רע"ב 2173/20 משה בן משה נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 25.2.2020, בעת"א 31812-02-20 (השופטת מ' ברנט , השופטת העמיתה ז' בוסתן והשופט ר' חיימוביץ ), בגדרו בוטלה החלטת ועדת השחרורים אשר הורתה על שחרורו הזמני של משה בן משה.

2.

בשנת 2010 נתגלה בראשו של בן משה, גידול תוך מוחי בעל ממאירות בדרגה נמוכה. מִני אז, הורשע בן משה 5 פעמים והוא יוצא ובא בשערי בית הסוהר. בתקופות המאסר שריצה, חזר בן משה וטען כי יש לקצר את עונשו מפאת מצבו הרפואי הרגיש. כך, למשל, בתקופת המאסר האחרונה שריצה, הגיש בן משה בקשה לשחרור מוקדם; הבקשה התקבלה על-ידי ועדת השחרורים, אך בוטלה בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 68716-07-18). בית המשפט קבע, כי יש להעדיף את עמדתם של רופאי שב"ס, לפיה ניתן להעניק לבן משה את הטיפול הנדרש במסגרת בית הסוהר, על פני חוות הדעת של המומחה מטעמו שטען כי אין ביכולתו של שב"ס להעניק לבן משה את הטיפול הראוי לו. בן משה פנה בבקשה אל בית המשפט העליון (רע"ב 6571/18) ובתום דיון הוסכם, כי ישוחרר ממאסרו זמן קצר קודם מועד שחרורו.

3.

חלפו-עברו חודשים אחדים מאז שוחרר בן משה, והוא שב והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של החזקת נשק. בהתאם להסדר הטיעון, נגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים. יצוין, כי בשלב הטיעונים לעונש ביקש בן משה לדחות את מועד ריצוי עונשו בשל מצבו הרפואי; בקשתו נדחתה. בית המשפט נימק כך את החלטתו: "העובדה כי לאורך השנים סבל הנאשם מאותה בעיה רפואית, וחרף זאת ביצע עבירות פליליות, אינה מהווה בעיני שיקול לדחיית הבקשה, אלא מהווה אינדיקציה נוספת למסוכנות הנשקפת ממעשיו ולצורך בבחינה מוקפדת של טענותיו השונות, והאפשרות המבוקשת לקבלת סעד רפואי שלא במסגרת שב"ס" . סמוך לאחר שנגזר עונשו, פנה בן משה אל ועדת השחרורים בבקשה לשחררו שחרור מוקדם נוכח החמרה רפואית, אשר בעטיה הוא נדרש לקבל טיפול מחוץ לכותלי בית הסוהר. לדבריו, שהייתו בבית הסוהר במצבו הנוכחי – מעמידה את חייו בסכנה. בן משה תמך את בקשתו בשתי חוות דעת רפואיות הגורסות, כי בית הסוהר אינו מקום מתאים לאדם במצבו. המשיבה התנגדה לבקשה, תוך שהיא נתמכת בחוות דעת רפואית של רופא בשב"ס. כמו כן, הציגה מידע מודיעיני המלמד על המסוכנות הגבוהה הנשקפת מבן משה. הוועדה שקלה את טענות הצדדים מזה ומזה, עד אשר קבעה "כי מדובר באסיר ששהותו במאסר עלולה לסכן את חייו באופן ממשי בשל מחלתו הקשה ובשל ההחמרה הממשית במצבו הרפואי. הוועדה מורה, לאחר ששקלה ושקללה את כל הנתונים, על שחרורו המוקדם, שחרור זמני, של אסיר זה בתוקף סעיף 7ב לחוק שחרור על תנאי" .

4.

על החלטת ועדת השחרורים הגישה המשיבה עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. לאחר דיון שבמהלכו השמיעו ב"כ הצדדים את טענותיהם, ביטל בית המשפט את החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט קבע, כי לא נשקלו על-ידי ועדת השחרורים כלל השיקולים הרלבנטיים הצריכים לעניין:

"הוועדה הסתמכה על סעיף 7(ב) לחוק [חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 – נ' ס'] , אך אין אינדיקציה או ממצא אובייקטיבי לכך שהגידול ממנו סובל [בן משה] הינו גידול סרטני [...]

