היה נתון במעצר בארצות הברית. בגין ההימלטות נדון המבקש (ת"פ 1933/07, 1932/07 בבית משפט השלום כפר-סבא, ס' הנשיא ח' פדר), במסגרת הסדר טיעון, בין היתר, ל- 24 חודשי מאסר בפועל, מהם 3 חודשים לריצוי במצטבר לעונש המאסר האמור. תאריך שחרורו המלא של המבקש צפוי לחול ביום 19.8.2016.

3.

יצוין עוד, כי מדובר במאסרו השלישי של המבקש. בעבר הורשע, בין היתר, בעבירות של תקיפת עובד ציבור, איומים, קשירת קשר לעשות פשע, שימוש במסמך מזויף, זיוף, גניבה וקבלת דבר במרמה.

עיקרי החלטת ועדת השחרורים

4.

משריצה המבקש שני שליש ממאסרו, פנה אל המשיבה בבקשה לשחררו שחרור על-תנאי בהתאם לחוק (להלן: הבקשה לשחרור על-תנאי ). ביום 2.6.2014 נדרשה ועדת השחרורים לעניינו. בהחלטתה הפנתה הוועדה לחוות דעת גורמי הטיפול בשב"ס על אודות התנהלות המבקש במחלקת "בית התקווה", אשר התאפיינה במניפולטיביות, זיוף, זלזול, ואלימות כלפי מטופלים אחרים וכלפי הצוות. המבקש לא חש עצמו ולא התנהג כמטופל. לפיכך הורחק. טיפול פרטני במסגרת אגף אחר הופסק עקב תחושה כי המבקש מסר אינפורמציה סלקטיבית ומגמתית וכי איננו אמין. הוועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה המשותפת למשרד הרווחה והשירותים החברתיים ולשירות בתי הסוהר (להלן: ועדת אלמ"ב ) בחנה את עניינו של המבקש מספר פעמים ולא המליצה על שחרור מוקדם ולא על חופשות. יציאותיו של המבקש לחופשות הופסקו, ולא חודשו בשל מידעים חסויים בהם עיינה הוועדה. הוועדה ציינה כי מחלק חסוי של דוח ועדת אלמ"ב, עולה חשש ממשי למסוכנות מצדו של המבקש, ואין באפשרותה לפרט מעבר לכך. עוד ציינה הוועדה, כי גם מידעים חסויים של שב"ס מצביעים על התנהגות בלתי תקינה (ב"כ היועץ המשפטי לממשלה תארם בדיון בוועדה, בפרפרזה, כידיעות מודיעיניות מן העת האחרונה, התנהגות שלילית בין כתלי הכלא ואיומים). ועדת השחרורים הורתה על חסיון של החלק האמור בדוח אלמ"ב וכן של מידעי השב"ס בהתאם לסעיף 17 לחוק. הוועדה נדרשה גם לעמדותיהם של ילדי המבקש.

5.

בסופו של דבר, דחתה הוועדה את הבקשה לשחרור על-תנאי בשל מסוכנותו של המבקש. כלשונה: "השאלה האחת והיחידה הניצבת בפנינו, היא מסוכנותו של אסיר זה כיום, ותשובתנו לשאלה זו נסמכת על חוו"ד של כל גורמי הטיפול בשב"ס והגורמים המקצועיים האחרים (וועדת אלמ"ב) שהגיעו למסקנה החד משמעית כי אסיר זה עדיין מסוכן לציבור ולא קיימת המלצה כלשהי לשחררו שחרור מוקדם אף בתנאים מגבילים ביותר" . הוועדה מצאה כי אין בתכניות השיקום הפרטיות אותן הציע המבקש כדי לאַיֵין את מסוכנותו.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי

6.

נגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ציין את הפסקת חופשותיו של המבקש כשנה קודם לכן, בעקבות מידע מודיעיני בדבר מסוכנותו הגבוהה. ועדת אלמ"ב חיוותה דעתה לפיה טמונה בעותר מסוכנות המונעת הן את יציאתו לחופשות, הן את שחרורו על-תנאי. דוח הוועדה מיום 25.2.2014 מפרט באריכות את התנהלותו השלילית של המבקש בבית הסוהר. הוועדה חזרה על עמדתה במסמך מיום 13.4.2014.

