רע"ב 5965/20 משה בן משה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר לתקופה של 15 חודשים. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים, ובית המשפט המחוזי דחה עתירה שהוגשה נגד החלטה זו. ברקע – מצבו הרפואי של המבקש, שסובל מגידול בראשו משנת 2010, ומאז הורשע מספר פעמים בביצוען של עבירות שונות ונדון לעונשי מאסר. עניינו, בדגש על בקשות לשחרור מוקדם עקב מצבו הרפואי, נדון בערכאות השונות מספר פעמים. בתחילת שנה זו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש לבית משפט זה באותו נושא, תוך שבית המשפט קובע כך:

"לאחר שקילת המכלול, בכלל זה הודעת העידכון ועיון במידע המודיעיני שהובא לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אין חולק, כי מצבו הרפואי של בן משה – לוואי ויבריא – אינו מן המשופרים. ברם, מצבו הרפואי אינו יכול 'לכסות' על כל חטאיו ופשעיו ולשמש לו 'גלגל הצלה'. כתבי אישום, הרשעות, מעצרים ומאסרים – לא הרתיעוהו, לא החזירוהו למוטב. דעותיהם של המומחים חלוקות באשר למחלתו, ובאשר ליכולתו של שב"ס להתמודד עמה. בנסיבות הללו, בהסתמך על טיעוני המשיבים, וכשחזקת תקינות דרך פעולתו של שב"ס עומדת לו, בכלל זה בעניין הרפואי העומד על הפרק, דומני, כי יש להעדיף את שיקולי שלום הציבור'.

מעבר לכך... על-פי הסעיף – העילה לשחרורו הזמני של אסיר החולה בסרטן, היא הצורך בטיפול רפואי נחוץ, אשר השפעותיו קשות. בן משה הצהיר אמנם לפני ועדת השחרורים על דבר רצונו לעבור טיפולים שונים מן הכלא. אולם, הצהרותיו לא נתמכו במסמכים המלמדים על תכנית טיפולים סדורה שהוכנה עבורו. בעבר, עמד כאמור בן משה והצהיר על רצונו לעבור טיפולים רפואיים, אלא שעם שחרורו – לא עמד בדיבורו, לא פנה לטיפול אלא לפשיעה. מכאן, שלא נוכל לייחס לדיבוריו ולהצהרותיו משקל של ממש, ומשלא נתמכו כדבעי – דין בקשתו להידחות" (רע"ב 2173/20 בן משה נ' מדינת ישראל (05.04.2020), השופט נ' סולברג).

עתירה שהגיש המבקש נגד החלטה זו נדחתה על הסף וללא בקשת תגובה, מן הטעם שבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בבקשה למתן רשות ערר. בית המשפט הוסיף כי " נכון יעשה העותר אם יפעל לקבלת תוכנית טיפולית סדורה ולאחר מכן ישוב ויפנה לוועדת השחרורים אשר תשוב ותדון בבקשתו " (בג"ץ 2666/20

בן משה נ' מדינת ישראל

(05.05.2020), השופטים מ' מזוז, ג' קרא ו-י' אלרון).

בעקבות הערות בית המשפט פנה המבקש פעם נוספת אל ועדת השחרורים, בטענה כי בנה תכנית טיפולית המצדיקה את שחרורו המוקדם לצורך הטיפולים, וכי הטיפול שניתן לו בין כתלי בית הסוהר אינו מספיק. כאמור, הבקשה נדחתה, תוך קביעה, בין היתר, כי המסמך שהגיש אינו תכנית טיפולית, אלא תכנית לבדיקות ולמעקב, שאותן היה המבקש אמור לבצע זה מכבר אך סירב. עוד נקבע, בהסתמך על חוות דעת רפואית, כי ניתן לבצע את הבדיקות הללו בעוד המבקש שוהה במאסר. לבסוף התייחסה הוועדה לטענות נגד הטיפול הרפואי שקיבל המבקש בבית הסוהר, וקבעה כי "אפשר שלא תמיד היה הטיפול בכלא מיטבי... יחד עם זאת, עובדה היא שגם האסיר לא הרבה לשתף פעולה עם גורמי הרפואה בשב"ס... חזקה על שירות בתי הסוהר כי ימשיך להעניק לאסיר את מלוא הטיפול הרפואי הנדרש... האסיר לא הרים את הנטל להוכיח שהמשך שהותו במאסר מעמיד את חייו בסכנה ממשית בדרך כלשהי". עתירה נגד החלטה זו נדחתה, כפי שצוין לעיל.

2.