[בן משה] לא הוכיח כי המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי בשל חולניותו כנדרש בסעיף 7(א) לחוק [...]

הוועדה מצאה ששב"ס אינו ערוך לטפל בהתקפים אפילפטיים לנוכח מצבו הרפואי המורכב של [בן משה] [...] בפועל שב"ס כן טיפל ב[בן משה] תקופה ממושכת, נתן לו את הטיפול הרפואי למניעת התקפים ופינה אותו במרבית המקרים לבי"ח לאחר התקפים [...]

הוועדה שחררה את [בן משה] לפי סעיף 7(ב)(2), דהיינו – שחרור זמני לקבלת טיפול רפואי, וזאת מבלי שהתקיימו תנאי סעיף 7(ב)(1)(ב) ומבלי שהוצגה לה תכנית טיפולית מובנית [...]

הוועדה לא נתנה משקל מספיק לעובדה ש[בן משה]

לא טיפל בבעיה הרפואית בתקופה שבין מאסרו הקודם לבין מאסרו הנוכחי".

כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן משקל מספק למסוכנותו של בן משה, ולכך שחרף שחרורו המוקדם מפאת מצבו הרפואי, הוא שב וביצע עבירות נוספות.

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.

בן משה טוען, כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי נעדרות ביסוס עובדתי. ביחס לקביעת בית המשפט, לפיה אין אינדיקציה או ממצא אובייקטיבי לכך שהוא חולה בסרטן, טוען בן משה – כי עובדת היותו חולה סרטן – כלל אינה נתונה למחלוקת. לבקשתו, צירף בן משה חוות דעת של מומחים רבים אשר מלמדות, לשיטתו, כי הוא אכן סובל מסרטן. בן משה מוסיף, כי גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי צוין, כי דרגת הממאירות של הגידול נמוכה. בן משה מסיק מן האמור, כי גם אליבא דבית המשפט המחוזי, הגידול שממנו הוא סובל – הריהו ממאיר. נוכח האמור, טוען בן משה כי לא נפלה שגיאה בהחלטת ועדת השחרורים, בהסתמכה על סעיף 7(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ), לפיו בתנאים מסויימים רשאית הוועדה לשחרר חולה סרטן.

6.

אשר לקביעת בית המשפט, לפיה לא הוכח כי המשך שהייתו בבית הסוהר מסכנת את חייו, טוען בן משה, כי טענה זו הוכחה על-ידו באמצעות חוות הדעת שהגיש. בן משה מדגיש, כי אחת מחוות הדעת הללו הוכנה על-ידי ד"ר סרחיו ראובן אייכנבאום אשר משמש כרופא מייעץ לשב"ס, ומכיר את יכולותיו ותנאיו של בית הסוהר מקרוב. ד"ר אייכנבאום קבע בחוות דעתו, כי "ידוע שבבית הסוהר אין אפשרות לטפל בחולה מורכב כמותו. בעבר הופיעו אירועים חוזרים של פרכוסים עם נפילות וחבלות חוזרות שלא טופלו במהירות הנדרשת על ידי צוות בית הסוהר כי אין מספיק צוות מיומן לבצע את הפעילויות הנדרשות להצלת חיים של חולה עם סיכון גבוה של סטטוס אפילפטיקוס או מוות פתאומי" . בהתייחסו לקביעת בית המשפט, לפיה במרבית הפעמים שבהם נתקף באפילפסיה הוא פונה לבית חולים טוען בן משה, כי במצבים שבהם תקפו התקף אפילפסיה – שב"ס לא פינהו ולו פעם אחת. בכל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה לאחר שחרורו האחרון הוא לא עבר טיפולים רפואיים, טוען בן משה כי עם שחרורו עבר שלל טיפולים ואלו הוצגו לפני ועדת השחרורים בטרם קיבלה את החלטתה.

7.

בן משה מוסיף, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו, כי ועדת השחרורים לא שקלה את המסוכנות הנשקפת הימנו, שכן חברי הוועדה עיינו במידע המודיעיני שהוגש בעניינו, וציינו בהחלטתם כי הם ערים למסוכנותו. ברם, חרף אותה מסוכנות, החליטו על שחררו הזמני, נוכח הסכנה הממשית שנשקפת לחייו.

8.

אחר הדברים האלה, הגישה ב"כ של בן משה 'הודעת עדכון דחופה ובקשה לקיום דיון במעמד הצדדים בהקדם'. בהודעה צוין, כי בית הסוהר רימונים שבו שוהה בן משה, מצוי בהסגר בשל חשש שקצין משמרת בבית הסוהר – נדבק במחלת הקורונה. בנסיבות הללו נטען, כי בן משה מצוי בסכנת הידבקות אשר עשויה להיות בעלת משמעויות קשות לגביו, נוכח השתייכותו לאוכלוסייה הנתונה בסיכון.

9.

לעמדת המשיבים, יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, שכן היא אינה מעלה סוגיה משפטית חדשה או עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער. כמו כן סבורים המשיבים, כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה. בתגובתם, סוקרים המשיבים בהרחבה את ההליכים הקודמים שהתקיימו בתקופות המאסר הקודמות שריצה בן משה, ומהם עולה כי טענות שמעלה בן משה כעת, נטענו על-ידו בניסוחים שונים בעבר. המשיבים מציינים, כי בבקשתו הקודמת לשחרור מוקדם הצהיר בן משה, כי עם צאתו מבית הסוהר בכוונתו לעבור ניתוח. דא עקא, בן משה "לא עבר את הניתוח עליו הצהיר וחלף זאת שב לעסוק בפלילים" . המשיבים טוענים, כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שבן משה אינו עומד בתנאי סעיף 7(ב) לחוק. על-פי הסעיף, רשאית הוועדה לשחרר, שחרור זמני, אסיר החולה במחלת הסרטן ואשר בשל מחלתו עליו לקבל טיפול רפואי. בנדון דידן קבעה ועדת השחרורים, כי בן משה "לא צירף לבקשתו מסמך רפואי שיש בו כדי להצביע מיידית על אותו טיפול רפואי שעומד הוא לקבל" . משלא צורף מסמך כאמור, גורסים המשיבים כי בן משה אינו עומד בתנאי סעיף 7(ב) לחוק, ואין לשחררו שחרור זמני. עוד מציינים המשיבים את קביעת בית המשפט, לפיה ספק אם עמד בן משה ברישא של סעיף 7(ב), שכן בין המומחים השונים קיימת מחלוקת אם בגידול ממאיר עסקינן, או שמא בגידול שפיר.

10.

המשיבים מוסיפים, כי אין מקום לשחרורו המוקדם של בן משה גם על-פי סעיף 7(א) לחוק, המתייחס למצבים שבהם המשך שהייתו של האסיר בבית הסוהר תסכן את חייו באופן ממשי. חוות הדעת שהוכנה על-ידי הרופא מטעם שב"ס מלמדת, כי שב"ס ערוך להעניק לבן משה את הטיפול לו הוא זקוק. המשיבים מדגישים, כי בן משה לא הוכיח כי המשך שהייתו במאסר עד תום תקופת עונשו – 6.10.2020 (כשמועד השחרור המנהלי יחול ביום 16.6.2020), יסכן את חייו באופן ממשי. המשיבים גורסים, כי בעניינים הללו – יכולתו של שב"ס להעניק לאסיר טיפול בבית הסוהר – יש להעדיף את עמדתם של רופאי שב"ס, על פני חוות דעת רפואיות אחרות. לדבריהם, "עניינו של [בן משה] נבחן באופן עיתי על ידי רופאי שב"ס, לאורך מאסריו, ובאופן עקבי נמצא על ידם כי עצם החזקתו של [בן משה] בבית הסוהר אינה מסכנת את חייו. בהכירם את מכלול המערך הרפואי שבידי שב"ס, וכן את ההיסטוריה הרפואית של [בן משה], סברו רופאי שב"ס כי הם ערוכים לספק מענה לצרכיו הרפואיים, זאת כמובן בשילוב עם יציאתו של [בן משה] לטיפולים ובדיקות בבית החולים" . אשר לחוות הדעת של ד"ר אייכנבאום מבהירים המשיבים, כי היא אינה נסמכת על בדיקות שערך לו, אלא על מסמכים שהובאו לעיונו.

