רע"ב 5204/14 מוחמד גדיר נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 19.6.2014 של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (סגן הנשיא ב' ארבל , כב' השופט הבכיר ז' הווארי וכב' השופטת י' שטרית ) בתיק עת"א 42975-05-14, בגדרו נדחתה עתירת המבקש על החלטת ועדת שחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש מרצה עונש מאסר לתקופה של תשע שנים לאחר שהורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות וחטיפה. כעולה מכתב האישום, המבקש, ביחד עם אדם נוסף, אספו את המתלוננת לרכבם לאחר שהציעו להסיעה למחוז חפצה. השניים סטו מן הדרך לאזור מיוער שם אנסו את המתלוננת באלימות ובאיומים. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 4.3.2007 ומועד תום ריצוי מאסרו המלא יחול ביום 3.3.2016.

2.

בקשת המבקש לשחרור מוקדם על תנאי נדונה בפני ועדת שחרורים ביום 19.5.2014 ונדחתה. ועדת השחרורים ביססה את קביעתה, בין היתר, על הוראת סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) לפיה:

"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9 [לחוק]".

כמו כן, עמדה הוועדה על נתונים נוספים בעניינו של המבקש, וביניהם, כי בין השנים 2010-2007 נרשמו לחובת המבקש שלוש עבירות משמעת. כמו כן, מהמידע החסוי בעניינו של המבקש עולה כי "קיימים מידעים לגבי חשדות לביצוע מעשים פליליים חמורים" שבוצעו בשנת 2010 ומעבר לכך. הוועדה נתנה גם דעתה לכך שהמבקש השתתף בתכניות וקבוצות טיפוליות שונות במהלך מאסרו וכן לחוות דעת הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) שהכינה עבור המבקש תכנית שיקומית. לצד זאת עמדה הוועדה גם על כך שבחוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ) הוערך, כי חרף הטיפולים שעבר, רמת המסוכנות הנשקפת מן המבקש לטווח הארוך היא בינונית. לבסוף נאמר, כי יש להביא בגדר השיקולים השונים גם את מצבה של המתלוננת ותחושותיה הקשות בעקבות פניית הוועדה. לפיכך קבעה ועדת השחרורים כי: "מי שביצע עבירות חמורות בנסיבות מיוחדות וקיימת לגביו גם כיום הערכת מסוכנות בינונית מהווה סכנה לציבור ואין בתכנית רש"א שהוצגה בפנינו כדי לאיין מסוכנות זו".

3.

עתירת אסיר שהגיש המבקש בעקבות החלטת ועדת שחרורים, נדחתה בפסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים בנצרת. נקבע, כי בהחלטת ועדת שחרורים לא נפל פגם המצדיק התערבות. בית משפט קמא אמנם סבר כי בענייננו לא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 10 לחוק כדי לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם שכן "יש לעשות שימוש בסעיף זה רק במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות", אבל לא ראה להתערב בהחלטת הוועדה, אשר בגדרה ממילא הובאו בחשבון השיקולים הצריכים לעניין במקרה זה: ההליך הטיפולי שעבר והתכנית שהוכנה עבורו ברש"א מצד אחד, ומן הצד האחר התנהגותו של המבקש בין כתלי הכלא, המידע המודיעיני בעניינו, חוות הדעת של מב"ן והערכת המסוכנות העולה ממנה.

כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הוגשה הבקשה דנא.

טענות הצדדים

4.

לטענת המבקש לא היה מקום לדחות את בקשתו בנימוק של הערכת המסוכנות הבינונית בעניינו. הוסבר, כי עם תחילת ריצוי מאסרו הוערך שהמסוכנות הנשקפת מן המבקש היא גבוהה, ואילו עתה, לאחר ההליך הטיפולי שעבר, פחתה מסוכנתו, ויש בכך ללמד על כך שהמבקש החל בהליך משמעותי לשינוי אורחות חייו. עוד נטען, כי מעבר ל"שורה התחתונה" בהערכת המסוכנות, ניתן לראות בחוות הדעת של מב"ן גם התרשמויות חיוביות מן המבקש כגון שהפנים את התכנים הטיפוליים והפיק מהם תועלת. עוד טוען המבקש, כי אין לזקוף לחובתו את עבירות המשמעת שנרשמו בעניינו בתחילת ריצוי מאסרו שהיתה תקופת הסתגלות, אשר קדמה להשתלבותו בהליך טיפולי אינטנסיבי. עוד טוען המבקש, כי המידע המודיעיני עליו הסתמכו ועדת שחרורים ובית משפט קמא כלל לא נזכר בחוות הדעת של מב"ן.

5.

לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות בראש ובראשונה מאחר שהיא אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית והיא עוסקת אך בעניינו הקונקרטי של המבקש. לגופם של דברים נטען, כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת ועדת שחרורים או בפסק דינו של בית משפט קמא אשר נדרשו לכלל השיקולים הצריכים לעניין ומצאו כי אין מקום להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. לטענת המשיבה, בענייננו לא עלה בידיה מבקש לעמוד בנטל המונח על כתפיו להוכיח כי התקיימו בעניינו שני התנאים לשחרור מוקדם: כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי לקבל את הבקשה. תחילה אציין שהבקשה אינה עומדת באמות המידה הידועות בדבר המקרים בהם תינתן רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מינהליים בעתירות אסיר, ובפרט כאשר עסקינן בעתירה שהופנתה כלפי החלטה של גוף מעין שיפוטי דוגמת ועדת שחרורים (ראו בעניין זה רע"ב 425/09

פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט א' גרוניס (11.3.2009)).

גם לגופם של דברים אינני סבור כי עלה בידי המבקש לבסס עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר לא מצא להתערב בהחלטת ועדת השחרורים. כידוע, "הלכה פסוקה היא כי התערבות בהחלטותיה של ועדת השחרורים נעשית במשורה ורק מקום בו ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות באופן ממשי" (רע"ב 4020/14 נדב נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (11.9.2014)). בחינת ההחלטות שניתנו בעניינו של המבקש אינה מצביעה כי נפל בהן פגם המצדיק התערבות.

סעיף 9 לחוק קובע, כי בבואה להחליט אם אסיר ראוי לשחרור על תנאי, על ועדת שחרורים לשקול "את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא" וזאת בהתחשב בנתונים שונים המנויים בסעיף. בענייננו, ועדת שחרורים אמנם ביססה את החלטתה בעניינו של המבקש על סעיף 10 לחוק, אך כפי שציין בית משפט קמא, עיון בהחלטת ועדת השחרורים מעלה כי ממילא הובאו בה בחשבון גם השיקולים והנתונים המנויים בסעיף 9 לחוק. כך שקלה הוועדה את העבירה בה הורשע המבקש, חומרתה הרבה ונסיבותיה הקשות, את עמדת נפגעת העבירה, חוות הדעת של גורמי הטיפול בבית הסוהר, חוות הדעת של הרשות לשיקום האסיר, סיכויי שיקומו של המבקש, התנהגותו בין כתלי בית הסוהר, ובכלל זאת הובא בחשבון גם מידע חסוי המלמד על פעילותו הפלילית של המבקש בין כתלי בית הסוהר - בעניין זה אציין, כי גם אם המידע בעניין זה איננו עדכני, לא ניתן לומר כי מידע זה מתייחס ל"תקופת ההסתגלות" של המבקש למאסר. לאחר בחינת כלל השיקולים והנתונים הרלבנטיים מצאו ועדת השחרורים ובית משפט קמא, כי אלה מלמדים על מסוכנות שלא ניתן לאיינה ושבעטיה אין מקום לשחרר את המבקש שחרור על תנאי. לאחר העיון, נראה כי מסקנה זו אכן מעוגנת בנתונים שהוצגו בעניינו של המבקש ועל כן אין לומר שההחלטה לדחות את בקשת המבקש חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה.

7.

ביום 2.9.2014 הגיש המבקש "בקשה לקבלת סכום טיפול" אשר בגדרה התבקש בית משפט זה להורות "לגורמי הטיפול בשב"ס להעביר חוו"ד אודות המבקש בעניין המסוכנות והטיפול שעבר בכלא", זאת לטענתו, מאחר שלמבקש נמסר מגורמי הטיפול בכלא שמסוכנותו פחתה. המשיבה מתנגדת לבקשה, וסבורני כי הדין עמה. ככל שאכן חל שינוי בנתונים שעמדו בבסיס החלטת ועדת שחרורים לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם על תנאי, על נתונים אלה לבוא תחילה בפני הוועדה בדרך הקבועה בסעיף 19 לחוק, על מנת שהוועדה תדון בעניינו של המבקש, ככל שיש לכך הצדקה, על בסיס תשתית עובדתית עדכנית. ברי, כי אין מקום שנתונים אלה יובאו בחשבון, לראשונה, על ידי בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור.

סוף דבר. הבקשה נדחית.