רע"ב 8377/15 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (שופטת בכירה נ' אהד ) בעת"א 51213-03-15 מיום 26.11.2015, במסגרתה נדחתה עתירתו של המבקש לאפשר לילדיו הקטינים לבקרו בין כותלי הכלא.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הינו אסיר המרצה עונש מאסר, החל מיום 3.5.2012 לתקופה של עשר שנים בגין הרשעתו במסגרת הסדר טיעון , בעבירות מין שביצע בביתו הקטינה (להלן: המתלוננת ) ובעבירות אלימות נוספות בתוך המשפחה (תפ"ח 21428-05-12). המבקש ערער על גזר דינו לבית משפט זה (ע"פ 4155/13) וערעורו נדחה ביום 14.11.2013.

3.

המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בה נתבקש, בין היתר, סעד לפיו יתאפשר לילדיו הקטינים לבקרו בבית הסוהר. לכתב התשובה שהוגש מטעם שירות בתי הסוהר צורפה התייחסות של ועדת גילוי עריות מחוז ירושלים (להלן: הועדה ), מיום 21.10.2015, במסגרתה המליצה הועדה שלא לאפשר בשלב זה את ביקור ילדיו של המבקש בכלא. התייחסותה של הועדה כללה גם חלק חסוי אשר הועמד לעיונו של בית המשפט המחוזי. ביום 26.11.2015 דחה, כאמור, בית המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש תוך שמצא כי יש לייחס משקל להמלצתה של הוועדה, בתור הגורם המקצועי המוסמך. כמו כן, בית המשפט קבע, כי החלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר לילדיו של המבקש לבקרו בכלא היא סבירה ואין מקום להתערב בה.

בקשת רשות הערעור

4.

המבקש טוען בבקשתו כי ישנו טעם לפגם בכך שלדידו, החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת ומוסברת. בנוסף, המבקש סבור כי התייחסות הוועדה נשענת על מידע מוטעה, וכי הוועדה שגתה כשציינה שהמבקש מרצה עונש מאסר בגין עבירות אלימות כלפי ילדיו, בעוד מגזר דינו עולה כי לא הרים יד על ילדיו, למעט המתלוננת. כמו כן, המבקש טוען כי בנו הבכור כבר מבקר אותו בבית הסוהר, ולעמדתו עובדה זו תומכת בבקשתו לאפשר את ביקורם של יתר ילדיו. נוסף לכך, לשיטתו של המבקש ניתן לנקוט באמצעי פוגעני פחות מאשר איסור מוחלט על ביקור ילדיו הקטינים, וניתן להסתפק בכך שביקורם ייערך בליווי עובדת סוציאלית.

5.

הוחלט שהבקשה מצריכה תגובה, וזו אכן הוגשה. בתגובת המשיבים נטען כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות על הסף, שכן היא איננה מעוררת שאלה משפטית כללית או בעלת עניין ציבורי, ונסובה כולה על עניינו הפרטני של המבקש. המשיבים סבורים כי גם לגופם של דברים יש לדחות את הבקשה שכן לא נפל כל פגם בהחלטתו של שירות בתי הסוהר המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לדידם של המשיבים, הסתמכותו של שירות בתי הסוהר על חוות הדעת של הוועדה היא מוצדקת וסבירה לנוכח מעמדה ומקצועיותה של הוועדה ולנוכח נימוקיה לגופם במקרה שלפנינו. כמו כן, המשיבים מדגישים כי המבקש אכן הורשע בעבירות אלימות שביצע כלפי ילדיו, ולא רק כלפי המתלוננת כפי שטען בבקשתו. לבסוף, המשיבים מציינים כי הוועדה אינה יכולה למסור המלצה בנוגע לביקורם של ילדים בגירים, וגורסים כי אין בעובדה שבנו הבגיר של המבקש מבקר אותו בכלא כדי להשפיע על האמור בהמלצת הוועדה שלא להתיר את ביקורם של ילדיו הקטינים.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי

בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתגובת המשיבים ובחומר החסוי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן רק מקום בו הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית או נושא בעל חשיבות כללית החורג מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו למשל: רע"ב 4020/14 נדב נ' מדינת ישראל (11.9.2014); רע"ב 1004/12 אבוטבול נ' מדינת ישראל

(19.2.2012); רע"ב 7/86 וייל נגד מדינת ישראל

(26.6.1986)). הבקשה שלפניי אינה נמנית עם המקרים המצדיקים מתן רשות לערער, שכן היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ולמעשה אף לא נטען בה אחרת. די בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף (רע"ב 3560/15 אסולין נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (28.5.2015)).

7.

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופם של דברים לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הלכה היא כי אין לאסיר זכות קנויה לביקורים בהיותו בכלא. מדובר בהטבה הנתונה לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר בהתאם לשיקולים ולתנאים שנקבעו לכך (רע"ב 8802/14 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (23.3.2015); רע"ב 6956/09 יונס נ' שירות בתי הסוהר

(7.10.2010) ). לכך יש להוסיף, כי התערבות בית המשפט בשיקול דעת הגורמים המקצועיים המופקדים על שירות בתי הסוהר בכלל, וועדת גילוי עריות בפרט, מצומצמת למקרים חריגים (רע"ב 4832/13 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 5 (9.10.2013); רע"ב 2610/12 אמירמוב נ' מדינת ישראל ,

פסקה

10 (26.7.2012)). לאחר שעיינתי בהתייחסותה של הוועדה, לרבות החלק החסוי שבה, נחה דעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר – אשר מתבססת על המלצות הועדה – שלא לאפשר למבקש בשלב זה ביקורים מצד ילדיו הקטינים.

8.

כאמור, המבקש טען כי המלצת הוועדה התבססה על מידע מוטעה שכן הוא לא הורשע בעבירות אלימות כלפי ילדיו, "ומעולם לא הרים עליהם יד" כלשונו, אלא נקט באלימות רק כלפי אחת מבנותיו – המתלוננת. טענה זו דינה להידחות ומוטב היה לולא עלתה על הכתב. עובדות האישום השני בכתב האישום המתוקן, בו הודה כאמור המבקש במסגרת הסדר טיעון, מתארות בצורה מפורשת כיצד "בתקופה הרלוונטית לכתב האישום [...] היכה הנאשם את אשתו מספר פעמים וסטר מספר פעמים לילדיו " (ההדגשה הוספה – ס.ג' ). עינינו הרואות כי בניגוד מוחלט לטענת המבקש, הוא הודה בין היתר בהפעלת אלימות נגד ילדיו, ולא רק כלפי המתלוננת. על כל האמור, אין בידי לקבל את הבקשה לרשות הערעור.

9.סוף דבר, הבקשה נדחית.