רע"ב 6351/15 נהאר אלסעדי נ. שירות בתי הסוהר

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ר' ברקאי ) בעת"א 54384-07-15 מיום 4.8.2015, בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש לאפשר את כניסתה של פסיכיאטרית פרטית מטעמו לבית הסוהר בו הוא מרצה את עונשו, לשם בדיקת מצבו הנפשי .

רקע רלבנטי

2.

המבקש הוא אסיר ביטחוני המרצה עונש של ארבעה מאסרי עולם ועוד 20 שנים, בגין הרשעתו במעורבות בהוצאתם לפועל של שני פיגועי טרור בשנת 2003, בהם נרצחו ארבעה בני אדם ונפצעו עשרות. המבקש שוהה מאז חודש מאי 2013 בהפרדת יחיד, ומאז יום 5.1.2016 הוא שוהה באגף ההפרדה בבית סוהר רימון (להלן: בית הסוהר ).

3.

ביום 24.6.2015 הגיש ארגון רופאים לזכויות אדם (להלן: רל"א )

למשיב בקשה בשמו של המבקש, לאפשר את כניסתה לבית הסוהר של ד"ר נועה בר חיים, רופאה פסיכיאטרית חיצונית, כדי שתבדוק את מצבו הנפשי, לצד מתורגמנית (להלן בהתאמה:

הבקשה ו- הפסיכיאטרית ) . בבקשה צוין כי ביום 25.3.2015 ביקר את המבקש בבית הסוהר עו"ד סאמר סמעאן, ובעת הביקור הביע בפניו המבקש את רצונו להיבדק על ידי פסיכיאטר. לבקשה צורף טופס בקשה הנושא את חתימתו ופרטיו של המבקש. ביום 16.7.2015 הודיע המשיב לרל"א כי הבקשה נבחנה וכי "על האסיר להגיש בקשה פרטנית ומנומקת לרבות שם הפסיכיאטר המבוקש, ובקשתו תבחן על פי הנהלים".

4.

המבקש לא פעל כאמור, וחלף זאת הגיש ביום 27.7.2015 עתירה לבית המשפט המחוזי, בה ביקש להורות למשיב לקבל את הבקשה ולאפשר את כניסת הפסיכיאטרית והמתורגמנית. בעתירתו, המבקש ציין כי הבקשה כפי שהוגשה הייתה פרטנית ומנומקת וכללה את שם הפסיכיאטרית ופרטיה, ולכן הוא רואה בתשובת המשיב סירוב בלתי מנומק המחייב את הגשת העתירה. המבקש טען כי על פי הדין קיימת לו זכות להיפגש עם רופא עצמאי מטעמו, וכי דחיית הבקשה מנוגדת לפסיקת בית משפט זה, לדין הבינלאומי ולפקודות נציבות בתי הסוהר. בנוסף, המבקש טען כי פרק הזמן אשר נדרש למשיב לשם מתן תשובה חרג מגדר הסביר ומפרקי הזמן בהם התחייבה המדינה בתגובותיה לעתירות קודמות שהוגשו לבית משפט זה.

5.

ביום 4.8.2015, לאחר קבלת תגובת המשיב ודיון במעמד הצדדים, בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. תחילה, בית המשפט המחוזי מצא כי דין העתירה להידחות בשל אי-מיצוי ההליך המנהלי, וזאת בשל העובדה שהמבקש הגיש את עתירתו בטרם הגיש בקשה חדשה בהתאם להודעת המשיב מיום 16.7.2015. בית המשפט המחוזי הוסיף בעניין זה כי התייחסות מטעם קצינת האסירים בבית הסוהר – אשר נשלחה אל היועץ המשפטי של המשיב ביום 2.8.2015 ובה צוין כי הגורמים המקצועיים במחוז דרום לא אישרו את כניסת הפסיכיאטרית בשל העובדה שהמבקש סירב להיבדק על ידי פסיכיאטר מטעם המשיב (להלן: התייחסות קצינת האסירים ) – אינה החלטה מנהלית של המשיב אלא עמדה פנימית לקראת הדיון בעתירה.

6.

