רע"ב 8118/10 אבו אלקיעאן דאהש נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (הנשיא י' אלון, השופטת ר' אבידע והשופט י' שפסר) אשר דחה את עתירת המבקש והותיר על כנה את החלטת ועדת השחרורים שלא לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו.

העובדות וההליכים

1.

ביום 19.5.2008 הסיע המבקש ברכבו חמישה שוהים בלתי חוקיים. כתוצאה מכך שלא עצר בתמרור עצור גרם המבקש לתאונת דרכים קטלנית, בה קופחו חייו של אחד מהנוסעים. בגין מעשים אלה מרצה המבקש עונש של 9 חודשי מאסר בפועל שנגזרו עליו לאחר שהורשע על פי הודאתו, במסגרת עסקת טיעון, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובעבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי [ת"פ (שלום ב"ש) 3975/08 מדינת ישראל נ' אבו אלקיעאן (לא פורסם, 17.11.2009)]. ערעור המבקש על רכיב המאסר בפועל בגזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע [עפ"ג (מחוזי ב"ש) 6706/09 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2010)].

2.

מאסרו הנוכחי של המבקש הוא מאסרו הראשון. הוא החל לרצותו ביום 25.4.2010 ומועד תום ריצוי 2/3 מתקופה זו הינו 24.10.2010. למבקש הרשעות תעבורה רבות וביניהן עבירות בגין חציית צומת באור אדום. כן תלויים ועומדים כנגדו שני כתבי אישום בגין ביצוע עבירות לפני מועד ביצוע העבירות נשוא מאסרו הנוכחי. כתב האישום הראשון מייחס למבקש עבירות הסעת שוהים בלתי חוקיים, מעשה פזיזות ורשלנות והפרעה לשוטר במהלך מילוי תפקידו. כתב האישום השני מייחס למבקש הסעת שוהים בלתי חוקיים.

3.

לקראת תום ריצוי 2/3 מתקופת מאסרו, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם לפי סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן:

חוק שחרור על תנאי ממאסר או ה חוק ). ביום 7.10.2010 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו לשחרור מוקדם, אף שציינה כי התלבטה לאור גילו הצעיר יחסית, וכיוון שזה מאסרו הראשון. החלטת הוועדה נומקה בכך כי העבירות אותן עבר המבקש מעידות על מסוכנות לציבור וכי עובר למאסר הנוכחי, עבר המבקש עבירות דומות, במועדים סמוכים. ועדת השחרורים עמדה גם על חוות הדעת הסוציאלית בעניינו של המבקש לפיה לא ניכרות בו תובנות מעמיקות אודות חומרת מעשיו והשלכותיהם. מכך, הסיקה הוועדה, נובע כי לא חל שינוי במבקש אף במאסרו הנוכחי ודי בכך כדי לקבוע שהמסוכנות הנשקפת ממנו לא פחתה. כן צוין מידע מודיעיני בדבר מעורבות המבקש בהתנהגות עבריינית בבית הסוהר. בנתונים האמורים, קבעה הוועדה, יש כדי להכריע את הכף לחובתו ולקבוע כי יש לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם. הוועדה הוסיפה כי לאור יתרת המאסר הקצרה, לא הוכנה תוכנית שיקום בעניינו של המבקש. כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע.

4.

בית המשפט לעניינים מנהליים קבע ברוב דעות (השופטת ר' אבידע והשופט י' שפסר, כנגד דעתו החולקת של הנשיא י' אלון) כי החלטת ועדת השחרורים הינה סבירה וכי דין עתירת המבקש להידחות. בית המשפט ציין כי חוות הדעת הסוציאלית מצביעה על כך שהמבקש אומנם הביע חרטה על מעשיו, אך לא הפנים את חומרתם. בנוסף, לפי האמור באותה חוות דעת, המוטיבציה שהפגין לבניית תוכנית שיקום (שבסופו של דבר לא הוגשה), נבעה משחרורו המוקדם ולא מתוך תובנות מעמיקות ביחס לבעיותיו. בית המשפט הוסיף וקבע כי המידע המודיעיני ביחס למעורבות המבקש בהתנהגות עבריינית בבית הסוהר אינו מהמדרג החמור, ואולם, הוא מצביע על קושי להוכיח כי המבקש עבר תהליך שיקום במהלך המאסר הנוכחי. לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט כי החלטת ועדת השחרורים הינה סבירה.