המבקש טוען כי יש לתת לו רשות ערעור משני טעמים מרכזיים – פגיעה בזכויותיו הדיוניות, וטענות לפיהן אין בכוונת שירות בתי הסוהר לערוך את הבדיקות ואת הטיפולים שהציע במסגרת התכנית שהגיש. נפנה לבחון טענות אלה כסדרון.

במישור הדיוני נטען כי זכות הטיעון של המבקש נפגעה בעקבות החלטה שנתן בית המשפט במהלך הדיון, לפיה "ב"כ העותר המלומד אינו מקשיב להערותנו ובנסיון למקד אותו לשאלת אי סבירות החלטת הוועדה ומענה לכתב התשובה אלא שב וחוזר ומתאר את השתלשלות ההליכים. אנו התכוננו היטב לדיון, מציעים לב"כ העותר להתמקד ומקציבים לו כעת 7 דקות טיעון". עיון בפרוטוקול הדיון – לפני ההחלטה האמורה ולאחריה – מלמד כי לבא כוחו של המבקש ניתנה הזדמנות להעלות את טענותיו, שאף נכתבו בכתב העתירה, מבלי שנקטע או ביקש להשלים נקודה כלשהו והדבר נמנע ממנו. בנוסף לכך, המבקש לא הסביר איזו טענה ביקש לטעון ללא הצלחה. בנסיבות אלה אין כל פגם בהחלטה שניתנה, ואין בהחלטה מעין זו כדי לפגוע בזכות הטיעון של המבקש. יוער כי המבקש טוען גם כי בית המשפט קמא "איים" עליו בהשתת הוצאות, אך לטענה זו – מבלי להידרש לה לגופה – ממילא אין זכר בפרוטוקול הדיון. מהחומר שצורף לא עולה כי הוגשה בקשה לתיקון הפרוטוקול, ובסופו של ההליך נדחתה עתירת המבקש מבלי שהושתו עליו הוצאות.

במישור המהותי, המבקש טוען כי הוועדה ובית המשפט המחוזי בחנו האם התכנית שהגיש היא תכנית "טיפולית" או "אבחונית", אך ללא קשה לסוגיה זו – טענתו היא כי סטייה מהאמור בתכנית שהגיש עלולה לסכן את חייו. דא עקא, טענות אלה שבות, במהותן, על טענות המבקש שנשמעו ונדחו בהליכים קודמים, לפיהן הטיפול הנוכחי בו בבית הסוהר אינו מספיק ויש לשחררו. טענות אלה נדחו לגופן, ואין מקום להידרש להן מחדש במסגרת זו. בנוסף, וככל שטענת המבקש היא כי על שב"ס לשקול לבצע בדיקות או טיפולים נוספים שטרם נעשו – הרי שבהחלטת הוועדה, שאושרה בבית המשפט, הוכרה אפשרות זו, ונקבע (תוך אימוץ עמדת מומחה השב"ס) כי המבקש – כשיסכים לכך – "'יופנה בשנית לבדיקת רופאים מומחים (נוירוכירורג ונוירואונקולוג) עם המסמכים שהעביר לעיוננו, אשר יחוו דעתם על התכנית המוצעת' ומסקנותיהם תועברנה לעיון הוועדה" (פסקה 32 להחלטה). עולה כי ככל שמעוניין המבקש לערוך בדיקה או טיפול פרטניים שטרם נעשו, בידו לפנות לגורמים המתאימים בשב"ס. חזקה על פנייה כזו כי תישקל לגופה, ובכל מקרה היה ופנייה קונקרטית של המבקש לא תיענה – טענותיו שמורות לו בעניין זה בהליך המתאים. המבקש טען אמנם גם באופן קונקרטי כי ביקש לערוך בדיקות וטיפולים שונים וסורב, אולם טענות פרטניות אלה לא הועלו בעתירה המינהלית שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובקשה למתן רשות ערעור אינה המסגרת לדון בהן לראשונה. כאמור, העיקר במסגרת הליך זה הוא טענות המבקש ביחס לתוכנית טיפולית חדשה, וביחס לדחיית טענות אלה אין מקום לתת רשות ערעור.

בשולי הדברים, המבקש העלה טענות נוספות, שכבר הועלו בהליכים קודמים – ואף בבית משפט זה – ונדחו. ההליך הנוכחי לא נועד לדון פעם נוספות בטענות אלה. הוא אף לא נועד לדון בטענות חדשות שהעלה כאן המבקש לראשונה, לפיהן שירות בתי הסוהר מפר הוראות של בית המשפט בעניינו, מעבר להפרות של הוראות שכבר נדונו בהליכים אחרים. כאמור, טענות המבקש ביחס לטענות חדשות שמורות לו במסגרת ההליכים המתאימים לכך על פי דין. זאת, כמובן, מבלי להביע כל עמדה, לכאן או לכאן.

3.

הבקשה נדחית.