רע"ב 6862/16 גור'ג פוקס נ. שירות בתי הסוהר

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' ברנט ) בעת"א 31322-04-16 מיום 24.7.2016 , בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטתו של המשיב 1 (להלן: שירות בתי הסוהר ) לדחות את בקשתו להשתלב בסבב חופשות.

רקע רלבנטי

2.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר בן 7 שנים, בגין הרשעתו בביצוע מספר עבירות של אינוס במשפחה בנסיבות מחמירות; מספר רב של עבירות מעשי סדום במשפחה; ומספר רב של מעשים מגונים במשפחה בנסיבות מחמירות. כלל העבירות בוצעו כלפי בתה של בת זוגתו דאז של המבקש, החל מהיותה בת 15.

3.

ביום 21.4.2015 נערכה למבקש בדיקה על ידי המרכז הרפואי לבריאות הנפש והמערך הקהילתי (להלן: מב"ן ) וניתנה חוות דעת בעניינו, בה צוין כי המבקש בעל רמת מסוכנות מינית נמוכה וניתן להמליץ על יציאתו לחופשות בתנאים מגבילים. ביום 1.3.2016 התקיים דיון בעניינו של המבקש בפני הועדה לגילוי עריות (להלן: וג"ע ) וניתנה חוות דעת בעניינו – על פיה, בשלב זה, קיים פוטנציאל גבוה לסיכון ומסוכנות מצד המבקש לסביבתו, ואין להמליץ על יציאתו לחופשה. עוד צוין בחוות הדעת, כי נכון לאותה העת, היה המבקש מצוי במעקב פסיכיאטרי ומוגדר כאסיר בהשגחה, כך שלא התאפשר לבחון את התאמתו לשילוב במסגרת שיקומית במחלקה לעברייני מין.

4.

ביום 17.4.2016 המבקש עתר לבית המשפט המחוזי נגד סיווגו כאסיר בקטגוריה א' ונגד סירובו של שירות בתי הסוהר לשלבו בסבב חופשות, וכן עתר נגד אי שילובו במסגרת שיקומית באגף בו הוא נמצא. ביום 29.5.2016 ניתנה התייחסותה של סגנית מפקד בית הסוהר בו כלוא המבקש, בה צוין כי המבקש הוסר מרשימת ההשגחה ועבר ראיון לבחינת התאמתו לשילוב במסגרת מחלקה לטיפול בעברייני מין. כן נמסר כי בראיון המבקש לא לקח אחריות מלאה על מעשיו, ועקב כך נמצא כי הוא אינו מתאים בשלב זה לטיפול ואין להמליץ בעניינו על חופשה. ביום 22.6.2016 ניתנה חוות דעת משלימה בעניינו של המבקש מטעם וג"ע, בה חזרה הועדה על עמדתה כי אין בשלב זה להמליץ על יציאתו של המבקש לחופשה. בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי, המבקש מיקד את טענותיו בסוגיית אי-הוצאתו לחופשות. המבקש עמד על כך שהמעשים בגינם הוא נותן עתה את הדין בוצעו בשנת 1990, כאשר הוא היה משוחרר שנים רבות ולא נטען כי ביצע במשך שנים אלה עבירות נוספות. עוד הדגיש המבקש כי מסוכנותו נבדקה על ידי מב"ן והוערכה על ידם כנמוכה, וכן כי הוא אינו בקשר עם נפגעת העבירה.

5.

ביום 24.7.2016 בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המבקש. בהחלטתו, בית המשפט עמד על כך שחופשה היא פריבילגיה הניתנת לאסיר, ומאחר והמבקש הורשע בביצוע עבירות מין במשפחה חופשותיו מותנות בקבלת אישורם של מעריכי מסוכנות מטעם מב"ן ווג"ע. עוד הטעים בית המשפט כי התנגדותה של וג"ע לחופשותיו של העותר נעוצה חלקה בשיקולים הקשורים בקרבן העבירה, וחלקה בכך שהעותר טרם שולב בהליך טיפולי – וזאת מטעמים הקשורים באישיותו, וביניהם יחסו לעבירה, יחסו לטיפול וקושי מצדו לקחת חלק בטיפול קבוצתי. לבסוף, בית המשפט קבע כי ההחלטה שלא לשלב את המבקש במסגרת סבב חופשות נובעת משיקולים ענייניים של שלום הציבור בכלל ושלומה של קורבן העבירה בפרט, והיא אינה חורגת ממתחם הסבירות – כך שאין כל מקום להתערב בה.