לגופה של העתירה, בית המשפט המחוזי קבע כי על פי פקודת נציבות בתי הסוהר 04.44.00 שעניינה "הטיפול הרפואי באסיר" (להלן: פקודה 04.44.00 ) , לאסיר מוקנית זכות לביקור או לטיפול מרופא פרטי מטעמו רק בבחינת "דעה רפואית נוספת" על זו של רופאי שירות בתי הסוהר ולא חלף בדיקה על ידם. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי מצא כי תנאי לזכאות האסיר לביקור רופא פרטי מטעמו הוא שהאסיר מקבל באותו מועד ובאותו תחום טיפול רפואי מרופא של המשיב, או כאשר מדובר בנסיבות מיוחדות בהן הטיפול מציל חיים. ביישום כלל זה על נסיבות המקרה, בית המשפט המחוזי ציין כי על פי האמור בהתייחסות קצינת האסירים, כאשר הוגשה הבקשה נשאל המבקש האם הוא מעוניין להיבדק על ידי פסיכיאטר – והלה סירב בטענה כי אינו זקוק לסיוע נפשי. רק למחרת היום, המבקש פנה אל מפקד האגף ומסר כי הוא מעוניין להיבדק על ידי פסיכיאטר חיצוני בלבד, ולא על ידי פסיכיאטר מטעם המשיב. נוכח דברים אלה, בית המשפט המחוזי מצא כי אין יסוד להתערבות בהחלטתו של המשיב. בנוסף, בית המשפט המחוזי הדגיש כי הבדיקה הפסיכיאטרית אינה מהווה טיפול ייחודי, דחוף או מציל חיים וכי האלטרנטיבה המוצעת בגדר המערך הרפואי של המשיב היא סבירה וראויה. לפיכך, בית המשפט קבע כי אין הצדקה לאפשר בעניינו של המבקש את פתיחת הדלת לרפואה פרטית כאפשרות ראשונה.

בטרם סיום, בית המשפט המחוזי הדגיש כי ככל שהעותר יבקש להיבדק על ידי פסיכיאטר מטעם המשיב, ולאחר מכן יבקש לקבל חוות דעת שנייה מרופא פרטי באותו תחום, הוא יהיה רשאי לעשות זאת. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה למתן רשות ערעור

7.

בבקשה שלפניי, עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולהורות על כניסתן של הפסיכיאטרית החיצונית והמתורגמנית אל בית הסוהר כדי לבדוק את מצבו הנפשי.

8.

ראשית, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שמצא כי המבקש לא מיצה את ההליך המנהלי. המבקש חוזר על טענותיו כי הבקשה כללה את כל הפרטים הנדרשים לשם ביקור רופא חיצוני, ובכלל זה שם הרופא והסיבה לבדיקה, וכי פרק הזמן אשר נדרש למתן תשובת המשיב במקרה הנדון, דהיינו כשלושה שבועות, אינו פרק זמן סביר בנסיבות העניין. לגישת המבקש, בקשות לביקור רופא חיצוני מוגשות באופן שהוגשה הבקשה באופן תדיר, כך שקבלת מסקנתו של בית המשפט המחוזי משמעה איון זכותם של אסירים רבים להגיש בקשות כאמור. בנוסף, המבקש סבור כי יש לראות בהתייחסות קצינת האסירים כהחלטה סופית, לאור העובדה כי נאמר בה שההחלטה "לא אושרה".

9.

לגישתו של המבקש, בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות אותה העניק לפקודה 04.44.00. כך, המבקש מציין כי בסעיף 17 לפקודה זו נאמר רק כי: "שירות בתי הסוהר יאפשר על פי נוהלי יח' רפואה ובכפוף לחוק זכויות החולה, ביקורי רופאים פרטיים במקצועות רפואיים ופרא-רפואיים אצל אסירים לצורך בדיקות או טיפולים רפואיים", ואין בה התייחסות לתנאים הנוספים עליהם עמד בית המשפט המחוזי – ובפרט כי טיפול רפואי פרטי יינתן רק בנסיבות מצילות חיים או כאשר האסיר מקבל טיפול רפואי משירות בתי הסוהר באותו תחום. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שהמערך הרפואי של שירות בתי הסוהר מספק אלטרנטיבה ראויה לפסיכיאטר חיצוני. זאת, לדידו, משום שאמון המטופל במטפל הוא אקוטי בהקשר של בדיקת מצב נפשי, והוא עצמו אינו יכול לתת אמון בפסיכיאטר מטעם המשיב - ובכך הוא גורס כי עניינו שונה מהעניין שנדון בהחלטתו של בית משפט זה (השופט י' דנציגר )

ברע"ב 1233/13 שירזי נ' שירות בתי הסוהר (5.3.2013) (להלן: עניין שירזי ) . המבקש מוסיף כי נוצר מצב לא רצוי, בו אסיר המצוי תקופה ארוכה בבידוד אינו זוכה כלל לבדיקה של מצבו הנפשי. לבסוף, המבקש גורס כי על פי ההלכה הפסוקה, מוטלת על הרשות המנהלית החובה לנמק מדוע נשללת זכותו של אסיר לקבלת טיפול מרופא מטעמו, וכי החלטתו של בית המשפט המחוזי למעשה הופכת את הנטל ומחייבת אותו לנמק מדוע יש לאפשר לו לקבל טיפול מרופא לבחירתו.