7.

בית המשפט המחוזי בחן את החומר המודיעיני שנמסר על-ידי גורמי המודיעין ועל-ידי ועדת אלמ"ב וקבע, כי החומר מלמד על מסוכנות ברמה גבוהה הטמונה במבקש. כך סברו גם מותבים שונים של בית משפט זה עת בחנו את בקשותיו (רע"ב 532/14, השופט (כתוארו אז)

א' רובינשטיין (20.3.2014) (להלן: רע"ב 532/14 ); רע"ב 3298/14, השופטת

ד' ברק-ארז (29.6.2014)).

8.

בית המשפט המחוזי הטעים, כי אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על-תנאי. סעיף 3 לחוק קובע שני תנאים מצטברים לכך, אשר הנטל להוכיח את התקיימותם מוטל על כתפי המבקש – האסיר ראוי לשחרור והשחרור אינו מסכן את שלום הציבור. בית המשפט קבע: "משמצאה וועדת השחרורים כי שחרורו של העותר עלול לסכן זולתו, החלטה אשר עוגנה בחומר הראיות וחוות הדעת שהומצאה לה על פי סעיף 11 לחוק, הרי ממילא מחוייבת היתה לקבוע כי אין מקום להורות על שחרורו של העותר כל עוד הוא מסוכן לזולת. החלטה זו הינה סבירה ומידתית ובית משפט זה לא יתערב בה" . משכך, לא ראה בית המשפט מקום להידרש ליתר טענות המבקש.

עיקרי בקשת רשות הערעור

9.

המבקש טוען, כי המשיבה, ובהמשך גם בית המשפט המחוזי, ביססו את החלטתם

לדחות את הבקשה לשחרור על-תנאי על מסוכנותו, כפי שהתגלתה, בעיקר, בחוות דעת חסויה של ועדת אלמ"ב. משכך, מתמקדת הבקשה בסוגיה אשר מצדיקה לטענת המבקש דיון ב"גלגול שלישי", והיא: האם מוסמכת ועדת אלמ"ב להגיש חוות דעת, חסויה במלואה, לוועדת השחרורים, מכוח סמכותה לפי סעיף 11 לחוק, וזאת בנוסף לחוות דעתה הגלויה בעניינו של האסיר? המבקש מדגיש, כי אינו חולק על סמכותה של ועדת אלמ"ב להסתמך בחוות דעתה על מידע חסוי, ואף להטיל חיסיון על מידע זה. הסוגיה אותה הוא מבקש להביא להכרעה הריהי שונה לפי דעתו. בית המשפט המחוזי נמנע מלהידרש אליה, היא טרם נדונה בבית משפט זה, נודעת לה חשיבות וכן גם השלכת רוחב החורגת מעניינו של המבקש.

10.

לטענת המבקש, אחד השיקולים להפחתת עונשו במחצית בערעור לבית משפט זה היה שיקול שיקומי. במהלך משפטו ומיוזמתו עבר טיפול משמעותי. לטענתו, בכל חוות הדעת בעניינו סברו המומחים כי הוא זקוק לטיפול ולשיקום, פרטני דווקא, וזאת לאחר שהפנים את הבעייתיות באישיותו.

11.

המבקש סקר את מכלול חווֹת דעתה של ועדת אלמ"ב בעניינו. חלקן ביטא, לפי תיאורו, גישה חיובית בעניין חופשותיו ובהתייחס לבירור אפיק שיקומי עבורו. בסכּמו את ששת חווֹת הדעת הראשונות, טען: "במשך שנתיים, ובמס' רב של דוחות, הביעה ועדת אלמ"ב דעתה הנחרצת כי מסוכנותו של המבקש בטווח הקצר אינה גבוהה ובמיוחד כלפי נפגע העבירה וכי ראוי הוא שתיבחן השתלבותו בתכנית טיפולית שהוכנה ע"י רש"א לקראת הדיון בעניין שחרורו על תנאי". המבקש הוסיף וציין, כי מאז ששולב בסבב חופשות, יצא לכ- 30-40 חופשות למשך 72 שעות, בהן שהה לפי התנאים המגבילים בבית אמו, ועמו אשתו וילדיו, ואף השתתף באירועים של ילדיו. המבקש עמד בתנאים המגבילים, חזר במועד לבית הסוהר, ולא נשמעה השגה לגבי התנהגותו במהלך החופשות.