הבקשה למתן רשות ערעור

6.

המבקש טוען כי בקשתו למתן רשות ערעור מעלה שאלות עקרוניות ביחס לאופן שבו מסווגים אסירים לקטגוריות לצרכי חופשה, וכן מעלה שאלות עקרוניות בנוגע לאופן שבו נבחנת בקשתם של האסירים לצאת לחופשה. כמו כן, לשיטת המבקש, בקשתו מעלה שאלה עקרונית גם ביחס למשקל שיש ליתן במסגרת ההחלטות הנ"ל לחלוף הזמן שבין מועד ביצוע העבירה לבין מועד כניסתו של האדם למאסר, כמו גם לעובדה שבמשך תקופה זו התהלך חופשי כאזרח מן השורה. המבקש מוסיף וטוען כי מתן רשות ערעור בעניינו מתחייב גם בשל מעמדה החוקתי של זכות הערעור, שכן בקשת רשות ערעור כנגד החלטה בעתירת אסיר מובאת לראשונה בפני ערכאת ערעור בפני בית משפט זה. זאת ועוד, המבקש גורס כי הגיעה העת להתייחס אל חופשות אסירים כמעין זכות בסיסית הנתונה לאסיר – להבדיל מפריבילגיה או הטבה גרידא.

כמו כן, המבקש מצביע על נסיבותיו האישיות לקולה, וביניהן: גילו המבוגר – היותו בן 72; העובדה שמדובר בעניינו על מתלוננת יחידה; ומשך הזמן שעבר מאז שעבר את העבירות (בין השנים 1991-1990) ועד שנגזר דינו (בשנת 2004) – כאשר בתקופה זו היה אזרח מן השורה ומעורב באופן חיובי בקהילה, אשר לטעמו עולות כדי "עניין אנושי" המצדיק דיון בבקשת רשות ערעור. לבסוף, המבקש מטעים כי אין הצדקה להתנות את הוצאתו לחופשות בשילובו בטיפול, וזאת מאחר שכבר הוכיח לאורך זמן שאינו מהווה סכנה לציבור, בפרט עת המסוכנות הנשקפת ממנו היא נמוכה.

7.

שירות בתי הסוהר, מאידך, סבור כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור על הסף, משום שזו אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית עקרונית והיא נוגעת אך לעניינו הפרטי של המבקש – בחינה מחודשת של ההחלטה שלא לאשר את יציאתו לחופשה.

אף לגוף הבקשה, שירות בתי הסוהר מטעים שנקודת המוצא היא שלאסיר אין זכות קנויה לחופשות, אלא כי הזכות לחופשות היא פריבילגיה שהענקתה מסורה לשיקול דעתם של הגורמים הרלבנטיים, בהתאם לדין ולנהלי שירות בתי הסוהר – כנלמד מפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 ותקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1948 (להלן: תקנות בתי הסוהר ). עוד עומד שירות בתי הסוהר על כך שרשות ערעור על עתירת אסיר, להבדיל מעמדת המבקש, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן – אשר לא מתקיימות במקרה דנן.

