רע"ב/רעב"ס 7141-22 רע"ב/רעב"ס 7141-22

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' ברנט, השופט ש' בורנשטין והשופט ע' מיכליס) מיום 26.10.2022 בעת"א 10730-10-22. בפסק הדין נדחתה עתירת המבקש כלפי החלטת ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה) לדחות את בקשתו לפי סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק) שעניינה שחרור מטעמים רפואיים.

הרקע לבקשה

1.המבקש הורשע בשנת 2002 בעבירות רצח, ניסיון רצח ועבירות נוספות ונגזרו עליו 7 מאסרי עולם ו-50 שנות מאסר נוספות. מדובר במאסרו השלישי, לאחר ששוחרר משני מאסריו הקודמים במסגרת עסקאות מדיניות. בתמצית שבתמצית, המבקש אשר אובחן חולה במחלת הסרטן, ביקש להשתחרר מבית הסוהר לאור התדרדרות במצבו הרפואי, וזאת לפי הוראת סעיף 7(א) לחוק המסמיכה את הוועדה לשחרר על-תנאי ממאסר אסיר ש"ימיו ספורים", בתנאים מסוימים. לחלופין ביקש המבקש לשחררו "שחרור זמני" בהתאם להוראת סעיף 7(ב) לחוק מטעמים רפואיים.

2.עניינו של המבקש עבר מספר גלגולים, ונציין בתמצית רק את הרלוונטיים ביותר לענייננו. ביום 7.2.2022 ניתנה החלטת ועדת שחרורים מיוחדת שקבעה כי המבקש ביצע מעשי טרור רבים כהגדרתם בחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (להלן: חוק המאבק בטרור). משכך נשללה זכותו להבאת עניינו לפני ועדת שחרורים לצורך בדיקת זכותו לשחרור על-תנאי. זאת בהתאם להוראת סעיף 40א לחוק המאבק בטרור הקובעת כי לא ישוחרר על-תנאי ממאסר מי שוועדת שחרורים מיוחדת מצאה כי ביצע עבירת רצח, רצח בנסיבות מחמירות או ניסיון לרצח שהיא "מעשה טרור", לפני תחילתו של חוק המאבק בטרור.

3.המבקש אשר התקשה להשלים עם קביעה זו, העלה טענות עקרוניות שונות באשר לתחולתו של סעיף 40א לחוק המאבק בטרור בנסיבות אלו, וטען כי אין תחולה להוראות סעיף זה במקרה שבו מתבקש שחרור על-תנאי לפי סעיף 7 לחוק, שעניינו בפטור הומניטרי במצבים רפואיים מסוימים השמור גם למי שאינו זכאי להשתחרר שחרור מוקדם מסיבות אחרות.

4.ביום 6.10.2022 דנה ועדת השחרורים בטענות המבקש, בקבעה כי לשון הוראת סעיף 40א לחוק המאבק בטרור הינה ברורה, גורפת ונחרצת ועל פיה אין לוועדה סמכות לדון בעניינו של המבקש. בבחינת למעלה מן הדרוש צוין, כי מעבר לעובדה שהטענה כי מצבו של המבקש "אנוש" הועלתה כבר בחודש ינואר 2022, בחינת הנתונים הרלוונטיים בעניינו לגופם מגלה כי בכל מקרה אין מקום להורות על שחרורו על-תנאי ממאסר. זאת בהתחשב בין היתר במעשיו הנפשעים של המבקש; בכך שהוא לא הביע כל חרטה וצער על מעשיו ואף קיים חשש כי גם ממיטת חוליו יפעיל אחרים לשם ביצוע פעולות טרור; בנזק שצפוי להיגרם לנפגעי העבירה; ובכך ששחרור המבקש יסב פגיעה אנושה באמון הציבור במערכת המשפט, במערכת אכיפת החוק ובאינטרס שעניינו הרתעת הרבים.

5.על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובה שב על עמדתו כי לא היה בכוונת המחוקק להחריג מגדרי שחרור על-תנאי ממאסר את מי שיש לשחררו מטעמים רפואיים לפי סעיף 7 לחוק. בנוסף נטען כי בניגוד לקביעת הוועדה, מכלול השיקולים מטה את הכף לטובת בקשת שחרור שאינו מנוגד לטובת הציבור ואינו פוגע בטובתו. ביום 26.10.2022 נדחתה עתירת המבקש. בית המשפט קבע כי צדקה הוועדה בקבעה כי לשונו של סעיף 40א לחוק המאבק בטרור ברורה וחד-משמעית ואין כל אפשרות לפרשה באופן אחר. הסעיף אינו מבחין בין סוגים שונים של שחרור על-תנאי, ואין לקבל את ניסיונו של המבקש לפרש את הוראת הסעיף באופן שבו הוא אינו חל על שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים. למעלה מן הצורך, צוין כי גם אם הייתה הוועדה מוסמכת לדון בשחרורו על-תנאי ממאסר של המבקש, לא היה מקום להורות על שחרורו המוקדם. זאת אף אם הייתה מונחת תשתית מספקת לכך שימיו של המבקש ספורים. חרף מצבו הרפואי, נוכח מעמדו הרם של המבקש ופעילותו בעבר בין כותלי הכלא, קיים סיכון ממשי לציבור בעצם שחרורו. מדובר ב"רב מרצחים" אשר נטל את חייהם של חפים מפשע בקור רוח, לא הביע כל חרטה ולא נטל כל אחריות ואף ההפך.

