רע"ב 1657/15 ברנס ציון נ. . שירות בתי הסוהר

1.

המבקש הורשע בשנת 2013 בעבירות של איומים, תקיפה ותקיפת עובד ציבור. בגין עבירות אלה הושת על המבקש, בין היתר, עונש מאסר של שנתיים, חודשיים ו-24 ימים (תקופה זו כללה גם הפעלה של עונש מאסר על תנאי שהושת על המבקש במסגרת הרשעה קודמת), אשר צפוי להסתיים בתאריך 07.04.2015 (מועד השחרור הוקדם ב-42 ימים במסגרת קיצור מנהלי).

2.

המבקש, אשר מסווג לקטגוריה ב'1 לפי פקודת הנציבות מס' 04.40.00 (12.09.2002), הגיש בתאריך 08.09.2014 בקשה לצאת לחופשה, אך בקשתו נדחתה על ידי המשיב, וזאת בשל התנגדותה של משטרת ישראל לאור "התנהלותו השלילית בין כותלי הכלא והעובדה כי נפתח כנגד [המבקש] תיק חקירה אשר הוגש בו [כתב אישום]".

3.

בעקבות סירובו של המשיב לבקשת היציאה לחופשה, המבקש עתר לבית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' טל) ב-עת"א 31552-01-15. במסגרת עתירה זו המבקש בחר למקד את בקשתו ליציאה לחופשה של 48 שעות בחג הפסח. עתירתו של המבקש נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 25.02.2015.

כנגד החלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפני.

4.

המבקש טוען כי בית המשפט המחו זי שגה בהחלטתו, משום שלא ייחס כל משקל להליך השיקום שאותו הוא עבר בין כותלי בית הסוהר, אלא התמקד באירוע שהתרחש בשנת 2013, שבגינו הוגש נגדו כתב אישום כמוזכר לעיל. כמו כן המבקש מעלה את נסיבותיו האישיות ואת העובדה כי מועד החופשה המבוקש חל מספר ימים לפני שחרורו הצפוי.

5.

בהחלטתי מתאריך 23.03.2015 הוריתי למשיב למסור את תגובתו לבקשה שלפני. במסגרת התגובה האמורה נטען כי אין מקום להיעתר לבקשה, שכן היא לא מגלה עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא. לטענת המשיב הבקשה איננה מעלה שאלה משפטית חשובה החורגת מעניינו הפרטי של המבקש .

לגופו של עניין המשיב טוען כי נוכח התנהלות המבקש במהלך מאסרו – אין מקום לאפשר לו לצאת לחופשה, אשר מהווה טובת הנאה.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה מטעם המשיב, ובחומר שצורף להן, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

7.

תחילה אציין כי כפי שנטען על ידי המשיב, הבקשה איננה חורגת מעניינו הפרטי של המבקש, ומשכך, לפי ההלכה הפסוקה, דינה להידחות (ראו, למשל: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.06.1986); רע"ב 4748/12 בוריסוב נ' שירות בתי הסוהר (08.08.2012); רע"ב 3297/12 אייזיק נ' שירות בתי הסוהר (17.04.2012)). אמנם הובעה בפסיקתו של בית משפט זה עמדה לפיה יש לנקוט בגמישות מסוימת בהענקת רשות ערעור על החלטות בעתירות אסיר מהסוג שלפני, שכן אין מדובר למעשה בהליך המכונה "גלגול שלישי", אלא בתקיפה ערעורית ראשונה של הכרעתו של בית המשפט המחוזי (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' שירות בתי הסוהר (11.3.2009 ); רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (08.11.2011) ), ואולם הנני סבור כי אף לגופם של דברים – דין הבקשה שלפני להידחות.

8.

הסמכות להעניק חופשה לאסיר מוסדרת בסעיף 36(א) ל פקודת בתי הסוהר , ובהקשר זה

תקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978 (להלן: תקנות בתי הסוהר ) קובעות במפורש כי לא קיימת לאסיר זכות קנויה לצאת לחופשה. לפיכך, יציאתו של אסיר לחופשה מהכלא היא בחזקת פריבילגיה, שהקנייתה נתונה לשיקול דעתו של מנהל בית הסוהר (ראו: תקנה 19 ל תקנות בתי הסוהר ;

רע"ב 623/12

צאפאנא נ' מדינת ישראל , פיסקה 12 (14.3.2012)). המשיב ובית המשפט קמא הנכבד גרסו כי אין מקום להעניק למבקש את הפריבילגיה האמורה, ונראה כי מכלול הנסיבות איננו מצדיק התערבות בהחלטה זו. ארחיב מעט בהקשר זה להלן.

9.

על אף שמדובר בחופשה הסמוכה לשחרורו של המבקש ממאסר, מדובר במועד שחרור שהוקדם כתוצאה מ קיצור מנהלי , ולא בתום ריצוי מלוא העונש שהושת עליו. משכך נראה כי המבקש כבר זכה ל"טובת הנאה" מסוימת. נוכח העובדה שמדובר במאסר החמישי, שאותו מרצה המבקש, כאשר גם במאסר זה התנהלותו לקתה, ואף הוגש נגדו כתב אישום בגין איום על סוהר – מקובלת עלי החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד שלא להעניק למבקש פריבילגיה נוספת בדמות חופשה, וזאת אף אם הוא עבר הליך שיקומי מסוים, כפי שנטען על ידו.

הדברים הנ"ל נכונים ביתר שאת בהתחשב בכך שהיענות לבקשתו של המבקש לצאת לחופשה ראשונה של 48 שעות, משמעותה חריגה ממדיניות החופשות הנוהגת בשב"ס (לפיה חופשתו הראשונה של אסיר תהיה קצרה מ-48 שעות).

10.

נוכח כל האמור לעיל –

הבקשה נדחית .