הנשיא אלון, בדעת מיעוט, קבע כי החלטת הוועדה חרגה ממתחם הסבירות ויש לבטלה. שכן, מדובר במאסרו הראשון של המבקש והתקופה הקצרה של המאסר מעידה על מסוכנות נמוכה, חוות הדעת הסוציאלית בעניינו ברובה חיובית, כתבי האישום התלויים ועומדים נגדו הוגשו בגין עבירות שקדמו לעבירות נשוא המאסר הנוכחי ואילו המידע המודיעיני לגביו עוסק בנושאים זניחים.

הבקשה

5.

בבקשתו טען המבקש כי הנימוק המרכזי לדחיית בקשתו לשחרור מוקדם היה העדר תוכנית שיקום, שלא נבנתה עבורו בשל תקופת מעצרו הקצרה. על כן, עניינו מעלה שאלה עקרונית - האם ראוי כי השיקול של העדר תוכנית שיקום, כאשר לא ניתן לבנות תוכנית שכזו בשל אורך המאסר, יגבר על נסיבותיו האישיות החיוביות של האסיר, בהחלטה לגבי שחרורו המוקדם. לפיכך, כך נטען, הבקשה עונה על התנאים למתן רשות ערעור. לגוף העניין טען המבקש כי לא נשקפת ממנו מסוכנות. זאת, הן לאור נסיבותיו האישיות והן לאור העובדה שהיה משוחרר ממועד הגשת כתב האישום ועד מאסרו הנוכחי (במשך שנתיים), ובתקופה זו התנהג כראוי ואף השתלב בעבודה.

6.

בתגובתם לבקשה טענו המשיבים כי לשיטתם דין הבקשה להידחות על הסף. ועדת השחרורים, כך נטען, הכריעה על סמך נסיבותיו הפרטניות של המבקש, והתייחסותה לאי בניית תוכנית שיקום עבורו הוזכרה בתמצית בלבד בשולי אותה החלטה. על כן, לגישתם, הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שחשיבותו הכללית מצדיקה מתן רשות ערעור. לגוף העניין טענו המשיבים כי בהחלטת הוועדה לא נפל פגם. הוועדה, לטענתם, הגיעה למסקנתה לדחות את בקשת השחרור המוקדם לאחר שלקחה בחשבון את נתוני המבקש, עליהם הונחתה לתת את הדעת בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. ביניהם, את חומרת העבירות שביצע המבקש, את כתבי האישום העומדים ותלויים כנגדו, את הרשעותיו הקודמות, התנהגותו בבית הסוהר וחוות הדעת הסוציאלית בעניינו. מאחר שמנתונים אלה עולה כי המבקש לא השתקם כנדרש וכי נשקפת ממנו מסוכנות –החלטת הוועדה, לטענת המשיבים, הינה סבירה.

דיון

7.

עיינתי בבקשה ובתגובה לה והגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות על הסף. רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק בנסיבות בהן טענות המבקש מעלות בעיה משפטית בעלת חשיבות, או נושא אחר שחשיבותו כללית [ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.1986)]. גם לשיטת הגישה הנוהגת יתר גמישות בעתירות מסוג זה, ההלכה האמורה חלה כאשר עסקינן בעתירות בגלגול שלישי כנגד גוף מעין שיפוטי כוועדת השחרורים [ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 11.3.2009) ;

וראו גם: רע"ב 6687/09

אביטל נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 24.8.2009) ; רע"ב 6758/09 אלקדיים נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 16.9.2009)]. במקרה דנן, לא מצאתי בבקשה שלפניי שאלה משפטית או נושא אחר בעל חשיבות כללית. אפילו אניח כי להיעדר תוכנית השיקום היה ניתן משקל רב ומרכזי בהחלטת הוועדה, אינני משוכנעת שהדבר היה מצדיק רשות ערעור [ראו: עבג"צ 1/82 ועדת השחרורים נ' אדרי , פ"ד לו(2) 109, 112 (1982)]. מכל מקום, והוא עיקר, השאלה איננה מתעוררת מכיוון שאין לקבל את טענת המבקש לפיה השיקול של אי בניית תוכנית שיקום עבורו עמד בבסיס החלטת ועדת השחרורים. מהחלטת הוועדה עולה במפורש כי הטעמים העיקריים להחלטתה היו חוות הדעת הסוציאלית בעניינו של המבקש, כתבי האישום העומדים ותלויים נגדו, הרשעותיו הקודמות והמידע המודיעיני העדכני בעניינו. מכל אלה התרשמה הוועדה כי המבקש לא הפנים את חומרת מעשיו וכי נשקפת ממנו מסוכנות. אכן, אי בניית תוכנית השיקום עבור המבקש הוזכר בהחלטת הוועדה כשיקול, אך וודאי אין המדובר בשיקול שעמד בבסיס החלטתה. על כן, טענת המבקש לפיה אי בניית תוכנית השיקום היווה את הטעם העיקרי להחלטת הוועדה אינה יכולה לעמוד [ראו והשוו: רע"ב 5850/04 שאק נ' ועדת השחרורים , סעיף 7 להחלטתו של השופט חשין (לא פורסם, 25.7.2004) ; ועוד ראו והשוו: רע"ב 2669/10 רווח נ' מדינת ישראל , סעיף 14 להחלטתו של השופט דנציגר (טרם פורסם, 29.4.2010)].