12.

בחוות דעתה השביעית (17.9.2013) התנגדה ועדת אלמ"ב להוצאת המבקש

לחופשות בעקבות מידעים מודיעיניים, וחזרה בה מהנכונות לקידום בחינת שילובו בתכנית טיפולית מטעם רש"א. לטענת המבקש, גם בחוות דעת זו לא נקבע דבר באשר למסוכנותו. בחוות דעתה מיום 25.2.2014 התמידה הוועדה בהתנגדותה. בדוח מיום 13.4.2014 התנגדה גם לשחרורו על-תנאי. לעמדת המבקש, גם בדוחות אלה לא קבעה הוועדה ממצא ישיר, פוזיטיבי, לפיו קיימת רמת מסוכנות מסויימת, אלא הדוחות עוסקים באבחון אישיותו.

13.

המבקש הוסיף וטען, כי ועדת אלמ"ב רק אזכרה כי קיים דוח חסוי, אך לא נימקה מדוע נערך, ולא נתנה ולו פרפרזה כללית על אודותיו. ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי, ביססו את מסוכנותו של המבקש על הדוח החסוי בלבד. על רקע זה, יוצא המבקש נגד סמכותה של ועדת אלמ"ב להגיש דוח חסוי ובו מסקנות בדבר מסוכנות. לשיטתו, על הוועדה להגיש דוח מקצועי, גלוי ומנומק, ואין היא מוסמכת לחרוג מכך בהעדר עיגון בדין. בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענתו זו, ולפיכך "במסגרת בקשה עקרונית זו, נזמין את בית המשפט הנכבד, לקבוע כי ועדת אלמ"ב מנועה מלהכין ולהגיש דוח חסוי למסקנתה, שבה תפרט את מסקנותיה באשר למסוכנות האסיר וכל שהיא מוסמכת לעשות הינו לבקש לחסות מידעים וזהות המוסר, וגם זאת כפוף למגבלות ותנאים. הכלל הוא הגילוי, והחריג הוא הנסתר" (סעיף 60-61 לבקשה). בית משפט זה הכיר בעבר בחשיבות השאלה, אך לא נזקק להכריע בה (רע"ב 5708/06 פלוני נ' ועדת השחרורים (19.9.2006)).

14.

הוסיף המבקש וטען, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק חופש המידע

חזקו את זכותו של בעל עניין לקבל לידיו את כל המידע הנוגע אליו. אין חולק כי המבקש הוא בעל עניין בדוח ועדת אלמ"ב. לעמדתו, אין בסעיף 17 לחוק, בחוק העובדים הסוציאליים, תקנותיו וכללי האתיקה החלים על עובדים סוציאליים, ואף לא בנוהל להכנת הדיונים בוועדות שחרורים לפי החוק אשר הכין משרד המשפטים (להלן: נוהל משרד המשפטים ), כדי לעגן את סמכותה של ועדת אלמ"ב לערוך דוח חסוי בו תעריך את מסוכנות האסיר.

15.

המבקש ביקש לשמור על זכותו להגיש חוות דעת מקצועית אשר תפריך את המידע החסוי בעניינו. בהודעת עדכון מיום 27.10.2014 מסר המבקש, כי הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 40305-08-14), בעניין אי-שילובו בסבב חופשות. בגדרה, ביקש לצרף כראיה דוח חקירה שערך משרד חקירות אשר כלל תיעוד שיחות עם פלונית, אשר

העותר חשד כי היא זו שסיפקה את החומר החסוי שעמד בפני ועדת אלמ"ב ואשר הביא להמלצותיה השליליות בעניינו (העתק הדוח צורף להודעת העדכון). בהחלטתו מיום 21.10.2014 קבע בית המשפט המחוזי (השופט י' אברהם ), כי העתירה מוקדמת ודינה להימחק, בהעדר מיצוי הליכים בעניין הראיה החדשה אל מול הגורם המנהלי.

עיקרי תגובת המשיבה

16.

