רע"ב 8095/18 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ד' עטר ) בעת"א 1834-08-18 מיום 6.11.2018, בגדרו נדחתה עתירת המבקש לאפשר את יציאתו לחופשות.

1.

המבקש מרצה עונש מאסר בפועל בן 4 שנים, מתוכן ריצה כשנתיים וחצי, בגין ביצוע עבירות מין כלפי בנו הקטין (תפ"ח 30149-12-14; ערעור על חומרת העונש נדחה בע"פ 695/16 – השופטים ח' מלצר , נ' הנדל ו א' שהם , 30.4.2017). לאור זאת, ובהתאם לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 (להלן: פקודת נציבות שב"ס ), סווג המבקש בקטגוריה א', הכוללת "אסירים שאין להוציאם לחופשה משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה".

בחוות דעת תקופתית שניתנה מטעם המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ) ביום 26.4.2018, הומלץ לאשר את יציאתו של המבקש ל-10 שעות חופשה, בהן ייאסר עליו ליצור קשר עם בני משפחתו. זאת, לאחר שבחוות דעת קודמת מטעם

מב"ן סווגה רמת מסוכנותו של המבקש כ-"בינונית-נמוכה". דא עקא, הוועדה לגילוי עריות (להלן: וג"ע ) המליצה ביום 22.5.2018 שלא לאשר למבקש לצאת לחופשות. המלצת וג"ע נבעה, בין השאר, מהעובדה שהמבקש לא דיווח לגורמי הטיפול ולמב"ן על אירוע בו הגיעו ילדיו – ובהם נפגע העבירה – לבקרו בבית הסוהר. עוד צוין בהמלצת וג"ע "הרושם כי האסיר נעדר אמפטיה למצב בנו ולהליך השיקום לו נדרש בנו בעקבות עבירותיו"; כי "התנהלות זו מחזקת את התרשמות [וג"ע] כי האסיר נמצא בשלב ראשוני ביותר של [ה]הליך הטיפולי אותו עובר [...]"; וכי הוועדה התרשמה ש-"מסוכנותו ברמה נפשית ורגשית רק עלתה".

2.

בדיון שנערך ביום 6.11.2018 בעתירה שהגיש המבקש, טען האחרון כי ביקור ילדיו בבית הסוהר נעשה בידיעת שב"ס, כי המבקש סבר שמדובר בחלק מההליך הטיפולי שלו, וכי "לא עלה בדעתו שזה אסור". חרף זאת, בית המשפט דחה את העתירה בציינו כי החלטת וג"ע מצויה במתחם הסבירות.

מכאן הבקשה שלפניי.

3.

המבקש חזר על טענתו לפיה לא התכוון להסתיר את ביקורי בנו, אשר נרשמו במחשבי שב"ס – ולכן "נראה למבקש כי הדבר נעשה [ב]הסכמתם וידיעתם" של הגורמים המטפלים. המבקש הוסיף כי עבר כברת דרך בהליך הטיפולי, וכי היה על בית המשפט קמא לשקול אפשרות לאשר יציאה לחופשות במקום המרוחק ממגורי נפגע העבירה, "ובכך לאיין את מסוכנותו".

4.

לאחר העיון בבקשה ובתגובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות על הסף. כידוע, רשות ערעור בעתירת אסיר תינתן רק כשמתעוררת שאלה עקרונית או בעלת חשיבות החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש ולא זה המקרה שלפנינו. זכות האסיר לצאת לחופשות, נתונה לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים לכך (ראו, למשל: רע"ב 6862/16 פוקס נ' שירות בתי הסוהר , בפסקאות 9-8 והאסמכתאות שם (7.12.2016)).

אף לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי נפל פגם מהותי בהחלטה שלא לאשר את יציאתו של המבקש לחופשות. עמדת מב"ן

בעניינו של המבקש מהווה רק חלק מהתמונה, אותה משלימה חוות הדעת מטעם וג"ע (להבחנה בין תפקידי הגורמים הללו, ראו, למשל: רע"ב 9898/06 זאהדה נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 11 (18.11.2007)). ההערכה בדבר מסוכנותו של המבקש והשלב הטיפולי בו הוא מצוי, כמו גם המשקל שיוחס לאי-הדיווח על ביקור בנו ולדחיית הטענה כי הדבר נעשה בשוגג – כל אלה הינם מהנושאים המובהקים המצויים בשיקול דעתה של וג"ע ושל הגורמים הרלוונטיים, והמבקש לא הציג טעמים משכנעים להתערבות בשיקול דעת זה. לכך יש להוסיף את האמור בתגובת המשיבה ולפיה להמלצה השלילית של וג"ע הצטרף גם תחום הטיפול והשיקום בבית הסוהר, שבהמלצתו מיום 23.10.2018 צוין כי "נדרשת עוד עבודה טיפולית מעמיקה". בנוסף, הובהר כי לאחר דיון בעניינו של המבקש בוועדת הקטגוריות, שנערך ביום 13.12.2018, הוחלט שלא לשנות את סיווגו של המבקש.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.