פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
2927/14
לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
המבקש:
בנימין מולאייב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל – ועדת השחרורים המיוחדת
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז מיום
13.04.2014 ב-עת"א 20108-02-14
בשם המבקש:
עו"ד מנחם
רובינשטיין
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (הנשיא א' טל, השופט א' מקובר והשופטת ה' עובדיה) אשר דחה את עתירת המבקש והותיר על כנה את החלטת ועדת השחרורים שלא לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו.
אודות המבקש וההליכים בעניינו
2.
המבקש מרצה 33 שנות מאסר עולם קצוב בגין רצח אשתו. דיון ראשון בבקשתו לשחרור מוקדם על תנאי נערך ביום 23.6.2013. ועדת השחרורים (להלן: הועדה ) דחתה את בקשתו משסברה כי לא בשלו התנאים לשחרורו המוקדם. הטעם העיקרי לכך היה נעוץ בעובדה שהמבקש לא עבר כל תהליך טיפולי ושיקומי במהלך מאסרו, ואף לא גילה מוטיבציה לעשות כן, כפי שעלה מארבע חוות דעת שהוגשו לועדה על ידי ועדת האלימות במשפט (להלן: ועדת אלמ"ב ) וגורמים נוספים שטיפלו במבקש. בשולי החלטתה ציינה הועדה את טענת הסניגור כי המבקש לא עבר כל עבירה במהלך שנותיו בכלא וכי עובדה זו מצביעה על חוסר מסוכנותו.
3.
ביום 14.7.2013 פנה ב"כ המבקש לקצינת האסירים בבית הסוהר מעשיהו בבקשה שתיערך למבקש בדיקה פסיכודיאגנוסטית נוספת על מנת שתיקבע רמת מסוכנותו. ביום 6.8.2013 התקבלה תשובתה, לפיה המבקש אינו זכאי לאבחון פסיכודיאגנוסטי נוסף. אשר על כן, פנה המבקש לעריכת חוות דעת פסיכודיאגנוסטית באופן פרטי. חוות הדעת
ניתנה ביום
10.9.2013. מחברת חוות הדעת, ד"ר נעמי כהן, העריכה כי מסוכנותו של המבקש
נמוכה וכי הצפי לרצידיביזם נמוך. כן מצאה כי המבקש אינו מתאים לטיפול נפשי בשל
יכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות הנמוכות.
4. חוות הדעת של ד"ר כהן הוגשה
לועדה בדיון שנערך בעניינו של המבקש ביום 12.1.2014. ביום 16.1.2014 החליטה הועדה
לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם. הועדה מצאה כי אף שיש לתת משקל לחוות דעתה של
ד"ר כהן, כמו גם להתנהגותו החיובית של המבקש במהלך מאסרו, הרי שיש לתת משקל
רב יותר לחוות הדעת של ועדת אלמ"ב, אשר סברה כי לא חל שינוי ממשי בעמדות
המבקש וכי הוא מסרב לקבלת טיפול עד כדי הבעת חוסר אמון מוחלט בנחיצותו, ועל כן אין
מקום לשחרורו המוקדם. וכך כתבה הועדה:
"חיזוי התנהגותו העתידית של אסיר המבקש שחרור
מוקדם מהווה משימה לא קלה ואיננו פשוט על עיקר. וכך, כאשר עלינו לבחור בפתרון
המוצע על ידי ד"ר כהן לעומת הפתרון המוצע על ידי ועדת אלמב אנו בוחרים בגישתה
המחמירה של הועדה, שכן ברור ממנה שהאסיר לא ניצל את תקופת המאסר הארוכה לצורך קבלת
טיפול שיסייע בידו לחזור בבוא היום לחברה כאזרח מועיל. כתוצאה ממצב דברים זה של אי
טיפול שנמשך על פני שנים רבות, לא הוצגו תוצאות המאפשרות, מההיבט האובייקטיבי, את
שחרורו המוקדם. עלינו להדגיש כי החשש למסוכנות איננו מתבטא בכך שאסיר העולם ישוב
וירצח מיד לאחר שישוחרר שחרור מוקדם מכלאו. החשש הוא שהאסיר המשוחרר על תנאי ישוב
וירצח אם ייקלע שוב לסיטואציה זהה או דומה לזו אשר שימשה קרקע פורייה לרצח שכבר
ביצע. ואכן ברור מתוך דו"ח אלמ"ב שהאסיר לא פתח את מגירות נפשו בפני
הדרג המטפל וכך נשארו חלקים מאישיותו לוטים בערפל" (סעיף 12 להחלטת הועדה
מיום 16.1.2014).