המשיבה טוענת מנגד כי דין הבקשה להידחות; הן על הסף, הן לגופה.

דחיה על הסף מתבקשת מהטעם שהבקשה אינה מעלה נושא בעל חשיבות כללית, המצדיק מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירת אסיר בנוגע להחלטה של ועדת השחרורים (רע"ב 8118/10 דאהש נ' שירות בתי הסוהר (28.11.2010), פסקה 7 לדברי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (28.11.2010)).

17.

עוד טוענת המשיבה, כאמור, כי יש לדחות את הבקשה לגופה, משאינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת ועדת השחרורים או בפסק הדין. התערבות בהחלטת ועדת שחרורים נעשית אך בצמצום, כאשר היא חורגת ממתחם הסבירות (רע"ב 2927/14 מולאייב נ' מדינת ישראל- ועדת השחרורים המיוחדת (4.5.2014)). בעניין זה, ההחלטה שלא לשחרר את המבקש על-תנאי נוכח מסוכנותו, תואמת את הוראות סעיפים 3 ו- 9 לחוק, היא סבירה, ונסמכת על מסמכים המבססים אותה כנדרש: חוות דעתה של ועדת אלמ"ב מיום 25.2.2014, על-פי סעיף 11 לחוק, לרבות חלקה החסוי בהתאם לקבוע בהוראה 37 לפרק 3 של תקנון העבודה הסוציאלית אשר פרסם משרד הרווחה והשירותים החברתיים (מש/9. להלן: תע"ס) ולסעיף 17 לחוק (להלן: החלק החסוי ); התייחסות משלימה מאת ועדת אלמ"ב מיום 13.4.2014; חומר מודיעיני מאת שירות בתי הסוהר, חסוי לפי סעיף 17 לחוק; והתנגדות משטרת ישראל לבקשה. בית משפט זה נדרש אף הוא למידע החסוי, במסגרת בקשות רשות ערעור שהגיש המבקש, ומצא כי הוא תומך בהחלטת ועדת אלמ"ב.

18.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין לקבוע, כמבוקש, כי ועדת אלמ"ב מנועה מלהגיש דוח חסוי בו תפרט את מסקנתה בעניין המסוכנות. סעיף 10.2 לתע"ס קובע את הפרטים הנכללים בחלק חסוי של חוות דעת, כאשר מסירתם לאסיר תגרום לפגיעה בפרטיות ובצנעת חייו של מוסר המידע, נפגע העבירה או בן המשפחה, או עלולה להעמידו בסכנה. לעמדת המשיבה, הפרטים אשר נכללו בחלק החסוי תואמים את הסעיף, ובצדק החליטה הוועדה לעשות כן. חיסויו של המידע תואם גם את הוראת סעיף 17 לחוק, בהיותו מידע שגילויו לאסיר ולבא-כוחו עלול לפגוע "בעניין ציבורי חשוב אחר". אשר לטענת המבקש לפיה על-פי נוהל משרד המשפטים אין ועדת אלמ"ב מוסמכת להגיש דוח חסוי, טענה זו לא הוזכרה בעתירה נשוא בקשה זו, והנוהל לא צורף אף לבקשה זו. לפיכך, אין מקום לדון בה.

19.

זאת ועוד, בניגוד לטענת המבקש, טוענת המשיבה, כי אין מדובר ב"דוח חסוי" נפרד, אלא רק בחלק חסוי של חוות הדעת. בית משפט זה, כעניין שבשגרה, מעביר תחת שבט ביקורתו חוות דעת רבות של ועדות אלמ"ב הכוללות חלק חסוי, ועל בסיס עובדתי זה מכריע בבקשותיהם של אסירים (לדוגמא, רע"ב 4643/14 כהן נ' שירות בתי הסוהר (4.12.2014)). המשיבה הציעה להעביר לעיונו של בית משפט זה את החומרים החסויים כאמור, ככל שיורה כך.

20.

לטענת המשיבה, יש לדחות את טענת המבקש לפיה לא ניתן לו כל רמז על אודות המידע החסוי בעניינו. בחוות דעת ועדת אלמ"ב צוין, כי בשיחה עם המבקש התייחס זה למידע המודיעיני בעניינו (בלא שנחשף לתוכנו), וכן נכתב "... כל עוד קיימים מידעים מודיעיניים המייחסים לאסיר התנהגות אלימה במשפחה, לא תמליץ הוועדה על יציאותיו לחופשות" . לא ניתן היה לחשוף לפני המבקש מעבר לאמור, בלא לפגוע בעניין הציבורי האחר. משכך, הדבר תואם את הוראת סעיף 17(ו) לחוק שחרור על-תנאי.

21.

אשר להודעת העדכון ול"ראיה" שצורפה אליה, טענה המשיבה, בהמשך לפסק הדין מיום 21.10.2014, בעת"א 40305-08-14, כי אין לדון לראשונה ב"ראיה" במסגרת בקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי', מקום שזו לא עמדה לפני ועדת אלמ"ב, ועדת השחרורים ובית המשפט המחוזי.

תגובת המבקש לתשובת המדינה

22.

המבקש חזר והדגיש כי לשיטתו הבקשה מעוררת סוגיה שטרם הוכרעה – האם מוסמכת ועדת אלמ"ב לערוך חוות דעת מקצועית חסויה, אם כחוות דעת נפרדת ואם כחלק חסוי מחוות דעת גלויה. המבקש טוען כי אינה מוסמכת. עוד ציין המבקש, כי דוח זה היה הבסיס העיקרי, אם כי לא בלעדי, להחלטת ועדת השחרורים. טענתו הועלתה לפני בית המשפט המחוזי. המבקש הדגיש כי בקשתו אינה מתייחסת לסבירות ההחלטה אלא רק לגדרי סמכות ועדת אלמ"ב. בשים לב ל"ראיה" שצרף ולהחלטת בית המשפט המחוזי בעניינה, בקשתו עתה היא כי ועדת אלמ"ב תתייחס בנוסף גם לסוגיית שחרורו על-תנאי על רקע ראיה זו, תוך שמירת טענות הצדדים.

דיון והכרעה

23.

לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות; הן על הסף, הן לגופה. אשר לדחיה על הסף, הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר תינתן רק כאשר מעלה הבקשה נושא או שאלה שלהם חשיבות כללית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של האסיר המבקש (ראו: רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 3482/12

אמסלם נ' משטרת ישראל

(18.7.2010)). גם הגישה הנוטה להרחבה מסוימת, עומדת על דרישה זו כאשר ההחלטה מושא ההליך ניתנה על-ידי גוף מעין שיפוטי דוגמת ועדת השחרורים (רע"ב 3973/14 אבו תיר נ' מדינת ישראל (3.7.2014); רע"ב 7490/13 מדינת ישראל נ' קלדרון

(17.11.2013); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)).

24.

המבקש טוען כי בקשתו עומדת בדרישה זו, בכך שמעוררת את שאלת היקף החיסיון אשר בסמכות ועדת אלמ"ב לנקוט, להבדיל מהתמקדות אך בנסיבותיו שלו. לטענתו, מסוכנותו נקבעה רק בחלק החסוי בדוח ועדת אלמ"ב. מכאן, לכאורה, הצורך להכריע בשאלה בגדרה של בקשה זו.

25.

לא כך הם פני הדברים. מוקד החלטתה של ועדת השחרורים, ובהמשך עיקרו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בהערכת מסוכנותו של המבקש. זו סבה, כל כולה, סביב נסיבותיו הפרטניות. נסיבות אלה כללו גם, אך לא רק, מידע חסוי. ועדת השחרורים וכמוה בית המשפט המחוזי נתנו דעתם לא רק על מידעים מודיעיניים מצד השב"ס ולחלק חסוי בדוח ועדת אלמ"ב, אלא גם על עמדותיהם של גורמי הטיפול, בחלק הגלוי של דוחות ועדת אלמ"ב, בהתייחס להתנהלותו במהלך שנות מאסרו, לכשלון במישור הטיפולי, ולקווי אישיותו.

26.

בהקשר זה, בתארו את דוחותיה של ועדת אלמ"ב, צייר המבקש תמונה חיובית למדי לעניין השתלבותו במסגרת בית הסוהר והטיפול שעבר (סעיף 39 לבקשה). תיאור זה אינו משקף כדבעי את התמונה המתגבשת על אודותיו מעיון בדוחות. הדוחות שבים ומצביעים על הכרה מוגבלת של המבקש

בעבירות שביצע, קווי אישיות מניפולטיביים, העדר אמינות וסלקטיביות במסירת מידע. גם כאשר חיברה ועדת אלמ"ב דוחות חיוביים יותר (הדוח השלישי והששי), בדוחות העוקבים אחריהם חלה רגרסיה חדה בהערכתו של המבקש.

27.

נתונים אלה, אותם מוסמכת הוועדה לשקול, לפי סעיפים 3 ו- 9 לחוק, בהעריכה את הסיכון הצפוי משחרור על-תנאי, בוטאו כאמור בחלק הגלוי של דוחות ועדת אלמ"ב. לדידי, די באלה כדי לבסס את דחייתה של הבקשה לשחרור מוקדם על-תנאי. משכך, אין הכרח להכריע באותה סוגיה כללית אשר אליה הפנה המבקש – גבולות החיסיון בקשר לדוחות ועדת אלמ"ב.

28.

אינני מקבל את טענת המבקש לפיה בדיונים בהם התנגדה ועדת אלמ"ב להוצאתו לחופשות, לשילובו בתכנית טיפולית או לשחרורו שחרור מוקדם על-תנאי, לא נקבע ממצא לעניין מסוכנותו (סעיפים 41, 45, 47). עיון בדוחות הגלויים מלמד בבירור כי התנגדותה הושתתה על מסוכנות המבקש, גם אם לא נקטה הוועדה במונח זה באופן מפורש. כך, בפרט בדוח מיום 25.2.2014, שהיה דוח עיקרי אשר עמד לנגד עיניה של ועדת השחרורים בו נכתב: "ההיסטוריה של הניסיונות הטיפוליים באסיר אשר לא עלו יפה וכן התנהלותו בבדיקת התאמתו לתוכנית שיקומית של רש"א פורטו בפרוטוקולים קודמים. הוועדה מתרשמת מאסיר בעל עמדות נוקשות, דפוסי התנהגות אלימים אשר באו לידי ביטוי במספר מערכות יחסים זוגיות וכן קושי משמעותי לבחינה עצמית ולו ברמה ראשונית. נראה כי העדר המודעות לדפוסי התנהגותו ולאופן שמנהל מערכות יחסים מביאה אותו שוב ושוב למערכות יחסים פתולוגיות ולהתנהגות אלימה.

לאור האמור לעיל... שבה הוועדה על עמדתה. כל עוד קיימים מידעים מודיעיניים המייחסים לאסיר התנהגות אלימה במשפחה, לא תמליץ הוועדה על יציאותיו לחופשות. לגבי שחרורו המוקדם – הוועדה שבה על עמדתה... ואינה ממליצה... כמו כן סבורה הוועדה... כי מהתנהלותו... במהלך שנות מאסרו נראה כי יכולתו להיתרם מטיפול ולהיעזר בטיפול כמנוף לשינוי אורחות חייו ודפוסי התנהגותו הנה מוגבלת ביותר" . הדוח מיום 24.4.2014, מציין בין היתר כי גם טיפול פרטני בו נטל המבקש חלק, לאחר כשלון הערוץ הטיפולי הקבוצתי, הופסק מתוך תחושה שהמבקש נותן מידע סלקטיבי ומגמתי ואינו אמין, וכי הוא לא נמצא מתאים לתכנית שיקום בפיקוח.

29.

בפסק הדין הנ"ל, בערעור על חומרת העונש הטעים בית משפט זה כי המבקש ראוי לכליאה ארוכה טווח בין היתר בשל מסוכנותו: "אין מדובר במי שעשה שימוש באלימות במקרה חד-פעמי או עקב חולשת הדעת, אלא במי שככל הנראה יסוד האלימות טבוע בו... נאשם מסוגו של המערער ראוי גם ראוי לכליאה ממושכת מכל אחד מטעמים אלה: חומרתן המופלגת של העבירות בהן חטא, הסכנה הנשקפת ממנו, הצורך לעשות צדק עם קורבנותיו וכן הרתעת הרבים" . דוחות ועדת אלמ"ב מלמדים כאמור, כי למרבה הצער תקופת מאסרו של המבקש לא נוצלה על-ידו עד כה כדבעי לטיפול אשר יקהה מסוכנות זו (ראו לעניין זה פסקה טו לדברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין ברע"ב 532/14). כך הוא שב וניצב באותה משבצת עגומה של מסוכנות. משנמצא אפוא כי די באמור בחלקים הגלויים של דוחות ועדת אלמ"ב לעניין מסוכנותו של המבקש, אין הכרח להכריע בסוגיה הכללית, החורגת מנסיבותיו שלו. ממילא אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור ויש לדחותה על הסף.