עוד נטען, כי הגם שבן משה טוען להדרדרות במצבו ולצורך בטיפולים רפואיים, הוא סירב במהלך שהותו בבית הסוהר לצאת לטיפולים ולבדיקות שנקבעו עבורו.

11.

המשיבים מדגישים, כי קיימים טעמים כבדי משקל של טובת הציבור, אשר מצדיקים שלא לשחרר את בן משה, שחרור מוקדם. בהקשר זה הם מציינים, כי לעיון הוועדה הוגשו מידע מודיעיני וחוות דעת של משטרת ישראל, המלמדים על רמת מסוכנותו הגבוהה. בחוות הדעת של משטרת ישראל צוין, כי מדובר "באסיר אשר הינו חלק מכנופייה אלימה, אשר עיקר פעילותה הינה בתחום הסד"ח והאלימות. על רקע פעילותו הפלילית [בן משה] מעורב בסכסוכים אלימים וקשים, אשר עומדים בעינם ורלוונטיים גם בעת הזו. יש לציין כי ל[בן משה] קשרים עם עבריינים בכירים כמו גם סכסוכים אל מול ארגוני פשיעה הידועים בפעילותם הפלילית וביכולותיהם לקדם פגיעות" .

12.

לבסוף, ביקשו המשיבים להתייחס אל הודעתו של בן משה באשר לסכנה הנשקפת לו מחשש להיבדקות בנגיף הקורונה. הובהר, כי אכן עלה חשש שמא קצין משמרת בבית הסוהר נדבק בנגיף, אולם לאחר בדיקתו התברר כי הוא אינו נושא את הנגיף. המשיבים מוסיפים, כי "שב"ס פועל באופן מובנה וסדור, בהתאם לתכנית פעולה המתעדכנת מעת לעת ולהנחיות משרד הבריאות, ונוקט אמצעים שונים לשם מניעת התפרצות הנגיף והתפשטותו בבית הסוהר" .

13.

לאחר שקילת המכלול, בכלל זה הודעת העידכון ועיון במידע המודיעיני שהובא לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אין חולק, כי מצבו הרפואי של בן משה – לוואי ויבריא – אינו מן המשופרים. ברם, מצבו הרפואי אינו יכול 'לכסות' על כל חטאיו ופשעיו ולשמש לו 'גלגל הצלה'. כתבי אישום, הרשעות, מעצרים ומאסרים – לא הרתיעוהו, לא החזירוהו למוטב. דעותיהם של המומחים חלוקות באשר למחלתו, ובאשר ליכולתו של שב"ס להתמודד עמה. בנסיבות הללו, בהסתמך על טיעוני המשיבים, וכשחזקת תקינות דרך פעולתו של שב"ס עומדת לו, בכלל זה בעניין הרפואי העומד על הפרק, דומני, כי יש להעדיף את שיקולי שלום הציבור.

14.

מעבר לכך, מקובלת עלַי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בעניינו של בית משה לא מתקיימת הוראת סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק, שבה נקבע:

"הוועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, שחרור זמני לפרק זמן כאמור בפסקה (2), לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, ובלבד שהאסיר הוא אחד מאלה: (ב) אסיר החולה במחלת הסרטן או אסיר שעבר או שעומד לעבור השתלה של איבר חיוני, ואשר בשל כך עליו לקבל טיפול רפואי שיש בו כדי לסכן את חייו באופן ממשי והטיפול מלווה בירידה ניכרת בתפקוד ובסבל רב" .

הנה כי כן, על-פי הסעיף – העילה לשחרורו הזמני של אסיר החולה בסרטן, היא הצורך בטיפול רפואי נחוץ, אשר השפעותיו קשות. בן משה הצהיר אמנם לפני ועדת השחרורים על דבר רצונו לעבור טיפולים שונים מן הכלא. אולם, הצהרותיו לא נתמכו במסמכים המלמדים על תכנית טיפולים סדורה שהוכנה עבורו. בעבר, עמד כאמור בן משה והצהיר על רצונו לעבור טיפולים רפואיים, אלא שעם שחרורו – לא עמד בדיבורו, לא פנה לטיפול אלא לפשיעה. מכאן, שלא נוכל לייחס לדיבוריו ולהצהרותיו משקל של ממש, ומשלא נתמכו כדבעי – דין בקשתו להידחות.

15.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.