לפיכך, קבעה הועדה כי המבקש לא
הצליח להפריך את חזקת המסוכנות העומדת לחובתו, והחליטה, כאמור, לדחות את בקשתו
לשחרור מוקדם. כנגד החלטה זו עתה המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז. בית
המשפט (הנשיא א' טל, השופט א' מקובר והשופטת ה' עובדיה) דחה את העתירה, משמצא כי
החלטה הועדה לתת משקל מכריע לחוות הדעת של ועדת אלמ"ב הייתה סבירה, וזאת על
אף פער הזמנים בינה לבין חוות הדעת של ד"ר כהן.
הבקשה
5.
בבקשתו
טען המבקש כי החלטתה של ועדת השחרורים חורגת ממתחם הסבירות, שכן לא ניתן משקל ראוי
לראיות המנהליות שהציג בפניה, ובמיוחד לחוות דעתה של ד"ר כהן. בפרט, נטען כי
לא היה מקום להעדיף את חוות דעתה של ועדת אלמ"ב על פני חוות דעתה של ד"ר
כהן. בנוסף טען המבקש כי ההחלטה שלא להורות למשיבה לערוך לו אבחון פסיכודיאגנוסטי
נוסף מטעמה – אשר יש בו, כך נטען, כדי להבהיר את סוגיית המסוכנות הנשקפת ממנו – אף
היא אינה סבירה.
דיון והכרעה
6.
דין
טענותיו של המבקש להידחות. המבקש לא העלה טעמים של ממש שיש בהם כדי להצדיק התערבות
בהחלטת הועדה. כידוע, בית המשפט יתערב בשיקול דעת ועדת השחרורים בצמצום, ורק כאשר
החלטת הועדה חרגה ממתחם הסבירות באופן ממשי:
"אין בית המשפט שואל עצמו, מה היה הוא מחליט,
אילו פעל כוועדת שחרורים, אלא שואל הוא את עצמו, אם החלטתה של ועדת השחרורים היא
החלטה, שוועדת שחרורים סבירה רשאית לקבלה. קיים מיתחם רחב של אפשרויות, אשר כולן
לגיטימיות וחוקיות, אם כי תוצאתן שונה. כל החלטה במסגרתו של מיתחם זה סבירה היא
וראויה, ואין מקום להתערבות בגינה". (עע"א 2/83
ועדת השחרורים נ' אסיאס
,
פ"ד לז(2) 688, 695 (1983) (השופט
א' ברק
). ראו גם: עע"א 2024/96
היועץ המשפטי לממשלה נ' אבו אסעד
,
פ"ד נ(3) 727, 731 (1996); בג"ץ 89/01
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים
,
פ"ד נה(2) 838, 870 (2001); רע"ב 7774/13
דקמאק נ' היועץ המשפטי
לממשלה
, פסקה 13 לפסק דיני
(3.4.2014)).
במקרה דנן, הועדה סקרה את נתוניו
הקונקרטיים של המבקש. הועדה לא התעלמה מחוות דעתה של ד"ר כהן, אלא בחרה לתת
משקל רב יותר למספר חוות דעת אחרות, של גורמים המטפלים במבקש, ואשר העיקרית שבהן
היא כאמור חוות דעתה של ועדת אלמ"ב. את הסיבות לכך נימקה הועדה בהרחבה. נימוקי
המבקש לא שכנעוני כי אין זו החלטה סבירה. לדעתי, החלטת הועדה הייתה במתחם
האפשרויות הלגיטימיות שעמדו בפניה. ודאי שאין לומר כי מדובר בחריגה קיצונית ממתחם
הסבירות. הדברים נכונים גם לגבי החלטתה של הועדה שלא לערוך למבקש אבחון
פסיכודיאגנוסטי נוסף. משכך, לא הייתה הצדקה שבית המשפט לעניינים מנהליים יתערב
בהחלטה.
7.
ודוק: ב"כ המבקש טוען כי מרשו אינו מתאים למסגרת טיפולית
לאור "אישיותו הדלה", כפי שקבעה ד"ר כהן בחוות דעתה. והוא מקשה:
"האם בשל כך שהמבקש אינו מתאים לטיפול עליו יהיה לרצות את מלוא עונשו על אף
שאינו מסוכן? [...]". בצדק הדגיש ב"כ המשיב בפני בית המשפט לעניינים
מנהליים כי המבקש אינו נמצא בכלא בשל אי קבלת טיפול, אלא בשל הרצח שביצע. מעשה
הרצח העמיד אותו בחזקת מסוכנות שלא הופרכה.
8.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
המשנָה לנשיא