כמו כן, לגישת שירות בתי הסוהר לא היה מקום לאפשר למבקש לצאת לחופשה, וזאת נוכח מכלול הנתונים המתקיימים בעניינו, ובכללם: סוג העבירה אותה עבר ונסיבות ביצועה (עבירות מין חמורות אותן ביצע בבתו החורגת); הקטגוריה אליה סווג (קטגוריה א' – כך שעל פי פקודת החופשות הוא כלל אינו זכאי לחופשה); חוות הדעת השלילית שהתקבלה בעניינו מטעם וג"ע; והעובדה שטרם שולב במסגרת טיפולית כלשהי. כן מטעים שירות בתי הסוהר כי אין לתת משקל לטענותיו של המבקש כי הוא אינו זקוק לטיפול ואין להתנות את יציאתו לחופשה בטיפול, וזאת מאחר ששילוב במסגרת טיפולית הוא אחד מהשיקולים שיש לשקול לצורך שילוב בסבב חופשות. לבסוף, שירות המבחן ציין כי במהלך חודש אוקטובר האחרון המבקש פגע בעצמו ולכן הושב להיות תחת השגחה, וכי בשים לב להתדרדרות במצבו הנפשי כלל לא ניתן בעת הזו לשקול את אפשרות שילובו בסבב חופשות.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים שצורפו לטענותיהם, ולאחר שבחנתי את החלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. הלכה פסוקה היא שרשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן רק מקום בו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית או נושא בעל חשיבות החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו: רע"ב 8377/15 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (10.2.2016); רע"ב 6162/14 עזריאל נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 10 (1.12.2014); רע"ב 7/86 וייל נגד מדינת ישראל (26.6.1986)). במקרה שלפניי, סבורני כי הבקשה נוגעת לעניינו הספציפי של המבקש – ובפרט למשקל שהיה לשיטתו לתת לחלוף הזמן מאז שביצע את המעשים ועד שנתן עליהם את הדין – והיא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית. כבר מטעם זה, אין מקום להיעתר לבקשה.

9.

יתרה מכך, אף לגופו של עניין לא מצאתי כי יש יסוד להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי או בהחלטת שירות בתי הסוהר שלא לשלב את המבקש בסבב חופשות. כידוע, על פי תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, יציאתו של אסיר לחופשה מבית הסוהר היא בגדר טובת הנאה הנתונה לשיקול דעתו של מנהל בית הסוהר, בהתאם לכללים שנקבעים על ידי הנציבות. אמנם, בפסיקת בית משפט זה ניתן מעמד מסוים לזכותו של האסיר לצאת לחופשה, אך עם זאת הובהר כי אין מדובר בזכות המוקנית לו באופן אוטומטי, וכי הקנייתה כפופה לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים (ראו: רע"ב 3881/15 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 19 ( 21.10.2015); רע"ב 1657/15 ציון נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 8 (30.3.2015) ). כמו כן, ההחלטה לדחות או להתנגד לבקשתו של אסיר להשתלב בסבב חופשות היא החלטה מנהלית, וככזו הביקורת השיפוטית עליה מתמצה לבחינת חוקיות ההחלטה וסבירות הפעלת שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים. כלל הוא, כפי שהטעים גם בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כי בית המשפט אינו נכנס בנעליהם של גורמים אלו ואינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתם – אלא בוחן האם שיקול הדעת הופעל באופן סביר ועל יסוד שיקולים ענייניים בנסיבות המקרה (ראו: רע"ב 2478/16 דעאס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (11.4.2016); רע"ב 7482/15 מסראווה נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (24.12.2015 )).

10.

במקרה דנן, ההחלטה על אי שילובו של המבקש בסבב חופשות, כמו גם ההחלטות על אי שילובו במסגרת טיפולית ושיקומית וסיווגו כאסיר לקטגוריה א' – נעשו על סמך שיקולים ענייניים שמצויים בלב שיקול הדעת של שירות בתי הסוהר, וביניהם חומרת העבירות שביצע המבקש, טיבן ונסיבות ביצוען; מצבו הנפשי והיותו נתון תחת השגחה; חוות הדעת של וג"ע שהתקבלו בעניינו; והתרשמותם של גורמים מקצועיים נוספים בשירות בתי הסוהר מהמבקש. כאמור, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטות אלה, ונחה דעתי כי הן אינן לוקות בחוסר סבירות כלשהו. כמו כן, איני סבור כי יש בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להצדיק את קבלת בקשתו. אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית.