רע"ב 2448/20 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז–לוד (השופטת ד' מרשק מרום , השופטת העמיתה ז' בוסתן והשופטת ר' שמולביץ ) בעת"א 9439-01-20 מיום 4.4.2020, שבו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) בוש"ר 5707-03-19 מיום 19.12.2019 שלא לשחררו שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו.

2.

המבקש הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז–1977; פציעה, לפי סעיף 334 לחוק זה; ונהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ב(א)(2) ו-(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], על שבהיותו בהשפעת אלכוהול גרם למות שני אנשים בתאונת דרכים ולפציעתם של שני אחרים.

בגין זאת הוטל עליו, בין היתר, עונש של 8 שנות מאסר לריצוי בפועל, אותו המבקש החל לשאת ביום 14.9.2014.

3.

הוועדה דחתה ביום 20.6.2019 את בקשת המבקש לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א–2001 (להלן: החוק . ההחלטה להלן: ההחלטה הראשונה ).

בהחלטת הוועדה צוינה חומרת מעשיו של המבקש, אולם הובהר כי עבר "דרך ארוכה לקראת שיקום", וכי כעת המבקש מבין את חומרת מעשיו ומביע חרטה כנה.

נקבע כי "במקרה זה" לנגד עיני הוועדה עומדים "לא רק השיקולים של סעיף 9 לחוק", החלים בכל בקשה לשחרור מוקדם, אלא גם אלו המנויים בסעיף 10(א). אלו מחייבים לבחון אם תיגרם פגיעה חמורה "באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים" אם תקופת המאסר לאחר השחרור המוקדם תהיה ביחס לא סביר לחומרת העבירה ונסיבותיה.

נמצא כי בנסיבות העניין יביא שחרור מוקדם באותו שלב ל"פגיעה במערכת ובהרתעת הרבים" כאמור.

4.

בית המשפט המחוזי (סגן הנשיאה י' שפסר , השופטת העמיתה ז' בוסתן והשופט צ' דותן ) קיבל ביום 19.11.2019 את עתירת המבקש (עת"א 10991-07-19) נגד ההחלטה הראשונה.

בלי להביע עמדה לגוף העניין, צוין כי לא ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון על תחולת סעיף 10(א) לחוק, ועל כן הדיון הוחזר לוועדה לשמיעת טיעונים בעניין.

5.

הוועדה דחתה גם ביום 19.12.2019 את הבקשה לשחרור מוקדם (להלן: ההחלטה השנייה ).

נקבע כי מדובר במקרה "בעל חומרה יתרה" לנוכח נסיבותיו, וכי קבלת הבקשה במועד זה תוביל לפגיעה האמורה בסעיף 10(א) לחוק. עוד נאמר כי "לא אדם נורמטיבי שנקלע לעבירה עומד בפנינו", הובאו הרשעות המשיב הקודמות לתאונה והעובדה שגם אחריה נהג ללא רישיון וללא ביטוח, וסוכם כי בשלב הנוכחי עדיין אין לתת בו אמון.

6.

בית המשפט המחוזי דחה ביום 4.4.2020 את עתירת המבקש נגד ההחלטה השנייה.

צוין כי בהחלטה הראשונה הוועדה פירטה שיקולים שונים לעניין סעיף 9 לחוק ולא הכריעה בהם, מאחר ששיקולי סעיף 10(א) לחוק הכריעו את הכף. לעומת זאת, בהחלטה השנייה הסתמכה הוועדה גם על שיקולי סעיף 9 לחוק בקובעה כי אין לתת אמון במבקש.

עוד נקבע כי שיקולי סעיף 9 לחוק מספיקים לדחיית העתירה. לצד זאת, הוסף כי יש ליתן משקל לעמדת משפחות ההרוגים בתאונה, שהתנגדו לשחרור מוקדם.

בית המשפט המחוזי לא קבע מסמרות בשאלה אם מוצדק להחיל את סעיף 10(א) בנסיבות דנן, אך ציין כי אינו סבור שמדובר במקרה חריג הנכנס לגדרי הסעיף.

לבסוף, נמצא כי מגפת הקורונה המתפשטת בימים אלו אינה משנה את התוצאה, וכי חזקה על שירות בתי הסוהר כי ישמור על בריאות האסירים, ובהם המבקש.

7.

מכאן הבקשה שלפניי.

העותר טוען, בתמצית, כי בהחלטה הראשונה סברה הוועדה כי שיקולי סעיף 9 לחוק מובילים לשחרור מוקדם אולם שיקולי סעיף 10(א) גוברים; כי ההחלטה השנייה "משדרגת" את קודמתה בערבה שיקולים לפי שני הסעיפים; וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי סילק לחלוטין את שיקולי סעיף 10(א) – וכעת ההחלטה מתבססת על סעיף שהוועדה קבעה תחילה כי תוצאתו אחרת, ומכל מקום לא ברור על בסיס מה נדחתה בקשתו. כך, לגישת העותר, עלולה להיגרם פגיעה באמון הציבור והאסירים בוועדה.

עוד נטען כי בתארו את העבירות שהמבקש הורשע בהן ואת נסיבותיהן, הוסיף בית המשפט המחוזי בשגגה נתונים שיש בהם כדי להחמיר את היחס למעשים.

8.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (רע"ב 818/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (30.4.2019)). עניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים אלו.

בניגוד לנטען בבקשה, בהחלטה הראשונה לא נקבעו מסמרות בשאלת תוצאת החלתם של שיקולי סעיף 9 לחוק במקרה דנן. בהחלטה השנייה – גם לגישת המבקש עצמו – הובהר כי אף לפי שיקולים אלו טרם הגיעה העת להורות על שחרורו המוקדם.

בנסיבות אלו מובן כי הן בהחלטה השנייה, הן בפסק הדין מושא הבקשה נדחתה הבקשה בהתאם לשיקולי סעיף 9, בלי שהייתה קביעה סותרת קודם לכן. החלטה זו מצויה במתחם הסבירות, ואין עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בה (ראו והשוו רע"ב 5204/14 גדיר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (1.10.2014)).

אשר לשגיאות שנפלו בתיאור העובדתי בפסק הדין, לא מצאתי כי אלו באו לידי ביטוי בהנמקתו של בית המשפט המחוזי, ועל כן לא מצאתי כי הייתה להן השפעה מעשית, וממילא החלטת הוועדה – שאושרה – לא התבססה עליהן (ראו והשוו ע"פ 82/20 מדינת ישראל נ' אייזק , פסקה 12 (19.2.2020)).

9.

הבקשה נדחית אפוא.