30.

זאת ועוד, דין הבקשה להידחות גם לגופה. אף אם למעלה מהצורך אדרש לסוגית היקף החיסיון של דוח ועדת אלמ"ב, אין ההכרעה בה משנה מההחלטה בעניינו של המבקש. ניסיונו של המבקש להבדיל בין מידע גולמי – עליו מוסמכת ועדת אלמ"ב, גם לשיטתו, להטיל חיסיון – לבין מסקנות חוות דעתה על בסיסו (מסוכנות האסיר), אשר לשיטתו אין לחסות, חותר תחת תכלית ההידרשות למידע החסוי עצמו. כל מטרתה של ההיזקקות למידע החסוי היא לאפשר גיבוש המלצה מקצועית. משהוענקה סמכות להטיל חסיון על מידע, ממילא גלומה בה הסמכות להטיל חסיון על הניתוח והסקת המסקנות מתוכו, ככל שגילוים עומד בניגוד לטעמים להטלת חסיון על המידע הגולמי. ודוק: לא הכותרת עיקר – האם דוח נפרד או חלק חסוי בדוח הגלוי, אלא התוכן המהותי והתאמתו לתכלית להטלת החיסיון ולגדריו האפשריים.

31.

אכן, סעיף 10.2 לתע"ס קובע את הכללים בהתייחס לחלק החסוי של חוות דעתה של הוועדה המחוזית לאלימות במשפחה, בין היתר לעניין שחרור מוקדם (שם, סעיף 9.1). סעיפי-משנה (א)-(ב) ו-(ד)-(ה) של סעיף 10.2 מציינים פרטי מידע שונים אשר ניתן לכלול בחלק החסוי, בעוד סעיף-משנה (ג) מקיף גם "נימוקים להמלצות הנוגעות לאסיר... שיש בהם כדי לגלות את זהות מוסר המידע או את תוכן המידע כאמור בפסקה (א)" . סעיף 11.1 קובע כי האסיר ובא-כוחו, בהתאם לנהלי שב"ס, יקבלו את החלק הגלוי בלבד. עולה, כי אין יסוד לגישת המבקש לפיה יש לצמצם את גדר המידע החסוי למידע הגולמי עצמו (לעניין החלטת ועדת השחרורים, ראו סעיפים 16(ה), 17(ה) ו- 17(ו) לחוק).

32.

המבקש טרח לפרט את אופן התנהלותו במהלך מאסרו, לרבות בחופשותיו ובהקשר הטיפולי. עם זאת הבהיר, כי אינו יוצא נגד סבירות החלטת הוועדה (סעיף 2 להודעת העדכון). המבקש אך כפר בעצם הסמכות לקבוע מסקנות בדבר מסוכנות בדוח חסוי או בחלקו החסוי. משכך, משראינו לאשר את עצם קיומה של הסמכות ככזו, לא מצאנו לנכון לעיין במידע החסוי ולהעריך את סבירות ההחלטה בשאלת מסוכנותו של המבקש גם בהתחשב בו.

33.

המבקש הוסיף וביקש כי ועדת אלמ"ב תידרש ל"ראיה" הנוספת שצורפה להודעת העדכון. המתווה לדיון חוזר בהחלטת ועדת השחרורים ביוזמת אסיר קבוע בסעיפים 19(5) ו-19(6) לחוק. היה והמבקש ימצא לנכון לפנות אל הוועדה, ממילא תידרש חוות דעתה של ועדת אלמ"ב לפי סעיף 11 לחוק. משכך, אין מקום להחלטה שיפוטית בעניין לעת הזו.

34.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.