10.

המשיב, מצדו, סבור כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור על הסף, שכן היא אינה מעוררת שאלה עקרונית כלשהי. כמו כן, המשיב סומך את ידיו על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המבקש לא מיצה את ההליך המנהלי. בעניין זה, המשיב מטעים כי לבקשה אותה הגישה רל"א בשם המבקש להתיר את כניסת הפסיכיאטרית, לא צורף ייפוי כוח ואף לא צוינו פרטי הרופאה או בית הסוהר בו שוהה המבקש. על כן, לשיטתו, אף מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

11.

לגופו של עניין, המשיב מדגיש כי הפקודה הרלבנטית לעניינו של המבקש היא פקודת נציבות בתי סוהר 04.46.00 שעניינה "ביקורי רופאים פרטיים אצל אסירים המקבלים טיפול רפואי" (להלן: פקודה 04.46.00 ) , ואשר מסדירה את התנאים בהם יאושר ביקור של רופא פרטי אצל אסיר. לעמדת המשיב, פקודה 04.46.00 קובעת כי שיקול רלבנטי בבחינת בקשה להתיר כניסתו של רופא פרטי היא האם האסיר פנה בעבר לשירות בתי הסוהר והאם הוא מקבל טיפול רפואי – וכי שיקול זה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 7 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, הקובע את זכותו של מטופל לקבל חוות דעת נוספת

בעניין הטיפול בו. על יסוד האמור, המשיב גורס כי הנימוק לפיו המבקש אינו זכאי לבדיקה של פסיכיאטר מטעמו בטרם נבדק על ידי פסיכיאטר מהמערך הרפואי של שירות בתי הסוהר, עולה בקנה אחד עם הוראות פקודה 04.46.00. לדידו של המשיב, החלטתו של בית המשפט המחוזי אף עולה בקנה אחד עם ההחלטה בעניין שירזי , באשר הבדיקה הפסיכיאטרית אינה מהווה שירות רפואי ייחודי, דחוף או מציל חיים, ובכך אינה נכנסת לגדר אותם מקרים חריגים בהם יש להתיר לאסיר טיפול רפואי פרטי כטיפול ראשון.

המשיב מוסיף כי בין הפסיכיאטרים מטעמו קיימים "רופאים בשירות קנוי" – דהיינו, רופאים אזרחיים שאינם אנשי שירות בתי הסוהר – אשר לגביהם אין חשש כי הם "מטעמו" של המשיב והמבקש יכול לתקשר איתם בחופשיות.

12.

ביום 9.3.2016 המבקש הגיש בקשה להגיב לתגובת המשיב. התרתי את הגשת התגובה וזו הוגשה ביום 13.3.2016. בתגובתו, המבקש עומד על כך שבקשת רשות הערעור מעוררת שאלות עקרוניות בדבר לוח הזמנים בו מחויב המשיב לענות לבקשות לביקור רופא פרטי אצל אסיר, ובדבר הקשחת התנאים לאישור ביקור זה. המבקש מוסיף כי עניינו שונה מעניין שירזי , שכן באותו מקרה נדון מקרה קיצון בו אסיר ביקש טיפול שיניים מסוים, בעוד בעניין שלפניי מדובר בבירור של מצבו הנפשי של אסיר המצוי גם כך במעקב שוטף בשל הימצאותו בבידוד. בנוסף ,

המבקש טוען כי בעניין בירור מצב נפשי יש לגלות גמישות רבה יותר ביחס לטיפול רפואי, משום שאין בידו להבדיל איזה פסיכיאטר מהמערך הרפואי של המשיב הוא איש שירות בתי הסוהר, והוא מעוניין בפסיכיאטר עמו ירגיש בנוח. עוד גורס המבקש כי בפקודה 04.46.00 נקבע רק שרופא מחוזי רשאי לשקול כשיקול רלבנטי האם האסיר פנה לרופא מטעם המשיב, ואין בו כל קביעה שקבלת טיפול רפואי קודם על ידי רופא מטעם שירות בתי הסוהר הוא תנאי הכרחי לכניסת רופא פרטי. לבסוף, המבקש סבור כי טענת המשיב בדבר אי-מיצוי ההליך המנהלי היא "תמוהה", וזאת, לשיטתו, מאחר שהבקשה שהוגשה הייתה מנומקת ואף ניתנה לה תשובה מנומקת בהתייחסות קצינת האסירים.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן רק מקום בו הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית או נושא בעל חשיבות החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו: רע"ב 8377/15 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (10.2.2016); רע"ב 6162/14 עזריאל נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 10 (1.12.2014); רע"ב 7/86 וייל נגד מדינת ישראל (26.6.1986)). קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקש לא מיצה את ההליך המנהלי בטרם הגיש את העתירה נטועה כולה בנסיבות המקרה הפרטני ואינה מעוררת שאלה עקרונית כאמור, ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף.

14.

יתרה מכך, לא מצאתי כי קיים יסוד להתערבות בקביעה כי לא מוצה ההליך המנהלי. אדגיש תחילה כי אין בידי לקבל את טענת המשיב, לפיה העובדה כי לבקשה לכניסת הפסיכיאטרית לא צורף ייפוי כוח המסמיך את רל"א כבאת-כוחו של המבקש, מחייבת את הגשת בקשתו מחדש ומצדיקה הימנעות מטיפול בה. המבקש חתם על מסמך הבקשה שצורף לבקשתה של רל"א, וניתן היה לברר עמו האם הבקשה אכן הוגשה על דעתו – כפי שאף נעשה בפועל על ידי המשיב. במקרים בהם אין קושי לזהות את רצונו של המבקש והוא בא לידי ביטוי בחתימתו על מסמך הבקשה, אין לטעמי מקום לדקדק בקוצו של יוד ולדרוש בנוסף ייפוי כוח מפורש. דרישה מעין זו מכבידה שלא לצורך על יכולתו של האסיר להגיש בקשה כאמור.

עם זאת, בנסיבות המקרה שלפניי, סבורני כי המשיב היה רשאי לדרוש מהמבקש להגיש את הבקשה לכניסת הפסיכיאטרית מחדש וביתר פירוט. אבהיר: הבקשה עצמה לא כללה נימוקים להגשתה, מלבד התייחסות לכך שביום 25.3.2015 הביע המבקש את רצונו בבדיקה פסיכיאטרית, מבלי שצוין כי מדובר בהכרח בבדיקה על ידי פסיכיאטר חיצוני. יוזכר, כי על פי התייחסות קצינת האסירים, לאחר הגשת הבקשה נשאל המבקש האם הוא מעוניין בבדיקה פסיכיאטרית והשיב לכך בשלילה – ורק למחרת היום חזר בו ומסר למנהל האגף כי הוא מעוניין להיבדק על ידי פסיכיאטר חיצוני בלבד. במצב עניינים זה, כאשר המבקש הביע מספר עמדות סותרות ולא נימק מדוע נדרש לו פסיכיאטר חיצוני דווקא, הרי שדרישתו של המשיב להגיש את הבקשה מחדש היא דרישה סבירה – והגשת העתירה בטרם הוגשה הבקשה מחדש אינה עומדת בקנה אחד עם החובה למצות את ההליך המנהלי.

המבקש תולה את יהבו בפרק הזמן של כשלושה שבועות, אשר נדרש למשיב לשם מתן תגובה לבקשה. לשיטתו, פרק זמן זה חורג מגדר הסביר ומהתחייבויותיו של המשיב לגבי סד הזמנים למתן תשובה לבקשות לביקור רופאים פרטיים. לא אכחד, דעתי אינה נוחה ממשך הזמן אשר נדרש למשיב לשם מתן תשובה, בפרט כאשר תשובה זו אינה לגוף הבקשה אלא דרישה להגשת הבקשה מחדש (והשוו לפרקי הזמנים עליהם עמד בית משפט זה ברע"ב 3676/13 תאג' נ' שירות בתי הסוהר , פסקאות ח-ט (18.7.2013)). אלא שהמבקש לא פנה אל המשיב בדרישה לקבלת תשובה לפנייתו ולא טען בפניו כי משך הזמן הנדרש למתן החלטה אינו סביר, אלא המתין לקבלת התשובה ואז הגיש את עתירתו. אף בשל כך, סבורני כי לא מוצה ההליך המנהלי על ידי המבקש, והדבר מצדיק את דחיית הבקשה למתן רשות ערעור חרף פרק הזמן שחלף.

15.

למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין כי מצאתי שדין טענות המבקש להידחות גם לגופו של עניין. הסוגיה העקרונית אותה מעורר המבקש, שאלת היקף הזכות המוקנית לאסיר לבחור את הרופא שיטפל בו, נדונה בהחלטתו של בית משפט זה בעניין שירזי . באותו מקרה, בית משפט זה קבע – תוך הסתמכות על פסקי הדין בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(ד) 136 (1996) ו-עע"א 4/82 מדינת ישראל נ' תמיר , פ"ד לז(3) 201 (1983) (להלן: עניין תמיר ) – כי זכותו של האסיר לבחור את הרופא המטפל כפופה לאיזון מול חובתו של שירות בתי הסוהר להבטיח את שלילת חירותו של האסיר ואת סדרי בית הסוהר. בעניין תמיר , הובהר כי במסגרת איזון זה, יש לשקול את חומרת המחלה וסכנתה לבריאות האסיר; את קיומן של דרכי טיפול שונות לריפוייה של המחלה; ואת העובדה שהאסיר נמצא קודם לכן בטיפול רפואי (שם, בעמ' 213). על יסוד האמור, הוטעם בעניין שירזי כי:

"היקף ההגבלה על זכות האסיר לבחור את רופאו זכתה להתייחסות ספציפית בפסיקתו של בית משפט זה. הוראות הפקודה (פקודה 04.46.00 – ס.ג'.) הן בגדר יישום של אמות המידה שהותוו בפסק דינו של השופט אלון

בעניין תמיר " (שם, פסקה 11).

ואכן, פקודה 04.46.00 מתייחסת אל השיקולים עליהם עמד בית המשפט בעניין תמיר . כך, סעיף 4 לפקודה קובע כי רופא מחוזי הבוחן בקשה להתיר את ביקורו של רופא פרטי אצל אסיר, ישקול: (א) האם האסיר פנה לרופא שב"ס והאם נערכו בדיקות מטעם שב"ס; (ב) מצבו הרפואי של האסיר; (ג) תחום התמחותו של הרופא והקשר לסוג בעיותיו הרפואיות של האסיר.

16.

יישום הוראות פקודה 04.46.00 והפסיקה שהוזכרה לעיל על המקרה שלפניי מביא למסקנה כי שיקול דעתו של המשיב הופעל בצורה סבירה אשר אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, לא מדובר בטיפול ייחודי, דחוף או מציל חיים, ולא הועלתה כל טענה כי שירות בתי הסוהר אינו יכול לספק למבקש את הבדיקה הפסיכיאטרית ברמה מקצועית ראויה ונאותה. אשר על כן, המשיב רשאי היה לקבוע כי בדיקה זו לא תינתן למבקש אלא במסגרת של "חוות דעת שנייה" לאחר שייבדק על ידי פסיכיאטר מהמערך הרפואי של שירות בתי הסוהר, ואין יסוד להתערבות בשיקול דעת זה בנסיבות המקרה.

17.

המבקש טען כי העובדה שמדובר בבדיקה פסיכיאטרית הנוגעת למצב נפשי מצדיקה היעתרות לבקשה. מקובלת עליי טענתו של המבקש כי בדיקה פסיכיאטרית מחייבת מידה של אמון מצדו של הנבדק, ואכן סבורני כי במקרים המתאימים רשאי אסיר לדרוש כי לא תיערך לו בדיקה כאמור על ידי איש שירות בתי הסוהר. אך משעה שהמשיב מעמיד בפני המבקש את האפשרות להיבדק על ידי פסיכיאטר שאינו איש שירות בתי הסוהר – דהיינו, פסיכיאטר "בשירות קנוי" –המבקש אינו יכול להסתפק בטענה כללית כי אינו יכול לסמוך על רופא זה, תהיה זהותו אשר תהיה, כדי לחייב את המשיב להיעתר לבקשה לכניסת רופא פרטי. טענה מעין זו משמעותה, למעשה, שכל אסיר הנזקק לבדיקה או לטיפול בתחום הנפשי יוכל לטעון כי אין ביכולתו לסמוך על רופאים מטעם שירות בתי הסוהר ובכך יחייב את המשיב להתיר כי יבקר אותו רופא פרטי. כפי שהודגש בעניין שירזי : "מקום בו מדובר בטיפול שאינו מציל חיים והטיפול מצוי בסל המוענק לאסיר סביר ועולה בקנה אחד עם המקובל, יגבר האינטרס שבהענקת טיפול דומה לכלל האסירים בין כותלי בית הכלא על ידי שירות בתי הסוהר ויצדיק אי היעתרות לבקשת האסיר לעשות שימוש בשירותיו של רופא מטעמו" (שם, פסקה 12) – ודברים אלה יפים גם לענייננו ומצדיקים את סיוג הזכות לביקור רופא פרטי. סבורני כי לא עלה בידו של המבקש לנמק מדוע לא יוכל לבטוח באף פסיכיאטר בשירות קנוי אשר יוצע לו על ידי המשיב באופן פרטני, מעבר לטענתו הכללית. על יסוד כל האמור, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

18.

סוף דבר, הבקשה נדחית.