6.מכאן לבקשה שלפנַי. לטענת המבקש, שגה בית המשפט לעניינים מנהליים בקבעו כי סעיף 40א לחוק המאבק בטרור חל גם לגבי שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים. מדובר בסוגיה אשר טרם התבררה בבית משפט זה לעומקה. בנוסף נטען כי בעת בחינת שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים אין מקום לבחון אם האסיר "ראוי" לשחרור, אלא רק אם מתקיימות בעניינו נסיבות הקשורות למצבו הרפואי. משכך, לא היה מקום ליתן משקל רב, כפי שניתן על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, לשיקולים הקשורים להתנהגותו של המבקש, לשאלה אם הביע חרטה אם לאו, להשפעה על אמון הציבור ולעמדתם של משפחות נפגעי העבירה.

דיון והכרעה

7.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. אף אם המבקש מעלה בבקשתו שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (וראו החלטת השופט ע' פוגלמן בעניינו של המבקש בגלגולים הקודמים להליך זה: רע"ב 1712/22 פלוני נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בבית המשפט השלום באר שבע, פסקה 6 (24.3.2022)), מדובר בשאלה אשר ניתנה לה תשובה ברורה בחוק. זאת על פי פשוטם של דברים. הוראת סעיף 40א לחוק המאבק בטרור קובעת כך:

לא ישוחרר על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, מי שנגזר עליו עונש מאסר בשל ביצוע עבירה של רצח, רצח בנסיבות מחמירות או ניסיון לרצח שבית המשפט קבע לגביה בפסק דינו, לפי סעיף 37, שהיא מעשה טרור, או מי שוועדת שחרורים מיוחדת לפי סעיף 33(א) לחוק האמור, מצאה על יסוד פסק הדין בעניינו כי עבר עבירה כאמור שהיא מעשה טרור לפני תחילתו של חוק זה.

הוראת החוק ברורה וחד-משמעית. שחרור על-תנאי לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, לא יתאפשר עבור מי שעונה על תנאי הסעיף, ובכלל זה מי שוועדת שחרורים מיוחדת קבעה שעבר אחת מהעבירות המנויות בסעיף שהיא "מעשה טרור", לפני תחילתו של חוק המאבק בטרור. יהא סוג ה"שחרור על-תנאי" אשר יהא, כל שחרור על-תנאי לפי חוק שחרור על-תנאי, נכלל בגדרי הסעיף. הדברים ברורים. כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, הדברים גם עולים מבחינת תכלית החוק. מטרתו של סעיף 40א לחוק המאבק בטרור היא להרתיע מפגעים פוטנציאליים לבל יבצעו עבירות טרור חמורות, שאם לא כן, יגרע חלקם מהוראות חוק שחרור על-תנאי ממאסר. תכלית הרתעתית זו, המופנית כלפי מפגעים פוטנציאליים, עומדת בתוקפה גם כאשר מדובר בשחרור על-תנאי ממאסר מטעמים רפואיים.

8.מכל מקום, סוגיה עקרונית זו אף כלל איננה טעונה הכרעה בנסיבות מקרה זה. זאת שעה שהן ועדת השחרורים והן בית המשפט לעניינים מנהליים התייחסו בהרחבה לנסיבות עניינו של המבקש, אף בהניח שהייתה מתקבלת טענתו כי הוראת סעיף 40א לחוק שחרור על-תנאי לא חלה בעניינו. במסגרת זו ניתנה הדעת למכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין, ובכלל זה האינטרס הציבורי הרחב, מניעת הסיכון לשלום הציבור, כמו גם לשלומן הנפשי של משפחות נפגעי העבירה. בחוק נקבע באופן מפורש כי גם בעת שחרור על-תנאי ממאסר מטעמים רפואיים, על ועדת השחרורים לשקול "שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו" (סעיף 7(ג) לחוק). על כן אין מקום לטענת המבקש כי שיקולים אלו אינם רלוונטיים עוד כשמדובר באדם הנוטה למות (וראו למשל: רע"ב 4020/14 נדב נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.9.2014); רע"ב 2173/20 בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.4.2020)).

9.בכל מקרה, כפי שקבעה הוועדה וכפי שגם נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בעניינו של המבקש אכן קיימת תשתית כבדה ביותר המצדיקה שלא להיענות לבקשתו, אף אם לא היה חל בעניינו סעיף 40א לחוק המאבק בטרור. הובהר כי מדובר ב"רב מרצחים" אשר נטל את חייהם של חפים מפשע בקור רוח ולא הביע כל חרטה או נטילת אחריות למעשיו, אלא התגאה בהם והמשיך להצדיקם. המבקש היה גם פעיל מאוד באופן שלילי מבחינה ביטחונית בין כותלי הכלא ושחרורו מהווה סיכון ממשי לציבור. אין אפוא כל מקום להתערבות בקביעה כי שחרורו על-תנאי ממאסר עשוי לפגוע אנושות באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהתרעת הרבים, שיקולים אשר גם הם נכנסים בגדרי "טובת הציבור" שיש לשקול לפי מצוות סעיף 7(ג) לחוק. בית המשפט המחוזי גם פירט בהרחבה את סבלן של משפחות נפגעי העבירה, המהווה שיקול בעל חשיבות רבה לעניין, ואת העובדה שאפשרות שחרורו של המבקש מעמיקה את הפצע הכואב והמדמם שנגרם כתוצאה ממעשיו של המבקש, ואף מערערת את תחושות הביטחון האישי, השקט הנפשי והיציבות שלהן. גם בהיבט זה, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי מדובר בשיקול מרכזי לעניין.

הבקשה נדחית.