רע"ב 4020/14 טוביה נדב נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטים ר' לורך-אב"ד, צ' דותן ו-ע' וינברג-נוטוביץ) מיום 25.5.2014 בו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (להלן: ועדת השחרורים ) שלא לשחררו על-תנאי מטעמים רפואיים.

1.

המבקש הוא אסיר עולם בן 85 אשר הורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה ונדון למאסר עולם שלימים נקצב לשלושים שנה. על פי עובדות כתב האישום ירה המבקש ביום 30.7.2004 במנוח, עמו ניהל עסקים, על רקע טענתו של המנוח כי המבקש חייב לו כספים. המבקש הורשע כאמור על ידי בית המשפט המחוזי בת"א (תפ"ח 1151/04), ערעורו לבית משפט זה נדחה (ע"פ 4179/07) והוא החל לרצות את עונשו ביום 3.8.2004. להשלמת התמונה יצוין כי נוכח מצבו הרפואי של המבקש הוא שוהה מזה כשלוש וחצי שנים במרכז הרפואי של שב"ס.

2.

המבקש הגיש בקשה בפני ועדת השחרורים, הנסמכת על סעיף 7(א)(2)(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). סעיף 7 לחוק מסדיר את האפשרות לשחרור אסיר על-תנאי מטעמים רפואיים וזה נוסחו בסעיפי המשנה הרלוונטיים לענייננו:

7(א)

הועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, בהתקיים אחד מאלה:

(1)...

(2)...

(א)...

(ב) האסיר מחוסר הכרה באופן קבוע או נמצא במצב דמנציה מתקדמת, שבשלהם הוא זקוק להשגחה רצופה במשך 24 שעות ביממה; לעניין זה, "דמנציה מתקדמת" – אי-התמצאות בזמן ובמקום באופן קבוע מפאת מצב גופני או בשל ירידה קוגניטיבית.

7(ג) בבואה להחליט על שחרור על-תנאי לפי סעיף זה, תשקול הועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו.

ועדת השחרורים דחתה את בקשת המבקש ביום 15.1.2014 בקובעה כי המבקש לוקה אמנם בדמנציה מתקדמת הצוברת תאוצה עם הזמן, אולם שיקולים של טובת הציבור מצדיקים את אי שחרורו המוקדם. החלטתה האמורה של הועדה נסמכה בין היתר על חוות דעת מטעם המרכז הרפואי של שב"ס לפיה המבקש נוהג באלימות כלפי אסירים המאושפזים עמו, וכן על עמדת משפחתו של הנרצח אשר התנגדה נחרצות לשחרורו המוקדם של המבקש.

3.

כנגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים אשר נדחתה ביום 25.5.2014. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא כי אף בהנחה שהמבקש סובל מדמנציה מתקדמת אין די בכך, שכן העמידה בתנאי סעיף 7(א)(2)(ב) מאפשרת לוועדת השחרורים לשחרר שחרור מוקדם מטעם זה, אך בבואה להורות על שחרור מוקדם כאמור עליה לשקול מנגד שיקולים של טובת הציבור. במקרה דנן סבר בית המשפט קמא כי באיזון שבין השיקול הרפואי ובין טובת הציבור טובת הציבור ידה על העליונה וזאת נוכח חומרת העבירה בה הורשע המבקש; הכחשתו את המיוחס לו ואי נטילת אחריות על מעשיו; התנהגותו הבעייתית בכלא, הנלמדת מכך שבחמש השנים האחרונות עבר 6 עבירות משמעת וכן מדיווח שניתן ביום 15.8.2013 לפיו בחודשים האחרונים התנהג באופן בלתי צפוי עם גוון אלים כלפי אסירים וצוות התומכים הסיעודיים; חוות דעת מטעם משטרת ישראל לפיה רמת מסוכנותו של המבקש גבוהה, על אף מצבו הרפואי; העובדה כי טרם ריצה שליש מעונש המאסר שנקצב לו והפגיעה שיגרום שחרורו המוקדם, כעשרים שנים לפני תום תקופת המאסר שנגזרה עליו, באמון הציבור ובהרתעת הרבים; ולבסוף - התנגדותם של בני משפחת הנרצח אשר בעקבות הרצח נזקקו לטיפול נפשי משך שנים ארוכות בין היתר משום שבמהלך שהותו בבית הסוהר התקשר המבקש מפעם לפעם אל אלמנתו של המנוח והטרידה. בית המשפט קמא הוסיף ועמד על הכלל לפיו ההתערבות בהחלטה של ועדת השחרורים שמורה למקרים חריגים בהם החלטת הועדה אינה סבירה בעליל וכן קבע כי במקרה דנן שיקולי הועדה מקובלים עליו ומכל מקום, אין מדובר בהחלטה בלתי סבירה.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור בה עותר המבקש לביטול החלטתו של בית המשפט קמא ולשחרורו על-תנאי ממאסר בשל מצבו הרפואי. המבקש טוען כי נוכח חדשנותו של סעיף 7(א)(2)(ב) שהוסף לחוק בשנת 2012, ובהינתן שגיאתו של בית המשפט קמא ביישום הסעיף האמור, יש מקום ליתן לו רשות לערער. לגופו של עניין טוען המבקש כי מפאת מצבו הקשה והבלתי הפיך אין עוד אינטרס ציבורי ממשי בהמשך החזקתו מאחורי סורג ובריח וכי הטענה בדבר התנהגותו השלילית במהלך מאסרו, עליה הסתמכו ועדת השחרורים ובית המשפט קמא בהחלטותיהם, הינה טענה אמורפית שלא עוגנה בלוח זמנים כלשהו. עוד מציין המבקש בהקשר זה כי בדו"ח סוציאלי מיום 15.12.2013 שהוגש לועדת השחרורים נכתב כי לאורך זמן לא התקבלו דיווחים על התנהגויות אלימות, וכן הוא טוען כי בחודשים הסמוכים לדיון בבקשתו לשחרור על-תנאי ומאז שאובחן כדמנטי לא נהג באלימות כלפי הסביבה, כי אם בפאסיביות, דיכאוניות וחוסר התמצאות, דבר המלמד כי הוא אינו מסוכן לציבור. אשר לעמדת משפחת הנרצח טוען המבקש כי אין בהתנגדותה הטבעית והמובנת של המשפחה כדי לאיין את הרציונאליים העומדים בבסיס סעיף 7(א)(2)(ב) לחוק.

5.

המשיבה טוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף משום שהיא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית וכל עניינה ביישומו של סעיף 7(א)(2)(ב) במקרה הקונקרטי. עוד טוענת המשיבה בהקשר זה כי למרות חדשנותו של סעיף 7(א)(2)(ב) העוסק בין היתר בשחרור עקב דמנציה מתקדמת, החלטות של ועדת השחרורים בדבר שחרור מוקדם מטעמים רפואיים כבר נדונו בעבר על ידי בית משפט זה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, בהעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא ובהחלטת ועדת השחרורים. המשיבה מדגישה את ההלכה לפיה אין להתערב בהחלטת ועדת השחרורים אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות וכן היא טוענת כי ההחלטה שנתקבלה במקרה דנן סבירה נוכח הנסיבות הפרטניות המתקיימות בעניינו של המבקש, ובהן העובדה כי הוא הורשע ברצח, העובדה כי ריצה רק כעשר שנים מתוך שלושים השנים שנגזרו עליו (לאחר שנקצב עונשו) והפגיעה שתיגרם לערך ההרתעתי ולאמון הציבור במערכת המשפט אם ישוחרר בשלב זה; הכחשתו של המבקש לאורך שנים את דבר ביצוע העבירה; התנהגותו הבעייתית של המבקש בין כותלי הכלא אשר מלמדת, בצד חוות הדעת שהוגשה מטעם המשטרה, על מסוכנותו לשלום הציבור; ובעיקר התנגדותם של בני משפחת הנרצח והחשש הממשי לפגיעה בשלומם אם ישוחרר המבקש.

6.

דין הבקשה להידחות.

רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר ניתנת, ככלל, במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, או עניין כללי אחר החורג מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו למשל: רע"ב 5708/06 פלוני נ' ועדת השיחרורים המיוחדת , פסקה 5 (19.9.2006); רע"ב 6965/11 לב נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (1.12.2011)). זאת בייחוד משעסקינן בבקשה המופנית כנגד החלטה של גוף מעין שיפוטי, דוגמת ועדת השחרורים, ובבקשה שניתן לראותה בשל כך כמעין "גלגול שלישי" (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקה 4 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס (11.3.2009); רע"ב 6687/09

אביטל נ' שירות בתי הסוהר , פסקה יא (24.8.2009); רע"ב 8118/10 דאהש נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (28.11.2010)). הבקשה דנן אינה נמנית עם המקרים המצדיקים מתן רשות לערער, שכן טענותיו של המבקש נטועות כולן בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

אף לגופו של עניין לא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא לפיו לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים. הלכה פסוקה היא כי התערבות בהחלטותיה של ועדת השחרורים נעשית במשורה ורק מקום בו ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות באופן ממשי (ראו בג"ץ 89/01 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים , פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (16.6.2005); 2927/14 מולאייב נ' מדינת ישראל ועדת השחרורים המיוחדת , פסקה 6 (4.5.2014)). בית המשפט קמא סבר כי החלטתה של ועדת השחרורים מושתתת על נימוקים ראויים ועמדתו זו מקובלת עליי. מכל מקום, בוודאי שאין מדובר בהחלטה בלתי סבירה המצדיקה התערבות. סעיף 7(א)(2)(ב) לחוק מקנה לועדת השחרורים שיקול דעת להורות על שחרורו המוקדם של אסיר מפאת מצבו הרפואי. בהפעילה שיקול דעת זה על ועדת השחרורים לבחון גם שיקולים של טובת הציבור, "לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו" (סעיף 7(ג) לחוק). בצד ההכרה במצבו הדמנטי המתקדם של המבקש, קבעה ועדת השחרורים כי שיקולים של טובת הציבור אינם מאפשרים היעתרות לבקשתו לשחרור מוקדם. כפי שקבע בית המשפט קמא החלטה זו מעוגנת היטב בראיות שהוצגו בפני הועדה. כך, מדו"ח סוציאלי לוועדת מאסרי עולם מיום 15.12.2013 עולה כי בשלוש השנים בהן שהה המבקש במרכז רפואי של שב"ס התקבלו דיווחים רבים על התנהגות בעלת גוון אלים מצידו (מוצג מש/5 מטעם המשיבה). אכן, באותו הדו"ח נאמר כי "לאורך זמן לא התקבלו דיווחים על ההתנהגויות המתוארות", כפי שטוען המבקש, אולם ב"דו"ח תפקוד לצורך שחרור מוקדם" מיום 15.8.2013, שהוצג אף הוא בפני הועדה נאמר כי בחודשים האחרונים התקבלו דיווחים רבים על התנהגות אלימה ובלתי צפויה מצד המבקש כלפי הסובבים אותו, אסירים וצוות התומכים הסיעודיים כאחד (מוצג מש/4 מטעם המשיבה). כפי שציין בית המשפט קמא, חוות הדעת שהוגשה מטעם משטרת ישראל באשר לרמת המסוכנות הגבוהה של המבקש אשר לא ניתן לאיינה, תומכת אף היא במסקנה כי שיקולים של טובת הציבור מטים את הכף אל עבר אי שחרורו המוקדם של המבקש. כמו כן, העובדה כי המבקש הטריד במהלך מאסרו את אלמנת הנרצח וילדיו נזקקו לטיפול נפשי ממושך בעקבות האירוע, כל אלה מגבירים את החשש לשלום משפחת הנרצח אם ישוחרר המבקש. שיקול זה נושא משקל משמעותי בהחלטה בדבר שחרור מוקדם מטעמים רפואיים, והדברים נכונים ביתר שאת ככל שבעבירת רצח עסקינן (רע"ב 5708/06 פלוני נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פסקה 6 (19.9.2006)).

מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.