8.

גם לגופו של עניין יש לדחות את טענות המבקש. בית המשפט יתערב בשיקול דעת ועדת השחרורים במידה מצומצמת ורק כאשר הוועדה חרגה בהחלטתה ממתחם הסבירות באופן ממשי [ראו: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו שב"ס , פ"ד נה(2) 838, 870 (2001) (להלן: בג"ץ 89/01 )]. החלטת הוועדה התבססה על נתוניו הקונקרטיים של המבקש שהצביעו על מסוכנותו. המבקש לא העלה טעמים של ממש המצדיקים התערבות בהחלטת הוועדה בפרט נוכח מתחם ההתערבות המצומצם הנקוט בכגון דא.

9.

מסוכנות המבקש נלמדת ממספר נתונים. למבקש הרשעות תעבורה רבות והמעשים בגינם נאסר חמורים. דבר זה עולה גם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.3.2010, בערעור המבקש על גזר הדין:

"המערער לא רק שגרם לתאונת דרכים קטלנית, בה קופחו חיי אדם, אלא עשה זאת כאשר בנהיגתו לא עצר בתמרור עצור, והכל כשהוא מסיע שב"חים לתוך שטחי מדינת ישראל ובכך חומרה נוספת הבאה לידי ביטוי במצרף שבין נהיגתו כאמור לעיל ונסיבות אותה נהיגה. כפי שציין בימ"ש קמא המערער הינו בעל עבר תעבורתי הכולל 3 הרשעות בעבירות של נהיגה באור אדום ואי עצירה בקו עצירה והרשעות תחבורתיות נוספות, דבר שיש ליתן אף לו משקל."

10.

כמו כן, כזכור, כנגד המבקש תלויים ועומדים כתבי אישום בגין עבירות דומות לעבירות נשוא המאסר הנוכחי. האמור לעיל מלמד על דפוס התנהגות חוזר של המבקש עד להרשעתו נשוא המאסר ועל מסוכנות הנשקפת ממנו [ראו והשוו: עניין אלקדיים לעיל].

11.

אין בעובדה כי המבקש התהלך חופשי עד למאסרו הנוכחי, ולא נעצר עד תום ההליכים כדי להפחית מהמסוכנות הנשקפת ממנו. ככלל, משנגזר על אדם עונש מאסר, עליו לרצותו עד תומו ואין לו זכות קנויה שמאסרו יקוצר. מנגד, בהליכי מעצר הנאשם נהנה מחזקת החפות. על כן, משקלה של הזכות לחירות שונה בשני ההליכים, והשיקולים הנלקחים בחשבון בשניהם אינם זהים. לפיכך, האיזון הנערך בשני הליכים אלו, ביחס לשאלת השחרור, עשוי להוביל לתוצאות שונות - למרות מערכת נסיבות דומה [ראו: רע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים שב"ס איילון, פסק דינו של השופט פוגלמן (לא פורסם, 25.9.2007)]. בנוסף, מסקנת חוות הדעת הסוציאלית הייתה כי המבקש לא הפנים את חומרת מעשיו וכי רצונו בתוכנית שיקום אינו כנה. אעיר כי עקב שביתת הפרקליטות והרצון שלא לגרום להתמשכות ההליך לא הוריתי שהמידע המודיעיני יוגש לבית משפט זה, ולצורך העניין אתעלם ממנו.

12.

הוועדה שקלה את הנתונים האמורים בעניינו של המבקש, עליהם מנחה סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר לתת את הדעת, והגיעה למסקנה שמסוכנותו לא פחתה ולכן אין לשחררו. נימוקי המבקש לא שכנעוני כי מסקנה זו אינה סבירה. גם אם האפשרות לשחרר את המבקש הייתה במתחם האפשרויות הלגיטימיות שעמדו בפני הוועדה, הדבר אינו מקים עילה להתערבות בהחלטתה, שכן שיקול דעתה לא חרג באופן קיצוני ממתחם הסבירות [ראו: בג"ץ 89/01 לעיל]. לא היתה הצדקה שבית המשפט לעניינים מנהליים יתערב בהחלטה.

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית.